פצצה רכב מטען
צילום: פייסבוק סעיף 27

בן זוגה העבריין חוסל; האם היא זכאית לקצבה מביטוח לאומי?

ביטוח לאומי דחה את תביעתה של בת זוגו של עבריין שחוסל, לקבלת קצבת שאירים. לאחר דחיית תביעתה הגישה בת הזוג עתירה לבית הדין לעבודה בטענה כי הייתה בזוגיות במשך שנים עם אבי ילדה מגיל 16, וכי היא ידועתו בציבור מזה שנים רבות. מה פסק בית הדין?
נתנאל אריאל | (7)

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דן לאחרונה בתביעה של צעירה שתבעה לשלם לה דמי קצבת שאירים בגלל שהייתה 'ידועה בציבור' של בן זוגה המנוח שנהרג בפיצוץ ממטען חבלה ברכבו.  

חיסול,  קרדיט: פייסבוק לפי סעיף 27     

      חיסול,  קרדיט: פייסבוק לפי סעיף 27

 

בן זוגה של התובעת, נהרג ממטען חבלה שהוטמן ברכבו לפני כשנתיים. כאשר חודשים ספורים לפני הירצחו נולד לשניים ילד, אשר הוכר על ידי הביטוח הלאומי לקבלת קצבת שאירים מהמוסד. תביעתה של בת הזוג לקבלת קצבת שאירים נדחתה על ידי ביטוח לאומי משום שבשעת פטירתו של המנוח היא "לא הייתה אשתו או הידועה בציבור המתגוררת עמו".

 

התובעת, בת 23 טענה בדיון כי הכירה את המנוח בשנת 2016 ומחודש מאי באותה שנה הם החלו לצאת כזוג לכל דבר ועניין. בשנת 2019 עברו בני הזוג להתגורר יחדיו בדירה בבעלות אמו של המנוח. התובעת טענה כי ניהלה עם המנוח חיים משותפים כבני זוג הידועים בציבור והתגוררו יחדיו עד למועד פטירתו, למעט בתקופות בהן שהה במעצר.

 

מנגד בביטוח לאומי טענו כי טענותיה של התובעת נבדקו לעומק, וכי היא קיבלה בעבר קצבת הבטחת הכנסה לאחר שהצהירה כי היא מתגוררת לבד וכי הקשר עם המנוח אינו טוב, ולכן לדברי הביטוח הלאומי תביעתה לקצבת שאירים נדחתה כדין.

 

אלמנה של המנוח

השופט כאמל אבו קאעוד קבע כי  דין התביעה להתקבל. השופט ציין כי לפי סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי קצבת שאירים משולמת למי שהייתה "אלמנה" של מבוטח. על פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי "אלמנה" מוגדרת כ"מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו. אשתו מוגדרת בסעיף 1 לחוק "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".

 

כידוע לצורך הכרה כ"ידועה בציבור" נדרש כי יתמלאו שני תנאים מצטברים - בשעת פטירת המבוטח היא הייתה ידועה בציבור כאשתו, ובנוסף כי בשעת פטירתו של המבוטח, היא גרה עמו.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט ציין כי בכדי להוכיח 'ידועה בציבור' צריך להביא ראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. בנוסף יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. 

  

על פי הפסיקה נקבע כי "המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". 

  

בפסיקה נקבע כי "משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחתו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו".

 

  תכלית קצבת שאירים מתקיימת

בשורה של פסקי דין הובהר כי תכליתה של גמלת השאירים לפי חוק הביטוח הלאומי היא לפצות על אובדן התמיכה הכלכלית שהייתה נתונה לאדם מבן זוגו כמי שהיה תלוי בו בהקשר זה, ולשמר את רמת חייו פחות או יותר כפי שהייתה לפני פטירת בן הזוג. בחלק מפסקי הדין ניתן משקל רב לשאלת התלות כלכלית של השאיר בבן הזוג שנפטר, כשבחלק מהמקרים עצם התלות הכלכלית הוגדרה כתכלית החוק עצמה. לצד זאת, יש אמירות אחרות בפסיקה שלפיהן גם העדר תלות כלכלית של אישה בבן הזוג שנפטר אינה שוללת את היותה ידועה בציבור שלו.

הפסיקה הרווחת היום מסתייעת במבחן מרוכך, ובודקת אם בפטירת המנוח נוצר לבן הזוג שנותר בחיים "מחסור כלכלי". עם זאת, במקרים המתאימים גם העדרו של מחסור כלכלי, אינו שולל קיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור:

 

השופט קבע כי "תכליתה של קצבת השאירים המשולמת על ידי המוסד, היא הענקת ''רשת ביטחון' מינימלית תוך מתן מענה מסוים, על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלי הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף". במקרה שלפנינו התכלית הזו מתקיימת".

