הורישה את הדירה לנכדתה - וילדיה לא יקבלו דבר
אשה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה -
ובן זוגה. ילדיה התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה כשחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה
באחד מימי נובמבר של 2016, בביתה הצנוע של קשישה בת 88, התיישבו עורך דין דובר אמהרית ועדה נוספת, וביחד עם המנוחה - אשה שעלתה לישראל מאתיופיה וביקשה לקבוע את גורל נכס חייה - נערכה צוואתה. חתימה אחת, בטביעת אצבע, חרצה את גורלה של דירת עמידר בראשון לציון, ונהפכה לשדה קרב משפטי בין דורות, רגשות וציפיות. כעבור שנים, ובדיון טעון בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, דחתה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מירית פולוס, את התנגדות ילדיה של המנוחה לצוואה, תוך קביעה נחרצת: "לא הוכחו אי-כשירות או השפעה בלתי הוגנת". במרכז הסיפור נמצאים כאמור דירה אחת, צוואה אחת ונכדה אחת.
המנוחה, אלמנה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים מספקים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. הם העניקו לה הלוואה של 454,420 שקל כדי שתוכל לרכוש את הדירה. בתמורה, ערכה המנוחה צוואה והותירה להם את הנכס.
ילדיה של המנוחה, שהיו מצויים בתקופות קשות בחייהם - אחד בהליכי פשיטת רגל, השני עם קשיים נפשיים ומונה לו אפוטרופוס - התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה בעת שחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה. הם טענו כי רצונה של האם לא היה אותנטי, וכי מדובר בניצול של אשה מבוגרת וחלשה. בית המשפט, לאחר עיון מעמיק במסמכים, שמיעת עדים ובחינה מדוקדקת של נסיבות עריכת הצוואה, הכריע לטובת התובעים - הנכדה ובן זוגה.
במרכז ההליך עמדה השאלה: האם המנוחה היתה כשירה להבין את משמעות מעשיה בעת עריכת הצוואה? כדי לענות על כך, מינה בית המשפט את ד"ר איתן חבר, מומחה רפואי, שהגיע למסקנה חד-משמעית שכן. "קיימת סבירות גבוהה לכך שהמנוחה היתה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה במועד החתימה", הוא כתב בדו"ח שהגיש לבית המשפט. אמנם הוא ציין כי רופא שראה אותה כחודש לאחר מכן כתב שאבחן "חוסר התמצאות ובלבול", אך מדובר בקביעה כללית, שאינה שוללת כשירות במועד ספציפי. עוד לפני חוות הדעת, הסוגיה עוררה קושי פנימי בלב טענות המתנגדים היא סביב השאלה: אם המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה, כיצד היא היתה כשירה לחתום על רכישת הדירה מול עמידר? בית המשפט הצביע על הסתירה. גם המתנגד הראשון העיד בעצמו שב-2015 שקל לרכוש את הדירה בשמה של אמו, אך כשנשאל כיצד תוכל לחתום, השיב בפשטות: "מסבירים לה".
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- האם ניתן לבטל צוואה הדדית של אדם שאיבד את כשירותו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עורך הדין עבר עם האשה על כל הסעיפים באמהרית
הפרטים שנחשפו בדיונים מלמדים על רצון ברור ועקבי מצד המנוחה. עו"ד שגיא לגסה, שדיבר עם המנוחה בשפתה. אמהרית, העיד בפני בית המשפט כי, "היא אמרה שיש לה דירה שהיא קיבלה מעמידר... ניסתה להוריש אותה למי מהילדים ואף אחד לא רצה לקבל את הדירה הזו... היא רצתה להוריש את הדירה לנכדתה ***". עוד הוא אמר כי המנוחה היא זו שדאגה להביא עדה נוספת לצוואה, ושבמהלך פגישתם "עברתי איתה סעיף סעיף באמהרית... והיא הבינה הכל".
ילדי המנוחה ניסו לטעון, כאמור, כי הופעלה על אמם השפעה בלתי הוגנת, וכי הצוואה נולדה מתוך מצב נפשי מעורער או מתוך לחץ מצד הנכדה ובן זוגה. אחת הטענות המרכזיות היתה קיומה של הקלטה שבה נשמעה המנוחה אומרת לנכדתה "אל תבואי להלוויה שלי... אני לא אסלח לך". אך ההקלטה הזו מעולם לא הוצגה בבית המשפט. אף שנאמר שהיא נשלחה בקבוצת וואטסאפ משפחתית ובה עשרות בני משפחה - איש לא הצליח להביא את ההקלטה לראיה. עוד נטען כי המנוחה הגישה תלונה במשטרה. אכן הוצג אישור על הגשת תלונה, אך תוכן התלונה לא נחשף - ולא הוכח כי מדובר בתלונה נגד הנכדה או בעלה. למעשה, ההקשר נראה שונה. "האירוע ארע בדירה... בבית הקרבן", נכתב באישור התלונה - מה שמסתדר אולי יותר עם התנהלותו של אחד מהילדים שגר בדירה, ולא עם המעמד המשפטי של הצוואה.
