17 שנים ככוח עזר, הרים חולים כ-120 פעם ביום - וביה"ד קבע: לא מיקרוטראומה
עובד סיעודי בבית החולים כרמל תבע להכיר בליקויים בכתפו הימנית ובאגודליו כפגיעה בעבודה, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע כי עבודתו אמנם פיזית וקשה, אך היא מגוונת ומשתנה ואינה עונה על דרישת התנועות החוזרות והזהות - ודחה את התביעה בלא למנות מומחה רפואי
"אין בכוחה של עבודה פיסית וקשה להפוך למיקרוטראומה" - בעיקרון משפטי זה נדחתה לאחרונה תביעתו של עובד סיעודי ותיק בבית החולים כרמל, שביקש להכיר בליקויים בכתפו ובאגודליו כפגיעה בעבודה. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע כי גם עבודה מפרכת של שנים, הכרוכה בהרמת חולים עשרות פעמים ביום, אינה עומדת בהכרח בתנאים הנוקשים של תורת המיקרוטראומה.
התובע, מר משה מוריס מימון, יליד 1962, מועסק מאז דצמבר 2008 בתפקיד כוח עזר במחלקה פנימית בבית החולים כרמל בחיפה - כ-17 שנים. באמצעות עו"ד אריג' מוסא מטאנס, ממשרד עו"ד אורן סודאי, הגיש התובע תביעה להכיר בליקוי בכתף ימין ובאגודלים (מפרקי CMC1 דו-צדדי) כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
לטענת התובע, עבודתו כרוכה בתנועות חוזרות ונשנות בידיו ובעיקר בכף יד ימין, תוך הפעלת עומס על כתפו הימנית. בסיכומיו תיאר טיפול יומיומי בכ-20 עד 25 מטופלים קשישים סיעודיים, ובכלל זה הרמת חולים והורדתם "כ-120 פעם ביום", הזזתם במיטה, שינוי תנוחה, והרמת ציוד רפואי כבד במשקל 12 עד 16 ק"ג לקרטון. לדבריו, הפעולות החוזרות גרמו לשחיקה מצטברת ולשינויים ניווניים משמעותיים במפרקים, עד שנאלץ להשתמש במדבקות נרקוטיות לשיכוך כאבים.
המוסד לביטוח לאומי, באמצעות עו"ד מורן גלסברג מהמחלקה המשפטית, דחה את התביעה עוד בדצמבר 2024. במכתב הדחייה נכתב, בין היתר: "לא מדובר במיקרוטראומה, שכן תנאי עבודתך אינם תואמים את עיקרון המיקרוטראומה", וכי התביעה "נדחתה מבחינה עובדתית, ומשכך לא נבחן הקשר הסיבתי (רפואי)". הנתבע הוסיף וטען, כי עבודת התובע אמנם פיזית וקשה, אך אינה כרוכה בפעולות זהות במהותן אלא ב"אינספור תנועות שונות".
בית הדין, בראשות כב' השופט נוהאד חסן (אב"ד) ובהשתתפות נציגי הציבור גב' הדר מאור ומר ערן הורוביץ, סקר את ההלכה הפסוקה שלפיה המיקרוטראומה דורשת הוכחת פעולות חוזרות ונשנות, "זהות במהותן", הפועלות על מקום מוגדר בגוף ונמשכות פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר. עוד הזכיר בית הדין את הדימוי הקלאסי מהפסיקה - "טיפות מים המחוררות חור באבן שהן פוגעות בה" - וכן את הכלל, כי "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים', לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים".
אלא שבחינת תיאור העבודה הובילה את המותב למסקנה שהתשתית העובדתית אינה מתקיימת. "תנאי ואופי עבודתו לא מהווים תשתית עובדתית להכרה בפגיעה בכתפו הימנית ובאגודליו לפי עילת המיקרוטראומה", נקבע. בית הדין הצביע על כך שהתובע עצמו העיד כי לכל מטופל משקל שונה ורמת הגבלה שונה, כי הטיפול ניתן לפי הצורך, וכי העזרה הנדרשת משתנה בהתאם לנסיבות. עוד עלה, כי לעיתים חלק מהמטופלים מורמים באמצעות מנוף ולא באופן ידני, וכי הרמת הציוד הרפואי הכבד מתבצעת פעם אחת ביום בלבד.
אשר ל"שיטת המלגזה" שתיאר התובע להרמת חולים - "כמו מלגזה, עם הידיים ככה ישירות אני מכניס מתחת למותן של החולה והייתי מרים אותם ככה ושם אותו על כורסה" - קבע בית הדין כי התובע התקשה להסביר כיצד פעולה זו יוצרת עומס מיוחד דווקא על כתף ימין, שעה שהוא משתמש בשתי ידיו. גם עדותו כי הוא עוזב את חלוקת האוכל ורץ למטופל שמצלצל בפעמון המחישה את אופייה המשתנה של העבודה.
"פעולות המורכבות מתנועות מגוונות, המבוצעות על פי סדר משתנה בהתאם לצרכי העבודה, אינן מהוות רצף של תנועות חוזרות ונשנות הדומות זו לזו", ציטט בית הדין מפסיקת בית הדין הארצי. לכך הוסיף המותב טעם נוסף לחובת התובע: אף שהצהיר כי בכוונתו לזמן את מעסיקו למתן עדות, לא עשה כן ולא הגיש תצהיר מטעמו - הימנעות שנזקפה לחובתו, שכן נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שיכולה הייתה לתמוך בגרסתו.
בשורה התחתונה קבע בית הדין, כי התובע "לא עמד כלל בנטל להוכיח כי תנאי עבודתו עונים על דרישות תורת המיקרוטראומה", ולפיכך לא קמה עילה למינוי מומחה רפואי - שלב הכרחי בתביעות מסוג זה - והתביעה נדחתה. כמקובל בהליכי ביטחון סוציאלי, לא נפסקו הוצאות. לתובע שמורה זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום. פסק הדין משתלב במגמה רחבה יותר; כך למשל פועל בניין שעבד שנים לא הוכר בביטוח לאומי מאותו טעם, ובמקרה אחר נדחתה תביעת נפגע עבודה מסיבה פרוצדורלית.