השופט ציין כי "התובעת אישה צעירה, קשת יום, אשר הפכה לפתע לאם יחידנית בגיל 20, עם פטירתו של בן זוגה בנסיבות טרגיות, ונשענת על רשויות הרווחה למחייתה ולפרנסת בנה, ללא מערך משפחתי תומך. לתובעת, בת להורים גרושים, החיים בנפרד, לא הייתה כתובת יציבה אחת. בעיקר נרשמה במענו של אביה ולתקופה קצרה במענה של אימה".

השופט הוסיף כי "מעדותה של התובעת שנתמכה בעדותה של אימה למדנו כי משנת 2016 לערך, כשהתובעת הייתה קטינה (15-16) היא נקשרה ביחסים עם המנוח, שהיה מבוגר ממנה ב-10 שנים, ובעל רקע פלילי. הוריה של התובעת התנגדו לקשר ביניהם, אולם התובעת לא שעתה לדעתם. התובעת העידה כי יחסיה עם המנוח היו מבוססים על אהבה עמוקה ובלשונה 'אהבה מטורפת'".

 

אין עוררין על היותם בני זוג

השופט כאמל אבו קאעוד קבע כי  "אין עוררין על היותם של השניים בני זוג. התובעת נקשרה עם המנוח מגיל צעיר וחרף הקשיים והתנגדות הוריה, התרשמנו כי יחסיה עמו היו יציבים, היא הרתה לו והם תכננו להתחתן אלמלא חייו נגדעו. המנוח פרנס את התובעת, עת היה במעצר היא דאגה לספק לו כסף ל"קנטינה", היא ביקרה אותו בכלא, ובחייו היא הייתה חתומה על תצהיר בפני נוטריון בו הצהירה על חייהם המשותפים.

 

המגורים המשותפים הוכחו מהעדויות שתי האימהות וגם מעדותה של השכנה שהעידה שהתובעת התגוררה עם המנוח לפני ההיריון, התגוררה בדירה במהלך מעצרו של המנוח והמשיכה להתגורר גם לאחר הלידה. היא העידה כי סייעה לתובעת בהריונה, שבחלקו היא שהתה בדירה בגפה ועדותה לא נסתרה.

 

התובעת נותרה בדירה עד לפטירתו של המנוח, וכפי שתיארה אימה היא פונתה מהדירה יחד עם בנה התינוק ביום בו נהרג המנוח, והיא הצליחה לפנות את חפציה של התובעת רק באישור המשטרה מאוחר באותה בלילה.

    

השופט קבע כי הוא לא מקבל את עמדת הביטוח הלאומי "לפיה העובדה כי המנוח ביקש מהתובעת לבצע בדיקת פוליגרף להוכחת נאמנותה תיזקף לחובתה. דווקא מבדיקת הפוליגרף שביצעה התובעת לאחר לידת בנם המשותף וימים ספורים לפני שהמנוח נהרג, למדנו כי התובעת הייתה נאמנה למנוח לכל אורך הקשר הזוגי בין השניים".

 

השופט ציין כי "אכן, בתביעה להבטחת הכנסה התובעת דיווחה למוסד כי המנוח והיא "לא מתגוררים יחדיו והקשר ביניהם לא טוב, נכנס ויוצא מבית הסוהר". לפיה מסקנתנו כי התובעת התגוררה עם המנוח והייתה ידועה בציבור כבת זוגתו, ברור כי ההצהרה שניתנה לצורך התביעה להבטחת הכנסה לא הייתה אמינה".

השופט ציין כי למרות זאת,  "במסגרת תביעותיה לביטוח לאומי דיווחה התובעת, כי אומנם היא מתגוררת לבד, אולם בביתו של המנוח. לפיכך, נראה כי הצהרותיה ניתנו בתקופות בהן שהה המנוח במעצר ויש לפרש אותן בהתאם".

 

לאור זאת פסק השופט כי "שוכנעו אפוא כי התובעת והמנוח קשרו את גורלם יחדיו, התגוררו וניהלו משק בית משותף משנת 2018 או לכל הפחות מתחילת 2019 ועד למועד פטירתו של המנוח, התנהלו כבני זוג לכל דבר ועניין, ואף התכוונו להינשא באופן שהיו ידועים בציבור כבני זוג לכל דבר ועניין".

