הורישה את הדירה לנכדתה - וילדיה לא יקבלו דבר

באחד מימי נובמבר של 2016, בביתה הצנוע של קשישה בת 88, התיישבו עורך דין דובר אמהרית ועדה נוספת, וביחד עם המנוחה - אשה שעלתה לישראל מאתיופיה וביקשה לקבוע את גורל נכס חייה - נערכה צוואתה. חתימה אחת, בטביעת אצבע, חרצה את גורלה של דירת עמידר בראשון לציון, ונהפכה לשדה קרב משפטי בין דורות, רגשות וציפיות. כעבור שנים, ובדיון טעון בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, דחתה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מירית פולוס, את התנגדות ילדיה של המנוחה לצוואה, תוך קביעה נחרצת: "לא הוכחו אי-כשירות או השפעה בלתי הוגנת". במרכז הסיפור נמצאים כאמור דירה אחת, צוואה אחת ונכדה אחת.

המנוחה, אלמנה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים מספקים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. הם העניקו לה הלוואה של 454,420 שקל כדי שתוכל לרכוש את הדירה. בתמורה, ערכה המנוחה צוואה והותירה להם את הנכס.

ילדיה של המנוחה, שהיו מצויים בתקופות קשות בחייהם - אחד בהליכי פשיטת רגל, השני עם קשיים נפשיים ומונה לו אפוטרופוס - התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה בעת שחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה. הם טענו כי רצונה של האם לא היה אותנטי, וכי מדובר בניצול של אשה מבוגרת וחלשה. בית המשפט, לאחר עיון מעמיק במסמכים, שמיעת עדים ובחינה מדוקדקת של נסיבות עריכת הצוואה, הכריע לטובת התובעים - הנכדה ובן זוגה.

במרכז ההליך עמדה השאלה: האם המנוחה היתה כשירה להבין את משמעות מעשיה בעת עריכת הצוואה? כדי לענות על כך, מינה בית המשפט את ד"ר איתן חבר, מומחה רפואי, שהגיע למסקנה חד-משמעית שכן. "קיימת סבירות גבוהה לכך שהמנוחה היתה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה במועד החתימה", הוא כתב בדו"ח שהגיש לבית המשפט. אמנם הוא ציין כי רופא שראה אותה כחודש לאחר מכן כתב שאבחן "חוסר התמצאות ובלבול", אך מדובר בקביעה כללית, שאינה שוללת כשירות במועד ספציפי. עוד לפני חוות הדעת, הסוגיה עוררה קושי פנימי בלב טענות המתנגדים היא סביב השאלה: אם המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה, כיצד היא היתה כשירה לחתום על רכישת הדירה מול עמידר? בית המשפט הצביע על הסתירה. גם המתנגד הראשון העיד בעצמו שב-2015 שקל לרכוש את הדירה בשמה של אמו, אך כשנשאל כיצד תוכל לחתום, השיב בפשטות: "מסבירים לה".

• האב רצה למכור את הבית, הבן סירב להתפנות - ויפוצה
• הסכים לפנות נכס - ואז טען שהוא דייר מוגן

עורך הדין עבר עם האשה על כל הסעיפים באמהרית

הפרטים שנחשפו בדיונים מלמדים על רצון ברור ועקבי מצד המנוחה. עו"ד שגיא לגסה, שדיבר עם המנוחה בשפתה. אמהרית, העיד בפני בית המשפט כי, "היא אמרה שיש לה דירה שהיא קיבלה מעמידר... ניסתה להוריש אותה למי מהילדים ואף אחד לא רצה לקבל את הדירה הזו... היא רצתה להוריש את הדירה לנכדתה ***". עוד הוא אמר כי המנוחה היא זו שדאגה להביא עדה נוספת לצוואה, ושבמהלך פגישתם "עברתי איתה סעיף סעיף באמהרית... והיא הבינה הכל".

ילדי המנוחה ניסו לטעון, כאמור, כי הופעלה על אמם השפעה בלתי הוגנת, וכי הצוואה נולדה מתוך מצב נפשי מעורער או מתוך לחץ מצד הנכדה ובן זוגה. אחת הטענות המרכזיות היתה קיומה של הקלטה שבה נשמעה המנוחה אומרת לנכדתה "אל תבואי להלוויה שלי... אני לא אסלח לך". אך ההקלטה הזו מעולם לא הוצגה בבית המשפט. אף שנאמר שהיא נשלחה בקבוצת וואטסאפ משפחתית ובה עשרות בני משפחה - איש לא הצליח להביא את ההקלטה לראיה. עוד נטען כי המנוחה הגישה תלונה במשטרה. אכן הוצג אישור על הגשת תלונה, אך תוכן התלונה לא נחשף - ולא הוכח כי מדובר בתלונה נגד הנכדה או בעלה. למעשה, ההקשר נראה שונה. "האירוע ארע בדירה... בבית הקרבן", נכתב באישור התלונה - מה שמסתדר אולי יותר עם התנהלותו של אחד מהילדים שגר בדירה, ולא עם המעמד המשפטי של הצוואה.

