הספירה לאחור של הורמוז: האמירויות בונות את נתיב הנפט שאמור לשחרר אותן מאיראן

איחוד האמירויות מנסה להפוך נקודת תורפה גיאוגרפית ליתרון אסטרטגי. מצר הורמוז, המעבר הצר בין איראן לעומאן, הפך לאחד המקומות המשפיעים ביותר על הכלכלה העולמית. כל איום איראני, כל עיכוב בתנועת מכליות וכל דיווח על מגבלות תנועה באזור מתגלגלים כמעט מיד למחיר החבית, לציפיות האינפלציה ולמסחר בבורסות.

אבל באבו דאבי כבר לא רוצים לחיות תחת אותה תלות. היעד שמסתמן כעת שאפתני במיוחד: לצמצם עד כמה שניתן את הצורך של האמירויות להעביר נפט דרך הורמוז. לא רק להקים נתיב גיבוי לשעת חירום, אלא לבנות מערכת יצוא חלופית שתאפשר למדינה למכור חלק גדול מהנפט שלה גם אם המצר שוב יהפוך לכלי מיקוח איראני.

הבסיס למהלך כבר קיים. צינור חבשאן-פוג'יירה, שמחבר את שדות הנפט שבמערב האמירויות לנמל פוג'יירה שעל חוף מפרץ עומאן, נבנה בדיוק למטרה הזאת. אורכו כ-406 קילומטר, הקיבולת שלו עומדת על כ-1.5 מיליון חביות ביום, ועלות הקמתו נאמדה בכ-3.3 מיליארד דולר. הוא נכנס לפעילות לפני יותר מעשור, אבל עכשיו הוא מקבל משמעות חדשה: בעולם שבו הורמוז שוב נמצא במרכז הסיכון, פוג'יירה הופכת מנמל חשוב לפוליסת ביטוח לאומית.

כעת האמירויות רוצות בשלב הראשון להכפיל את היכולת הזאת. אדנוק, חברת האנרגיה הלאומית של אבו דאבי, מקדמת הרחבה משמעותית של מערכת ההולכה, כך שקיבולת היצוא דרך פוג'יירה עשויה להגיע לכ-3 מיליון חביות ביום עד 2027. אם התוכנית תושלם, האמירויות יוכלו להעביר מזרחה חלק גדול מאוד מכושר היצוא שלהן בלי להכניס מכלית אחת למצר הורמוז. במונחי שוק, זה ההבדל בין נתיב חירום לבין שער יצוא מרכזי. בהמשך התכנון הוא לייצר חלופות להעברת 2-3 מיליון חביות נוספות.

לעקוף את הורמוז

המספרים מסבירים למה המהלך הזה חשוב. דרך מצר הורמוז עוברים מדי יום קרוב ל-15 מיליון חביות נפט גולמי, לצד כמויות גדולות של מוצרי נפט וגז טבעי נוזלי. מדובר באחד מנתיבי האנרגיה הרגישים בעולם, כזה שמחבר בין יצרניות המפרץ לבין לקוחות באסיה, בעיקר סין, הודו, יפן ודרום קוריאה. עבור המדינות האלה, שיבוש בהורמוז אינו עניין גיאופוליטי רחוק. הוא יכול להשפיע על מפעלים, חשמל, תחבורה, אינפלציה ומטבעות.

שוק הנפט לא מגיב רק למה שקורה בפועל, אלא גם למה שעלול לקרות. איום על הורמוז מייקר ביטוח ימי, מעלה את עלויות הספנות, גורם לסוחרים לבקש פיצוי על סיכון ומכניס למחיר החבית פרמיה ביטחונית. גם אם המצר לא נסגר, עצם החשש מספיק כדי להזיז את הברנט. לכן כל צינור עוקף הורמוז שווה כסף עוד לפני שהשתמשו בו במשבר.

