מאבק משפחתי ממושך סביב ירושה של אשה שנפטרה ב-2021 נכנס באחרונה לפרק חדש, לאחר שבית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את הערעור שהגיש אח שהתנגד לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה. הצוואה, שנחתמה ב-2019, חולקה בין האח לשתי אחייניותיה, כשהאח קיבל את הנתח הגדול ביותר - 40% מהעיזבון ששוויו נאמד בכ-10-7 מיליון שקל. המערער, האח, לא ויתר על הטענות שהעלה במהלך השנים: הוא טען כי הצוואה האחרונה בוטלה למעשה על ידי צוואה קודמת מ-2018, וכי המסמך מ-2019 נחתם תחת השפעה בלתי הוגנת ואף הזכיר טענות קשות של זיוף חתימת המנוחה. מעבר לכך, העלה האח טענה לאלימות של אחת האחייניות, אף שלא הציג לכך ראיות ממשיות.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את הטענות וקבע כי הצוואה האחרונה תקפה, לאחר שבחן ראיות שונות וביניהן חוות דעת מומחה לכתב יד שקבע כי אין זיקה לזיוף. השופט קבע כי המנוחה היתה צלולה, והיא חתמה מרצונה החופשי ללא כפייה או לחץ. בפסק הדין האחרון, שפורסם באחרונה, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שהוגש על ידי האח, וקבע בפסק דין מפורט כי בית המשפט לענייני משפחה פעל כראוי. בפסק הדין מדגישים השופטים כי לא נמצאו טענות או ראיות המצדיקות התערבות בהחלטת בית המשפט הראשון.

פסק הדין של המחוזי, שנחתם על ידי סגנית הנשיאה ורדה פלאוט, השופט צבי ויצמן והשופטת צבייה גרדשטיין פפקין, מסביר בהרחבה את הטיעונים שנשקלו במהלך הדיון. ראשית, השופטים קבעו כי הערכאה הדיונית - בית המשפט לענייני משפחה - היא זו שאמורה להכריע במונחים של עובדות ומהימנות עדים, שכן יש לה יתרון ישיר בהתבוננות ישירה ובאינטראקציה עם העדים. הערכאה העליונה דוחה את התערבותה אלא אם עולה טעות משפטית שורשית, או שמדובר במסקנות "בלתי סבירות לחלוטין".

המנוחה ערכה במהלך חייה כמה צוואות

בהקשר הזה, נקבע כי טענות המערער שלפיהן המנוחה העדיפה את הצוואה הקודמת מ-2018 על פני זו האחרונה אינן מבוססות, בעיקר מכיוון שהמנוחה ערכה במהלך חייה כמה צוואות, ושינויים בצוואות אינם חריגים או בלתי חוקיים. העובדה שהמנוחה ערכה כמה צוואות מחזקת דווקא את טענת בית המשפט כי היא פעלה מרצונה החופשי. המערער טען גם כי על אף הפקדת הצוואה מ-2018 ברשם הירושות, יש לתת עדיפות לכך על פני צוואה מאוחרת שלא הופקדה. בית המשפט דחה טענה זו, וציין כי הפקדה איננה תנאי הכרחי לתוקפה של צוואה, וכי אין בראיות כדי להראות שהפקדת הצוואה הקודמת תדיר את נכונותה של הצוואה המאוחרת.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחת הטענות הכואבות שהעלה המערער, האח, היתה טענה לאירוע אלימות לכאורה שבו נטען כי אחת האחייניות הפעילה אלימות כלפי המנוחה. בית המשפט בחן את הטענה ביסודיות, אך מצא כי לא הוגשה כל תלונה רשמית במשטרה, לא הוצגו עדים לתקרית, והטענה נשענה בעיקר על שמועות ועדות שמע. בית המשפט הדגיש כי טענה כה חמורה מחייבת ראיות מוצקות, וכשאין להן בסיס עובדתי - יש לדחות אותן. במקרה הזה, ההיעדרות המוחלטת של כל תיעוד או ראיה הובילה לדחיית הטענה כאחד הגורמים להחלטת בית המשפט לדחות את הערעור כולו.

בנוסף לדחיית הערעור, בית המשפט הורה למערערים לשאת בהוצאות המשפטיות בסכום כולל של 15 אלף שקל, לטובת המשיבות, מתוך הכרה כי ההתנגדות ההליכית גרמה לעיכובים ולפגיעה מיותרת במשיבות. עם זאת, למרות הדחייה הכואבת, המערער לא וויתר. לפי הודעת הצדדים, הוא מתכוון להמשיך במאבקו ולהגיש ערעור לבית המשפט העליון, בתקווה לשנות את גורל הירושה.

• יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
• ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

עו"ד בעז קראוס וירדן קראוס שוקרון, המייצגים את האחייניות, מסרו בתגובה כי, "מן הראוי שמתנגדים יחשבו פעמיים לפני הגשת ערעורי סרק. טוב עשה בית המשפט כאשר דחה את הערעור והשית הוצאות ראויות על המתנגדים".

במקרה אחר, חתימה אחת, בטביעת אצבע, חרצה את גורלה של דירת עמידר בראשון לציון, ונהפכה לשדה קרב משפטי בין דורות, רגשות וציפיות. המנוחה, אלמנה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים מספקים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. הם העניקו לה הלוואה של 454,420 שקל כדי שתוכל לרכוש את הדירה. בתמורה, ערכה המנוחה צוואה והותירה להם את הנכס. ילדיה של המנוחה, שהיו מצויים בתקופות קשות בחייהם - אחד בהליכי פשיטת רגל, השני עם קשיים נפשיים ומונה לו אפוטרופוס - התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה בעת שחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה. הם טענו כי רצונה של האם לא היה אותנטי, וכי מדובר בניצול של אשה מבוגרת וחלשה. בית המשפט, לאחר עיון מעמיק במסמכים, שמיעת עדים ובחינה מדוקדקת של נסיבות עריכת הצוואה, הכריע בנושא במאי האחרון.