המתנגדים ניסו לטעון כי הנכדה היתה מעורבת בעריכת הצוואה באופן שפוסל אותה. אלא שבית המשפט בחן זאת בזהירות והגיע למסקנה ברורה. כן, הנכדה פנתה לעורך הדין והפגישה בינו לבין סבתה - אך כאן תם תפקידה. עורך הדין ניהל שיחות ישירות עם המנוחה, תיאם עמה את הפגישה, הדריך אותה לגבי החשיבות של צוואה כתובה, ודאג להחתמה נפרדת ולתרגום מלא בשפתה. "הנוכחות של אמה של התובעת, לדוגמה, נקטעה כשהוצאתי אותה מהחדר", העיד עו"ד לגסה. "אמרתי לה 'מפה והלאה אין לך מה להיות פה. אני מתנהל מול המורישה'". את שכר טרחתו, כך העיד, שילמה המנוחה בעצמה.

• למה מותר למפלגות לשלוח מסרונים בלי הגבלה?
• האם גמול מילואים ישמש גם לחישוב מזונות ילדים?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

במהלך הדיון, נדחו בהדרגה גם שאר רכיבי טענות ההתנגדות. לא נמצאה תלות של המנוחה בזוכים - הם כלל לא התגוררו עמה, ואף לא בקרבת מקום. לא עלה כי היתה מבודדת משאר בני המשפחה. לא עלה שהיתה חסרת שיפוטיות. להפך, תהליך רכישת הדירה נבע מרצונה לחסוך לעצמה דמי שכירות ולחובות מיותרים. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "המנוחה ביקשה לנצל את ההזדמנות שניתנה לה מעמידר, לרכוש את הדירה במחיר נמוך משמעותית משווי השוק... איש מבני המשפחה לא נחלץ לעזרתה הכספית, אם בשל העדר רצון ואם בשל העדר יכולת".

ההצעה הנדיבה והמפתיעה של היורשים זכתה לסירוב

במהלך ההליך העלו התובעים הצעה מרחיקת לכת: לאפשר לנתבעים להמשיך להתגורר בדירה. אחד הנתבעים, שמתמודד עם קשיים נפשיים, הוזמן לגור בה חמש שנים ללא תשלום. הנתבע השני הוזמן לשלוש שנים וחצי בחינם, ואחר כך בתשלום סמלי. ואולם הנתבעים לא הסכימו. השופטת ציינה בהכרעתה בצער כי, "הצעה זו הייתה מבטיחה פרק זמן משמעותי של קורת גג... אך לא ניתנה הסכמה מצד הנתבעים".

פסק הדין קובע מחזק את העיקרון המרכזי בדיני צוואות: רצונו של המצווה - כל עוד נעשה מתוך כשירות, הבנה עצמאית וללא כפייה - יכובד. בית המשפט הדגיש כי הצוואה תקפה מבחינה צורנית, שהוכחה הבנה מלאה מצד המנוחה, ושלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת. לסיכום, נקבע על ידי השופטת כי, "נדחו טענות ההתנגדות. לא הוכח כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, לא הוכח כי יש לפסול הוראת הצוואה לטובת התובעים מחמת מעורבות, לא הוכח כי המנוחה לא הבינה טיבה של צוואה". בפסק הדין חויב אחד הנתבעים לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 25 אלף שקל. צו קיום הצוואה ייחתם בנפרד.

האם ניתן היה לפסול את הצוואה עקב החתימה בטביעת אצבע בלבד?

לא. הדין בישראל מכיר בתוקף חתימה של צוואה גם כשהיא נעשית בטביעת אצבע, כל עוד יש שני עדים לצוואה שיכולים להעיד על כך שהיא נעשתה מרצונה החופשי של המצווה. במקרה הזה, היו שני עדים שדיברו את שפתה של המנוחה, ואחד מהם היה עורך דין שווידא את הבנתה ואת רצונה. לפיכך, בית המשפט קבע כי הצוואה תקינה צורנית ומהותית.

מדוע הסכם ההלוואה שנחתם באותו היום עם עריכת הצוואה לא נפסל או נבחן לגופו?

השופטת ציינה כי אף שהסכם ההלוואה, "מעורר שאלות בדבר תוקפו נוכח סעיף 8 (א) לחוק הירושה", לא נדרש דיון לגופו של ההסכם משום שההליך הנדון עסק בתוקפה של הצוואה בלבד. סוגיית ההסכם תוכל אולי להתברר בעתיד אם תוגש תביעה נפרדת בעניין זה, אך לא במסגרת תיק זה.

האם יש משמעות לכך שצוואת המנוחה נכתבה בשפה העברית אף שהיא אינה שפת האם שלה?

