"אם לא נשלב חרדים וערבים - ישראל לא תצמח"

הוועידה הכלכלית השביעית של ביזפורטל מגיעה אחרי שנתיים של מלחמה ארוכה שטלטלה את החברה וגם את הכלכלה הישראלית. זה נגע כמעט בכל שכבה מגיוסי מילואים ששבשו את שוק העבודה ועד ההוצאות הביטחוניות שהצליחו לנפח את התוצר אבל עשו את זה בצורה מלאכותית. אולם הכנסים שבבורסה לניירות ערך היה עמוס מקיר לקיר. מנכ"לים, רגולטורים וכלכלנים, לצד אנשים שהשוק בוער להם ורצו לקבל מכלי ראשון את התשובה לשאלה הגדולה. האם השיאים שראינו בשנה וחצי הזאת מגובים במה שקורה בשטח?

את הועידה פתח פרופ’ צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן הוא אחד מהקולות הרמים שניתחו את הכלכלה הישראלית לאורך המלחמה. אקשטיין לא מדבר איתנו לא על צמיחה, לא על דירוגי האשראי ואפילו לא בשוק העבודה. הוא מתחיל בביטחון. "כשאנחנו מדברים על הכלכלה הישראלית", הוא אומר לקהל, "אנחנו תמיד מתחילים בתרחיש ביטחוני, קודם אנחנו מנתחים את המצב הביטחוני ואז מוסיפים לו את השכבות הכלכליות". בשביל אקשטיין שמכהן כראש מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן זו נקודת המוצא להבנת כל המספרים שמתחת. "המציאות שלנו פה היא מערכת רב-חזית”, הוא מסביר, “והאסטרטגיה של ישראל השתנתה”.

הוא מספר שהמכון מתייעץ באופן שוטף עם בכירי מערכת הביטחון, בהם גבי אשכנזי וגם יעלון, "אני לא יודע אם ניצחנו או לא ניצחנו אבל ברור שאנחנו לא במדיניות של הכלה. אנחנו פועלים באופן מלא, עם אפשרות לסיבוב נוסף באיראן".

אקשטיין מתאר מציאות ארוכת טווח: בצפון, הוא אומר, “אנחנו בתוך תהליך הסדרה שדורש צבא הרבה יותר גדול ממה שהיינו”. בעזה, הוא מעריך כי מדיניות ישראל תנוע לפי התכנית שהגדיר טראמפ: “אני מניח שה-20 נקודות ייושמו בעשר השנים הקרובות. זה ייקח זמן. נהיה סביב הקו הצהוב לפחות חמש שנים, אם לא יותר”. גם בתרחיש האופטימי, הוא מציין, ישראל “תמשיך לשלוט כדי שהחמאס לא יאיים על העוטף”. “צריך לקחת את זה בחשבון”.

• "כיבוש עזה אינו רק אתגר ביטחוני אלא איום כלכלי חמור על ישראל"
• כולם מדברים על עלייה לארץ - הוא מדבר על הגירה מהארץ; הכלכלן שמספק תחזית פסימית לשנה הבאה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מכאן הוא עובר למאקרו, ומסביר שהמודל שהם בונים במכון נשען כמעט כולו על צד ההיצע של המשק, לא על הביקוש. “תעסוקה כפול פריון, זה כל הסיפור”, הוא אומר, ומדגיש שהפריון הוא הראשון לספוג פגיעה בזמן מלחמה. גיוסי המילואים, שיבושי העבודה, עומס בבית, והמשאבים שמוסטים לניהול החזית, כל אלה פוגעים ביכולת של המשק לייצר. אבל הפגיעה אינה אחידה: היא מושפעת מאוד מהמבנה הענפי של הכלכלה הישראלית.

אקשטיין מחלק את המשק לשלושה מגזרים מרכזיים. הראשון הוא ההייטק "20% מהתוצר, אין מדינה כזו בעולם”, הוא מזכיר. לדבריו, הענף מצליח לשמור על רמת תפוקה גבוהה, למרות ירידה מסוימת במספר העובדים. אחריו מגיע המגזר העסקי שאינו הייטק, שבו נרשמת עלייה בפריון “אבל מעט מאוד”, והוא מדגיש כי זה לא מספיק כדי למשוך את המשק קדימה. ואז מגיע המגזר הציבורי, שם הוא הרבה פחות עדין: “הפריון לא משתנה. זה אחד המגזרים הציבוריים הכי לא יעילים ב-OECD”. בעיניו, זהו חלק מהמבנה שמגביל את יכולת המשק להתאושש באמת מהמלחמה, גם אם נתוני הצמיחה הכוללים מציירים תמונה אופטימית יותר.

“לפני המלחמה היו בין שמונה לעשרת אלפים חיילי מילואים בממוצע בכל רגע נתון”, הוא מזכיר. “אנחנו הולכים לעולם של שלושים אלף בשגרה”. ב-2025 המספרים עולים למשך חודשים ארוכים, ויורדים בהדרגה. “וזה שהאוצר לא סוגר את הנושא הזה וזורקים מספרים לאוויר - זו טעות מבחינת המשק”.

• במקום גיימינג או מזומן: "שברי מניות" הם מתנת יום ההולדת הפופולרית של 2026
• היום בבורסה: איומים של טראמפ מחזירים את מלחמת הסחר, והמניות הבולטות
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• 10 סימני אזהרה למפולת בבורסה - מה המחקרים מלמדים אותנו

אקשטיין מציג תמונה מורכבת יותר של התוצר. “כשאתם רואים צמיחה - תזכרו שזה כולל את הוצאות הביטחון”, הוא אומר. “חלק גדול מהגידול בתוצר הוא בגלל שהוצאות הביטחון הוכפלו בזמן המלחמה”. התוצר לשעת עבודה של חיילים בזמן לחימה גבוה בהרבה - ולכן זה משפיע סטטיסטית על הצמיחה, אך לא על הכלכלה האזרחית. “מי שנפגע באמת הם הנשים, הילדים, העסקים הקטנים והבינוניים. שם הנזק”.

