בין מלחמה לשלום: טראמפ ואיראן נתקעו במקום הכי מסוכן

העימות בין ארה"ב לאיראן נכנס לשלב המורכב ביותר שלו. לא מלחמה מלאה, לא שלום, לא הסכם ולא קריסה של השיחות. סוג של אזור אפור, שבו כל צד מנסה לשכנע את העולם שהוא ניצח, אבל בפועל אף אחד לא קיבל את מה שרצה.

הפסקת האש כבר מחזיקה קרוב לחודשיים, וזה הישג מסוים. אבל אסור לטעות. הפסקת אש היא לא פתרון. היא רק מצב זמני שבו שני הצדדים מעדיפים לא לירות, כי המחיר של חידוש הלחימה גבוה מדי. טראמפ לא רוצה להיראות כמי שנשאב לעוד מלחמה במזרח התיכון, במיוחד כשהנפט עולה והציבור האמריקאי מתעייף מהר מהרפתקאות צבאיות. איראן, מצד שני, לא רוצה להיכנס לעימות ישיר נוסף כשהכלכלה שלה חנוקה, אבל היא גם לא מתכוונת לחזור למצב שהיה לפני המלחמה.

וזה לב העניין. איראן מסתכלת על הורמוז כקלף מיקוח. היא מבינה שכל מכלית, כל ספינת LNG וכל יום של שיבוש נותנים לה מנוף מול וושינגטון. לכן היא דורשת הקלות בסנקציות, שחרור נכסים מוקפאים, פיצויים והכרה כלשהי במעמדה במצר. במילים אחרות, טהרן אומרת לארה"ב: פתיחת הורמוז עולה כסף.

כל עניין הגרעין שקריטי לישראל לא על השולחן - הדיונים עליו יהיו בהמשך, וכל זה כשעוד שנה על פי ההערכות איראן תגיע לגרעין. אפשר להעריך שהממשל האמריקאי לא ייזנח את המשימה של המלחמה - עצירת הגרעין, אבל צריך להתכונן לכך שטראמפ הלא צפוי עשוי לספק במו"מ מתנות גדולות לאיראנים - העיקר שיצליח לצאת מהמלחמה הזו שפוגעת בו בסקרים.  תהיה הגבלה על הגרעין, אבל לא יהיה חיסול הגרעין, יתנו לאיראנים לעבוד על הגרעין האזרחי, יעצרו אותם לפרק זמן מסוים - השאלה לכמה? עניין האורניום הוא קריטי - איפה הוא יהיה? מי ייקח וישלוט עליו? 

• טראמפ מנסה להפוך את הביקור בסין למפגן כוח עסקי
• טראמפ דוחה את ההצעה האיראנית: נתניהו מבהיר: המלחמה רחוקה מסיום
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בנקודת הזמן הנוכחית ברור שהמטרה לא הושגה, היא אפילו מעט מתרחקת.  

טראמפ רוצה ניצחון, אבל צריך עסקה

טראמפ מדבר על ניצחון מלא. הוא רוצה שאיראן תוותר על תוכנית הגרעין, על טילים בליסטיים ועל השלוחות האזוריות. זו דרישה מובנת מבחינת ישראל וארה"ב, אבל כנראה לא דרישה שאיראן תקבל. המשטר האיראני שרד את המלחמה, שומר על תשתיות חשובות ומציג לציבור שלו עמידה מול המעצמה הגדולה בעולם. במצב כזה, אין לו סיבה פוליטית לחתום על כניעה.

עם זאת, גם טראמפ לא יכול להישאר לנצח במבוי סתום. הורמוז חונק את שוק האנרגיה, המחירים עולים, מדינות המפרץ לוחצות שלא לחדש את הלחימה, ובקונגרס האמריקאי יש לחץ משני כיוונים: חלק רוצים מכה צבאית נוספת, חלק רוצים הכרזה מהירה על סוף המלחמה. זה בדיוק המצב שבו נשיאים נוטים לחפש נוסחה עמומה: קצת פתיחת מצרים, קצת הקלות, קצת פיקוח, והרבה הודעות חגיגיות.

הנסיעה של טראמפ לסין הופכת את הסיפור הזה לכלכלי יותר מביטחוני. סין היא קונה מרכזית של אנרגיה איראנית, והיא גם אחת הנפגעות הגדולות מהשיבושים בהורמוז. יש לה מנוף על טהרן, אבל היא לא תשתמש בו בחינם. אם וושינגטון רוצה שסין תלחץ על איראן, בייג'ינג תבקש תמורה. אולי בסחר, אולי בטכנולוגיה, אולי בטייוואן, אולי בריכוך מגבלות יצוא.

• מרוץ הסוכנים האוטונומיים: גוגל ומטא משנות כיוון, אנתרופיק ו-OpenAI שומרות על ההובלה
• המנכ"לים בארה"ב מאותתים: האינפלציה עדיין רחוקה מיעד הפד
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• אלמנתו של בעלי אונליפאנס קיבלה את השליטה באימפריה שבנה

לכאורה, לארה"ב ולסין יש אינטרס משותף: נפט זורם ומחירים רגועים. אבל בפועל, כל אחת רוצה שהשנייה תשלם את המחיר הפוליטי. סין לא רוצה להיראות כמי שמצילה את טראמפ. טראמפ לא רוצה להיראות כמי שמתחנן לעזרה משי.

ישראל צריכה לחשוב גם על היום שאחרי

מבחינת ישראל, פתיחת הורמוז היא בשורה כלכלית, אבל לא ביטחונית. אם איראן שומרת על יכולות גרעיניות, טילים ושלוחות, המשבר פשוט נדחה. נתניהו צודק כשהוא אומר שיש עוד עבודה, אבל השאלה היא איזה סוג עבודה: עוד תקיפה, עוד לחץ, או הסכם חלקי שמקפיא את הבעיה.

השוק, בכל מקרה, לא אוהב אזורים אפורים. הוא יכול לחיות עם מלחמה קצרה ועם הסכם ברור. הוא מתקשה לחיות עם מצב שבו כל בוקר יכול להתחיל באיום איראני, תקיפה בים או ציוץ של טראמפ. לכן פרמיית הסיכון לא תרד מהר. גם אם מכליות יחזרו לעבור, הביטוח יישאר יקר, חוזי האנרגיה יגלמו סיכון, וחברות יתחילו לתכנן מסלולים חלופיים.

בסוף, המבוי הסתום הזה מלמד שיעור פשוט: מלחמות קל יחסית להתחיל וקשה מאוד לסיים. טראמפ רוצה ניצחון, איראן רוצה מחיר, סין רוצה מינוף, וישראל רוצה ביטחון. ארבעת היעדים האלה לא מתחברים כרגע להסכם אחד. עד שזה יקרה, העולם ימשיך לחיות במצב שהוא לא מלחמה, אבל רחוק מאוד משלום.