המתנגדים ניסו לטעון כי הנכדה היתה מעורבת בעריכת הצוואה באופן שפוסל אותה. אלא שבית המשפט בחן זאת בזהירות והגיע למסקנה ברורה. כן, הנכדה פנתה לעורך הדין והפגישה בינו לבין סבתה - אך כאן תם תפקידה. עורך הדין ניהל שיחות ישירות עם המנוחה, תיאם עמה את הפגישה, הדריך אותה לגבי החשיבות של צוואה כתובה, ודאג להחתמה נפרדת ולתרגום מלא בשפתה. "הנוכחות של אמה של התובעת, לדוגמה, נקטעה כשהוצאתי אותה מהחדר", העיד עו"ד לגסה. "אמרתי לה 'מפה והלאה אין לך מה להיות פה. אני מתנהל מול המורישה'". את שכר טרחתו, כך העיד, שילמה המנוחה בעצמה.
- התעלמות מסימני מצוקה: ביהמ"ש קבע אחריות למחדלים שהובילו לטרגדיה
- נותר נכה עקב ניתוח גב רשלני - וזה הפיצוי שיקבל
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים
במהלך הדיון, נדחו בהדרגה גם שאר רכיבי טענות ההתנגדות. לא נמצאה תלות של המנוחה בזוכים - הם כלל לא התגוררו עמה, ואף לא בקרבת מקום. לא עלה כי היתה מבודדת משאר בני המשפחה. לא עלה שהיתה חסרת שיפוטיות. להפך, תהליך רכישת הדירה נבע מרצונה לחסוך לעצמה דמי שכירות ולחובות מיותרים. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "המנוחה ביקשה לנצל את ההזדמנות שניתנה לה מעמידר, לרכוש את הדירה במחיר נמוך משמעותית משווי השוק... איש מבני המשפחה לא נחלץ לעזרתה הכספית, אם בשל העדר רצון ואם בשל העדר יכולת".
ההצעה הנדיבה והמפתיעה של היורשים זכתה לסירוב
במהלך ההליך העלו התובעים הצעה מרחיקת לכת: לאפשר לנתבעים להמשיך להתגורר בדירה. אחד הנתבעים, שמתמודד עם קשיים נפשיים, הוזמן לגור בה חמש שנים ללא תשלום. הנתבע השני הוזמן לשלוש שנים וחצי בחינם, ואחר כך בתשלום סמלי. ואולם הנתבעים לא הסכימו. השופטת ציינה בהכרעתה בצער כי, "הצעה זו הייתה מבטיחה פרק זמן משמעותי של קורת גג... אך לא ניתנה הסכמה מצד הנתבעים".
פסק הדין קובע מחזק את העיקרון המרכזי בדיני צוואות: רצונו של המצווה - כל עוד נעשה מתוך כשירות, הבנה עצמאית וללא כפייה - יכובד. בית המשפט הדגיש כי הצוואה תקפה מבחינה צורנית, שהוכחה הבנה מלאה מצד המנוחה, ושלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת. לסיכום, נקבע על ידי השופטת כי, "נדחו טענות ההתנגדות. לא הוכח כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, לא הוכח כי יש לפסול הוראת הצוואה לטובת התובעים מחמת מעורבות, לא הוכח כי המנוחה לא הבינה טיבה של צוואה". בפסק הדין חויב אחד הנתבעים לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 25 אלף שקל. צו קיום הצוואה ייחתם בנפרד.
האם ניתן היה לפסול את הצוואה עקב החתימה בטביעת אצבע בלבד?
לא.
הדין בישראל מכיר בתוקף חתימה של צוואה גם כשהיא נעשית בטביעת אצבע, כל עוד יש שני עדים לצוואה שיכולים להעיד על כך שהיא נעשתה מרצונה החופשי של המצווה. במקרה הזה, היו שני עדים שדיברו את שפתה של המנוחה, ואחד מהם היה עורך דין שווידא את הבנתה ואת רצונה. לפיכך, בית
המשפט קבע כי הצוואה תקינה צורנית ומהותית.