מבחינת תחזיות, אקשטיין מתאר תמונה רחוקה מהאופטימיות שנשקפת לעיתים מהכותרות הפיננסיות. לדבריו, 2023 מסתיימת עם צמיחה של כ־2% בתמ"ג נתון שבמבט ראשון נראה יציב, אבל “צריך לזכור שחלק גדול ממנו מגיע מהוצאות הביטחון”, הוא מזכיר. ב־2024, כשהמשק עוד מתמודד עם שיבושי עבודה ממושכים ועלייה חדה במילואים, התוצר לנפש צפוי דווקא לרדת. “זו לא דרמה מקרו־כלכלית”, הוא אומר, “אבל זו בהחלט ירידה ברמת החיים”.

ל־2025 הוא מייחס התאוששות חלקית בלבד חזרה איטית למספרים חיוביים אך עדיין רחוקים מהשגרה שלפני המלחמה. ורק ב-2026, בהנחה של חזרה מלאה לתעסוקה ויציבות ביטחונית יחסית, הוא רואה קפיצה לצמיחה של כ-4.2%. “זה דרמטי”, הוא מדגיש, “אבל זה תלוי בתעסוקה לא בביקושים”. מבחינתו, הכלכלה הישראלית לא תוכל לחזור למסלול צמיחה מהיר אם כוח העבודה לא יחזור כולו למעגל הייצור, ורק לאחר מכן יש מקום לדבר על ביקושים, צריכה או השקעות.

“ב-2023 התקציב היה 46 מיליארד שקל”, הוא מזכיר. “בסוף השנה כבר היינו ב-50. ב-2024 הוא כמעט הוכפל”. גם ב-2025 התקציב נשאר גבוה מאוד. ועדיין - הוא ממשיך להדגיש - המבנה אינו בהכרח חד-כיווני: “תסתכלו על הוצאות הביטחון יחסית לתל"ג. אם המשק יצמח - זה יתכנס”.

עם זאת, לצד האפשרות להתכנסות, אקשטיין מתאר שורה של סיכונים שהמשק חייב להביא בחשבון. מחלוקות על תקציב הביטחון, פגיעה בשירותים האזרחיים, תקצוב סקטוריאלי מפלה, ניתוק פוליטי מהעולם, אי-יציבות בזירות הביטחוניות והחרפה סביב חוק הגיוס. “הסיכון הכי גדול”, הוא אומר, “הוא ירידה של כוח אדם איכותי. האנשים האלה יכולים ללכת”.

"אנחנו מביאים תאילנדים וסינים - ועושים הכול כדי שהם (החרדים והערבים) לא יעבדו"

מנקודה זו הוא עובר לדבר על הצורך ברפורמות עומק. “הדבר הכי חשוב הוא לא כמה אתה צורך - אלא כמה אתה עובד ומה אתה מייצר”, הוא אומר. פוטנציאל הצמיחה המשמעותי ביותר, לדבריו, נמצא בחברה הערבית ובחברה החרדית. “שיעורי התעסוקה שם נמוכים, השכר נמוך, ואין הכשרות מקצועיות. אנחנו מביאים תאילנדים וסינים - ועושים הכול כדי שהם לא יעבדו”. על הגברים החרדים הוא אומר: “צריך לגייס אותם, אבל לא צריך למנוע מהם ללמוד ולעבוד. חוק הגיוס הנוכחי חוסם להם המשך לימודים”.

גם התשתיות נמצאות מאחור. “אנחנו מפגרים ארבעים שנה בתחבורה ציבורית”, הוא אומר. “אנחנו מבלים על הכבישים פי שלושה מאשר תושב בסן-פרנסיסקו או פלורידה. אין אסטרטגיה שמחברת בין תחבורה לדיור”. והוא לא מתעלם משוק הדיור: מחירי הדירות במונחי הכנסה גבוהים כיום ב-30% לעומת 2012. “זו פגיעה ישירה במעמד הביניים”, הוא אומר, “והמעמד הזה קורס”.

ישראל על פרשת דרכים

אקשטיין מסיים את דבריו בנקודה שהוא מגדיר כקו הגבול בין שתי אופציות אפשריות: ישראל שצומחת וישראל שמדלדלת. אם המדינה תאמץ רפורמות אמיתיות בשוק העבודה, בהגדלת השתתפות של החברה הערבית והחרדית, בהשקעה בתשתיות תחבורה ובהסדרת מערכת התכנון הוא אומר שהמסלול ברור: “אנחנו מגיעים ליציבות חוב־תוצר ולצמיחה משמעותית עד 2035”.

אבל כשהוא מתאר את התרחיש השני, הוא קצת מרים את הכל“אם לא נטפל בזה”, הוא אומר, “אנחנו נכנסים להדרדרות איטית”. זה לא קריסה מיידית, לא משבר אבל זה יהיה תהליך שבו המשק פשוט הולך ומתרחק מהיכולת שלו לייצר רמת חיים גבוהה. “זה לא אסון”, הוא מדגיש, “אבל מסוכן. וצריך לתקן”. ללא שינוי מבני, ישראל תישאר במשק של צמיחה מקרטעת, פערים חברתיים עמוקים ויכולת מוגבלת להתמודד עם האתגרים הבטחוניים והמקרו־כלכליים שמלווים אותה עוד לפני שהמלחמה התחילה.