תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

מתמודד נפש גרם לתאונה קשה – אך לא ירצה מאסר או עבודות שירות

כך קבע שופט בית המשפט לתעבורה. האשה שנפגעה נאלצה לעבור קטיעה של שתי רגליה והיא במצב סיעודי. לדברי השופט, "הטלת עונש מאסר או אפילו מאסר שירוצה בעבודות שירות עלול להיות קשה עד כדי בלתי אפשרי לנאשם"

עוזי גרסטמן | (2)
נושאים בכתבה משפט תאונת דרכים

עשר שנות שלילה של רשיון הנהיגה לצד מאסר על תנאי ופיצוי כספי לנפגעת – אלה העונשים שגזר באחרונה בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז על מתמודד נפש, שגרם לתאונה קשה לפני 13 שנה. בעקבות התאונה נאלצו הרופאים לקטוע את שתי רגליה של אשה שהיתה מעורבת בתאונה. העובדה שלאחר האירוע ביצע הנהג תאונה נוספת תחת שכרות לא הביאה את השופט עמית בר לשנות את מסקנתו, שלפיה אין להטיל עליו מאסר, עבודות שירות או שירות לתועלת הציבור (של"צ).

 

התאונה שאליה מתייחס גזר הדין התרחשה ביוני 2011. הנאשם, שהיה אז בן 39, נהג ברכב ההונדה שלו על כביש 4, מצפון לדרום, בסמוך למחלף ראשון לציון. על פי כתב האישום, מסיבה שאינה ברורה סטה הנאשם לפתע לצד שמאל ופגע ברכב סיטרואן שעמד בצד הכביש עקב תקלה. נהגת הסיטרואן עמדה מחוץ לרכבה, באופן שבו פגיעת הנאשם ברכבה גרמה להדיפתו לכיוונה וללכידה שלה תחתיו.

 

תוצאת התאונה היתה קשה. לנפגעת נגרמו בין היתר שברים בראש, בחוליות של עמוד השדרה וכן בצלעות, והיה אף צורך כאמור לכרות את שתי רגליה מעל הברך, כתוצאה מכך שהן נמעכו בתאונה. בהמשך היא אף נזקקה לתהליך שיקום ארוך בבית לווינשטיין ונותרה סיעודית.

 

העבירות שיוחסו לנהג הפוגע ושבהן הוא הורשע, היו גרימת נזק לרכוש או אדם, נהיגה ברשלנות, אי שמירה על הימין, סטייה מנתיב נסיעה וחבלה של ממש. בשלב הטיעונים לעונש, עתרה המדינה לגזור על הנהג מאסר בפועל ושלילה ממושכת לצד עונשים נלווים. לטענתה, מדובר בעבריין תעבורה מועד שבעברו נרשמו 34 הרשעות קודמות, בהן תאונה נוספת שהתרחשה עקב נהיגה בשכרות אחרי התאונה שבגינה הוא הועמד לדין בהליך הנ"ל – דבר שמעיד על הסכנה הנשקפת ממנו, ועל נהיגתו הרשלנית. ההגנה, לעומת זאת, ביקשה לשים דגש על מצבו הנפשי המורכב כעילה להקלה בעונש.

 

השופט בר מצא לנכון שלא להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל או עבודות שירות, בעקבות שלוש סיבות מרכזיות. הראשונה היא חלוף הזמן. הוא ציין אמנם בקשר לכך שהנאשם אחראי להתמשכות ההליך עקב אי התייצבויות מצדו, אך בכל מקרה המרחק הרב ממועד ביצוע העבירה ועד לגזר הדין מהווה, לדברי השופט, שיקול להקלה בעונש שלו.

 

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הסיבה השנייה נגעה למיקום רכב הסיטרואן והנהגת שלו על הכביש. לדברי השופט, הגם שנקבע בהכרעת הדין כי לנהגת אין רשלנות תורמת – עדיין, כעניין שבעובדה, הרכב שלה בלט ב-60 ס"מ לנתיב הנסיעה, והיא אף נעמדה בחוץ לידו, והנתונים האלה מפחיתים מרף הרשלנות של הנאשם.

 

הסיבה השלישית והמרכזית שבגינה החליט השופט בר כי יש להתחשב בנאשם, היתה מצבו הנפשי המורכב. לדבריו, האיש סובל מפוסט טראומה, ובשנה שעברה אף אושפז פעמיים בכפייה בשל מצב פסיכוטי חריף. בגזר הדין צוין כי במהלך אחד האשפוזים העלה הנאשם מחשבות מנותקות מהמציאות, כמו "ששר המדינה יגיע וידבר עמו" ו"שאנשי משרד הביטחון יגיעו לבשל לו ולנקות את ביתו.

קיראו עוד ב"משפט"

 

"במצב דברים זה", סיכם השופט, "אני סבור שהטלת עונש מאסר או אפילו מאסר שירוצה בעבודות שירות עלול להיות קשה עד כדי בלתי אפשרי לנאשם". הוא קבע כי הדרך הנכונה בנסיבות העניין לבטא את הסלידה ממעשי הנאשם היא באמצעות הטלת שלילה ארוכה וממושכת. לכן גזר השופט על הנאשם עשר שנות פסילת רישיון, מאסר על תנאי, ופיצויים לנפגעת בסכום של 10,000 שקל.

 

במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה ביוני 2023 מחמת הספק נהג משאית שסטה מנתיבו ופגע ברכב הסעות שנסע בנתיב הנגדי, והורשע בגרימת מותם של חמישה נוסעים. הנהג הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בדצמבר 2022 על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שהרשיע אותו בגרימת מוות ברשלנות וגזר עליו 32 חודשי מאסר. שופטי ההרכב במחוזי גלית ציגלר ושמואל מנדלבום, הצטרפו לדעתו של ראש ההרכב, השופט יחיאל ליפשיץ, שכתב את פסק הדין וקבעו כי דין הערעור להתקבל. השופט קבע כי, "דין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערער, משום שקיים ספק סביר בנוגע לאשמתו באופן כללי, ובפרט בנוגע לגורם שהוביל לנעילת הסרן האחורי של התומך". הוא ציין כי לא ניתן לשלול את גירסת הנהג, שלפיה תקלה טכנית במשאית – ולא טעות אנוש - היא שגרמה להתרחשות התאונה. הוא קבע כי מדובר בספק סביר הפועל לטובת הנהג ומצדיק את זיכויו מחמת הספק.

 

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    מני 28/05/2024 11:27
    הגב לתגובה זו
    לא קיבל כלום ונהרסו לקורבן נקטעו 2 רגליים. שיתבייש השופט שכתב את הפסק דין הזה.
  • 1.
    טרובדור 28/05/2024 10:36
    הגב לתגובה זו
    שיכור עלוב גרם לקטיעת רגליה של אשה ו... שום כלום. אין עונש מאסר של שנים ארוכות. אין עבודות שרות. ביזיון. אז מה אם הוא מוגדר מתמודד נפש, עאלק. יש לו 34 הרשאות. הוא עבריין תנועה מועד. על הנזק שגרם לאשה היה חייב לשבת בכלא לפחות עשר שנים. אין שופטים בירושלים.
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.