 

תגובות לכתבה(7):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 5.
    לכו תדעו מי איים על משפחת השופט... (ל"ת)
    רק כך זה מובן 02/09/2023 20:48
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    שולתתתת1 02/09/2023 20:39
    הגב לתגובה זו
    מצד אחד התצהיר של הבטחת הכנסה ומצד שני שארים. גם אם ערעור במקרה הזה לא יתקבל צריך להעניש על תצהיר כוזב ולהחזיר את הכסף עם קנס.
  • 3.
    משה 02/09/2023 17:17
    הגב לתגובה זו
    מצד אחד קובע לתת לה כסף מכספי משלמי המיסים תוך שהוא אומר שהיא שיקרה בתצהיר לקבל הבטחת הכנסה. אז שינכו לה מקצבת השאירים את הכספים שקיבלה שלא כדין אם שיקרה בתביעה להבטחת הכנסה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה. שופט גרוע ביותר.
  • 2.
    הברבור הירוק 02/09/2023 13:20
    הגב לתגובה זו
    היתה ידועה בציבור למי שגנב ולא שילם ביטוח לאומי למה לשלם לה ??
  • 1.
    תנו לי סיבה אחת להיות אדם ישר ומועיל לחברה (ל"ת)
    בוחבוט 02/09/2023 10:55
    הגב לתגובה זו
  • אולי בגללך אלוהים לא ישמיד אותנו כמו בסדום. (ל"ת)
    שי.ע 02/09/2023 21:45
    הגב לתגובה זו
  • יוני 02/09/2023 17:48
    הגב לתגובה זו
    מדינת ישראל נידונה לאבדון.
ירושה (דאלי)ירושה (דאלי)

צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

אב משותק, צוואה דרמטית ובן אחד שמקבל את הכל: בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ביטל צוואה שנחתמה כמה שבועות לפני פטירת האיש, וקבע כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על אדם חולה וסיעודי, תוך נישול אשתו ויתר ילדיו

עוזי גרסטמן |

מעטים הם המקרים שבהם מסמך בן עמודים ספורים מצליח לטלטל משפחה שלמה, אבל זה בדיוק מה שעשתה צוואה אחת שנחתמה בסוף חייו של אב לשמונה ילדים. צוואה קצרה, שנחתמה ימים ספורים לאחר אשפוז ממושך ובשעה שמצבו הרפואי של המצווה היה קשה ביותר, קבעה כי בן אחד בלבד יירש את כל רכושו. אשתו, אם ילדיו, שהיתה נשואה לו קרוב ל-50 שנה וטיפלה בו במסירות, מצאה את עצמה מודרת לחלוטין. כך גם שבעת ילדיהם הנוספים. שנים לאחר מכן, ולאחר הליך משפטי ארוך, קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כי הצוואה מבוטלת.

בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן על ידי השופט אורן אליעז, נקבע כי לא רק שנפל פגם חמור בהליך קיום הצוואה, אלא שהוכח כי הצוואה עצמה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הבן שזכה בה. השופט אף לא הסתיר את חוסר האמון שחש כלפי גרסתו של אותו בן, שלפיה אביו - שהיה באותו הזמן משותק בחצי גופו, סיעודי, חלש ומרותק ברוב שעות היום למיטתו - הגיע בכוחות עצמו למשרד עורכי הדין כדי לחתום על הצוואה שלו.

המנוח, כך עולה מהראיות, נפגע בתאונה קשה ב-2013, ומאז היה מרותק לכסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות קשות. מסמכים רפואיים, ובייחוד דו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי, תיארו אדם שזקוק לעזרה כמעט בכל פעולה יומיומית: קימה, רחצה, אכילה, שימוש בשירותים ועוד. בדו"ח נכתב כי המנוח “חלש מאוד, אפיסת כוחות, משותק ומרותק למיטה”, וכי אינו מסוגל להזעיק עזרה אם ייקלע לסכנה.

למרות זאת, טען הבן כי האב הגיע לבדו, בכסא הגלגלים החשמלי שלו, למשרד עורך הדין ששבו נערכה הצוואה. לדבריו, הצוואה אף נחתמה בחצר המשרד, משום שלא ניתן היה להכניס את הכסא פנימה. הטענה הזו עוררה ספק כבד אצל בית המשפט. “קשה לקבל את תיאור העובדות אותו מציע המשיב”, כתב השופט בהחלטתו, והוסיף כי לא ברור כיצד אדם שמתקשה לקום ממיטתו, שאינו יוצא מביתו ואף נזקק לכך שרופא משפחה יגיע אליו - חוצה לבדו רחובות וכבישים ומגיע למשרד של עורך הדין.

מדוע נדרש הסכם מתנה אם ממילא הבן קיבל את כל הרכוש

שלושה ימים בלבד לאחר חתימת הצוואה, חתם המנוח גם על מסמכים נוספים, שלפיהם הוא מעביר במתנה את זכויותיו בדירה לבן ולרעייתו. גם הפעולה הזו עוררה תהיות: מדוע נדרש הסכם מתנה, אם ממילא נערכה צוואה שמקנה לבן את כל הרכוש? ומדוע בצוואה הבן הוא היורש היחיד, ואילו בהסכם המתנה מצורפת גם רעייתו? השאלות האלה, ציין בית המשפט בפסק הדין שפורסם, נותרו ללא מענה.

אתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלםאתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלם

מהפכה בפרסומות, נזיפה בביהמ"ש: ליברה תשלם 100 אלף שקל

תאונת דרכים פשוטה נהפכה למאבק משפטי ממושך, לאחר שחברת הביטוח סירבה לשלם פיצוי וטענה למרמה. השופט גיא אבנון דחה את הטענות של ליברה אחת לאחת, מתח ביקורת חריפה על התנהלות החברה וקבע כי נוהלה "הגנת סרק". התוצאה: פיצויים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין גבוהים - ובית משפט שלא חסך מלים

עוזי גרסטמן |


בכביש 44, בסמוך לצומת פיקוד העורף, אירעה בשעת אחר צהריים שגרתית תאונת דרכים מהסוג שאמור להסתיים במהירות: פגיעה מאחור, אחריות ברורה, נזק לרכב ופנייה לחברת הביטוח. אלא שמבחינת שרה ג'נשווילי, בעלת הרכב שנפגע, האירוע הזה היה רק תחילתו של מסע ארוך ומעיק, שבסופו מצאה את עצמה מתדיינת בבית משפט מול חברת ביטוח גדולה, שמצדה עשתה כל שביכולתה כדי לא לשלם. בפסק דין חריג באורכו ובחריפותו, קבע שופט בית משפט השלום בנתניה, גיא אבנון, כי חברת הביטוח ליברה ניהלה הגנת סרק, פגעה גם במבוטח שלה וגם בנפגעת, וחייב אותה בכ-100 אלף שקל פיצויים והוצאות. כבר בפתח פסק הדין הבהיר השופט את עמדתו, כשכתב כי מדובר ב"אחד מאותם מקרים מקוממים".

הרקע להליך פשוט לכאורה. ב-18 בספטמבר 2024, בשעה 15:00 בערך, נהג בנה של התובעת ברכבה, ופנה ימינה בצומת מצליח. מאחוריו נסע רכב אחר, שנהגו לא שמר מרחק ופגע ברכב מאחור. אין מחלוקת על עצם התאונה, אין מחלוקת על האחריות, וגם לא על זהות הנהג הפוגע. הנתבע עצמו, אברהם אבירן אטיאס, הודה באחריות כבר בכתב ההגנה והבהיר כי האחריות לפיצוי מוטלת על חברת הביטוח שלו, ליברה חברה לביטוח.

אלא ששם, בנקודה שבה רוב תיקי הרכב מסתיימים, בחרה ליברה לסטות מהמסלול המוכר. במקום לשלם את הנזק לצד השלישי, היא טענה כי אין כיסוי ביטוחי כלל. לטענתה, הנהג המבוטח מסר לה מידע כוזב, שיבש חקירה, לא שיתף פעולה, ואולי אף מדובר בתאונה שמעולם לא התרחשה. בכתב ההגנה נכתב, במלים שלא הותירו מקום לספק, כי, "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח".

הטענות האלה, שייחסו למעשה מרמה ברף פלילי, עמדו בלב ההליך. אלא שככל שהמשפט התקדם, כך התברר עד כמה הן נשענות על יסודות רעועים. דו"ח החקירה שעליו ביקשה ליברה להתבסס הוסתר תחילה, לאחר מכן התעכב, ולבסוף כלל לא הובא כראיה. השופט אבנון נדרש שוב ושוב להתנהלות החברה כבר בשלבים המקדמיים, והבהיר בהחלטותיו כי אין הצדקה לעיכוב גילוי המסמכים. באחת ההחלטות הוא כתב כי "לא שוכנעתי כי חשיפתו של הדו"ח תפגע בהגנתה של ליברה, לבטח אין בה כדי לסכל את חשיפת האמת".

התנהלות מעוררת קושי של ליברה

גם לאחר שהדו"ח נחשף, המשיכה ליברה לנהל קו לוחמני. היא הגישה בקשות חריגות לצווים נגד התובעת והמבוטח שלה, לרבות דרישה לקבלת פירוט שיחות טלפון, איכוני סלולר ואיתור כלי הרכב - חודש לפני התאונה וחודש אחריה. הבקשות נדחו, והשופט קבע כי מדובר בצווים "גורפים באורח קיצוני", שפגיעתם בפרטיות גבוהה והם לא מבוססים על תשתית ראייתית כלשהי. הוא אף תהה על עיתוי הגשתם, בסמוך מאוד למועד הדיון, וציין כי ההתנהלות מעוררת קושי.