בהחלט. העובדה שהצוואה נכתבה בעברית אך תורגמה לה בעל פה על ידי עדים הדוברים אמהרית, ושעורך הדין אישר כי תרגם למנוחה כל סעיף והסביר לה את תוכנו, היתה קריטית. בית המשפט התרשם שהמנוחה הבינה את הכתוב ולכן לא ראה בכך פגם. פסיקה עקבית של בתי המשפט דורשת כי מצווה יבין את משמעות הצוואה, ולאו דווקא שידע לקרוא אותה בעצמו.

מה היה גורלם של יתר ילדיה של המנוחה שלא לקחו חלק בהליך המשפטי?

המנוחה ציוותה את יתר רכושה – ככל שקיים – לילדיה כולם. ואולם לפי המידע שהוצג בהליך, לא היה רכוש נוסף בעיזבון למעט הדירה. ילדיה האחרים, כולל אלה של בת שנפטרה לפני המנוחה, לא השתתפו בהליך ולא הגישו התנגדות. ייתכן שהם ויתרו על כל טענה, או שלא ראו טעם כלכלי להיכנס לסכסוך.

האם ניתן היה לשקול את טובתו של הנתבע 2, שמונה לו אפוטרופוס, במסגרת ההחלטה על הצוואה?

אף שהנתבע 2 הוא אדם בעל צרכים מיוחדים שמונה לו אפוטרופוס, בית המשפט פסק לפי הדין ולא מתוך שיקולי רחמים. עם זאת, השופטת בהחלט הביעה רגישות למצוקתו, והעירה שייתכן ויש לפעול בהמשך למענו במסגרת תביעת מזונות או פתרון דיור. התובעים אף הציעו לתת לו מגורים ללא עלות לחמש שנים - אך הוא סירב.

האם היה תיעוד של ניסיון לפסול את המנוחה בחייה או להוציא לה אפוטרופוס?

לא. ואף להפך - אחד המתנגדים עצמו הודה שלא ביקש למנות לאמו אפוטרופוס או לערוך לה אבחון. גם בזמן רכישת הדירה מול עמידר, אף אחד לא טען שהיא לא כשירה משפטית. העובדה הזו החלישה מאוד את הטענות המאוחרות שהועלו בדבר כשירותה לצוואה.

האם לעובדה שהצוואה מיטיבה עם בן הזוג של הנכדה יש משקל חוקי שונה מאשר לו היתה מיטיבה רק עם הנכדה?

סעיף 35 לחוק הירושה עוסק במעורבות של מי שערך את הצוואה או היה עד לה, ובן זוגם - אך לא אוסר על הורשה לבן זוג של נכד, כל עוד אין לו מעורבות ישירה בעריכת הצוואה. במקרה הזה, לא עלה כי לבן הזוג היתה כל מעורבות, ולכן לא היה מקום לפסול את ההורשה גם לגביו.

האם ניתן היה לראות בתשלום של 454,420 ש"ח מהנכדה, העברה שבפועל ביטלה את מהות הירושה?

זו שאלה מורכבת משפטית. טענת ההעברה "כנגד תמורה" נוגעת יותר להסכם ההלוואה ופחות לצוואה. כל עוד מדובר ברצון ברור להוריש את הדירה לאותה נכדה ולבן זוגה לאחר המוות, גם אם נעשתה העברה כספית - הצוואה עומדת. רק אם ההסכם היה מהווה חוזה מתנה או התחייבות אחרת, היתה נדרשת בדיקה פרטנית. ואולם כאמור, השופטת נמנעה מכך בהליך הזה.

במקרה אחר, אב לשבעה הכתיב בימיו צוואה בעל-פה. בצוואה זו, שנרשמה לאחר מכן ואושרה כחוק, הוא קבע כי 90% מדירתו – נכס שירש מהוריו בתחילת שנות האלפיים – יחולקו שווה בשווה בין 11 אחיו, ואילו 10% הנותרים יגיעו לילדיו, שבעה במספר. התוצאה: דירה אחת, 18 יורשים. לאחר פטירתו, הצוואה קיבלה תוקף משפטי באמצעות צו קיום צוואה. אלא שאז, אחד מאחיו של המנוח פנה לבית המשפט למשפחה בצפת וביקש לבטל את הצו. הוא טען כי זמן קצר לפני מותו, אחיו הבטיח לו שהדירה כולה תהיה שלו, וכי הצוואה שנכתבה אינה משקפת את רצונו האמיתי. הוא הוסיף טענה נוספת: אשת המנוח שימשה עדה לצוואה, ולדבריו, כמי שעשויה לרשת נכסים אחרים, הדבר אסור על פי חוק. בצד השני בתיק שהוכרע באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בצפת, עמד אחד מילדי המנוח, הנתבע בתביעה. הוא טען שמדובר בניסיון חסר בסיס לעכב את חלוקת הדירה בין היורשים, וביקש מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף. הוא גם הבהיר שהחוק אינו אוסר על אשת המנוח לשמש עדה כשמדובר בצוואה בעל-פה, בניגוד לטענת האח.