כאן נמצא היתרון של האמירויות. מדינה שיש לה נתיב חלופי אינה מנהלת משבר כמו מדינה שכל היצוא שלה עובר דרך אותה נקודת תורפה. אם הקיבולת דרך פוג'יירה תגיע לכ-3 מיליון חביות ביום, אבו דאבי תוכל לשווק חלק גדול מהנפט שלה גם בתרחיש של הפרעה חמורה במצר. היא לא תהיה חסינה לגמרי, משום שמחיר הנפט העולמי עדיין יושפע מהורמוז, אבל היא תהיה פחות חשופה להפסקה פיזית של היצוא.

זו גם הסיבה שהפרויקט חשוב לקונים באסיה. לקוח גדול לא מסתכל רק על המחיר היום, אלא על אמינות האספקה. אם ספק יכול להראות שיש לו נתיב יצוא שלא תלוי באיראן, הוא מקבל יתרון במשא ומתן. במצבי משבר, היתרון הזה יכול להיות שווה חוזים, פרמיות ומעמד גיאופוליטי.

ההשקעה אינה מסתכמת בצינור עצמו. כדי שפוג'יירה תהפוך לשער יצוא חלופי אמיתי, צריך מערך שלם: מתקני אחסון, רציפים, יכולת טעינה מהירה, חיבור בין שדות הפקה לנמל, מערכות ניטור, אבטחה, ביטוח ותיאום עם לקוחות. במילים פשוטות, האמירויות לא בונות רק דרך לעקוף את הורמוז. הן בונות אקו-סיסטם של יצוא אנרגיה מחוץ למפרץ הפרסי.

• גל הנפט מהמפרץ בדרך לאסיה: החשש ממחסור הופך לעודף
• הנפט נופל - והחשש מתחלף: ממחסור חמור לעודף היצע גדול

מה יקרה למחיר הנפט כשהתלות תרד

הרחבת נתיבי היצוא לא תגרום להורמוז לאבד את חשיבותו. סעודיה, עיראק, כוויית, קטר וחלק מהיצוא האיראני עדיין קשורים למצר במידה גבוהה. גם האמירויות לא יוכלו להתנתק לגמרי מהמחיר העולמי: אם הורמוז ייסגר וחלק גדול מהנפט מהמפרץ ייעצר, הברנט יעלה גם אם פוג'יירה תמשיך לעבוד.

אבל בטווח הארוך, כל חבית שאפשר להעביר מחוץ להורמוז מורידה מעט את כוחו של המצר לשתק את השוק. אם לפני עשור איום איראני נתפס כאיום כמעט מוחלט על זרימת האנרגיה מהמפרץ, בשנים הקרובות התמונה תהיה מורכבת יותר. יהיו מדינות וחברות עם חלופות, ויהיו כאלה בלי. השוק יתחיל לתמחר לא רק את הסיכון האזורי, אלא גם את איכות התשתיות של כל יצואנית.

לכן 2027 יכולה להיות שנה משמעותית. אם ההרחבה תעמוד בלוחות הזמנים, האמירויות יעברו מיכולת עקיפה מוגבלת יחסית למערכת שמסוגלת לשאת חלק גדול מהיצוא שלהן. זה לא סוף עידן הורמוז, אבל זו תחילת שחיקה במעמד המוחלט שלו. המצר יישאר קריטי לעולם, אבל פחות קריטי לאמירויות עצמן. וכל זה כשגם המדינות האחרות חושבות על חלופות. לסעודיה יש חלופה של צינור שמעביר למזרח נפט ועוקף את המצר ומדברים על הרחבת התפוקה שלו. עיראק מעביר נפט בצינורות דרך טורקיה. 

איראן משתמשת בהורמוז כקלף הרתעה, משום שהיא יודעת שהעולם חושש משיבוש אנרגטי. ככל שמדינות המפרץ בונות נתיבים עוקפים, הקלף הזה נחלש. איום על המצר עדיין יפחיד את השווקים, אך הוא לא יישמע אותו דבר אם חלק מהחביות כבר יכולות לזרום דרך פוג'יירה, הים האדום או נתיבים אחרים.