מדוע הסכם ההלוואה שנחתם באותו היום עם עריכת הצוואה לא נפסל או נבחן לגופו?
השופטת ציינה כי אף שהסכם ההלוואה, "מעורר שאלות בדבר תוקפו נוכח
סעיף 8 (א) לחוק הירושה", לא נדרש דיון לגופו של ההסכם משום שההליך הנדון עסק בתוקפה של הצוואה בלבד. סוגיית ההסכם תוכל אולי להתברר בעתיד אם תוגש תביעה נפרדת בעניין זה, אך לא במסגרת תיק זה.
האם יש משמעות
לכך שצוואת המנוחה נכתבה בשפה העברית אף שהיא אינה שפת האם שלה?
בהחלט. העובדה שהצוואה נכתבה בעברית אך תורגמה לה בעל פה על ידי עדים הדוברים אמהרית, ושעורך הדין אישר כי תרגם למנוחה כל סעיף והסביר לה את תוכנו, היתה קריטית. בית המשפט התרשם שהמנוחה
הבינה את הכתוב ולכן לא ראה בכך פגם. פסיקה עקבית של בתי המשפט דורשת כי מצווה יבין את משמעות הצוואה, ולאו דווקא שידע לקרוא אותה בעצמו.
מה היה גורלם של יתר ילדיה של המנוחה שלא לקחו חלק בהליך המשפטי?
המנוחה ציוותה את יתר רכושה – ככל שקיים – לילדיה כולם. ואולם לפי המידע שהוצג בהליך, לא היה רכוש נוסף בעיזבון למעט הדירה. ילדיה האחרים, כולל אלה של בת שנפטרה לפני המנוחה, לא השתתפו בהליך ולא הגישו התנגדות. ייתכן שהם ויתרו על כל טענה, או שלא ראו טעם
כלכלי להיכנס לסכסוך.
האם ניתן היה לשקול את טובתו של הנתבע 2, שמונה לו אפוטרופוס, במסגרת ההחלטה על הצוואה?
אף שהנתבע 2 הוא אדם בעל צרכים מיוחדים שמונה לו אפוטרופוס, בית המשפט פסק
לפי הדין ולא מתוך שיקולי רחמים. עם זאת, השופטת בהחלט הביעה רגישות למצוקתו, והעירה שייתכן ויש לפעול בהמשך למענו במסגרת תביעת מזונות או פתרון דיור. התובעים אף הציעו לתת לו מגורים ללא עלות לחמש שנים - אך הוא סירב.
האם היה תיעוד של ניסיון לפסול את המנוחה בחייה או להוציא לה אפוטרופוס?
לא. ואף להפך - אחד המתנגדים עצמו הודה שלא ביקש למנות לאמו אפוטרופוס או לערוך לה אבחון. גם בזמן רכישת הדירה מול עמידר, אף אחד לא טען שהיא לא כשירה משפטית. העובדה
הזו החלישה מאוד את הטענות המאוחרות שהועלו בדבר כשירותה לצוואה.
האם לעובדה שהצוואה מיטיבה עם בן הזוג של הנכדה יש משקל חוקי שונה מאשר לו היתה מיטיבה רק עם הנכדה?
סעיף 35 לחוק הירושה
עוסק במעורבות של מי שערך את הצוואה או היה עד לה, ובן זוגם - אך לא אוסר על הורשה לבן זוג של נכד, כל עוד אין לו מעורבות ישירה בעריכת הצוואה. במקרה הזה, לא עלה כי לבן הזוג היתה כל מעורבות, ולכן לא היה מקום לפסול את ההורשה גם לגביו.
האם ניתן היה לראות בתשלום של 454,420 ש"ח מהנכדה, העברה שבפועל ביטלה את מהות הירושה?
זו שאלה מורכבת משפטית. טענת ההעברה "כנגד תמורה" נוגעת יותר להסכם ההלוואה ופחות לצוואה. כל עוד מדובר ברצון ברור להוריש את הדירה
לאותה נכדה ולבן זוגה לאחר המוות, גם אם נעשתה העברה כספית - הצוואה עומדת. רק אם ההסכם היה מהווה חוזה מתנה או התחייבות אחרת, היתה נדרשת בדיקה פרטנית. ואולם כאמור, השופטת נמנעה מכך בהליך הזה.
במקרה אחר, אב לשבעה הכתיב בימיו צוואה בעל-פה. בצוואה זו, שנרשמה לאחר מכן ואושרה כחוק, הוא קבע כי 90% מדירתו – נכס שירש מהוריו בתחילת שנות האלפיים – יחולקו שווה בשווה בין 11 אחיו, ואילו 10% הנותרים יגיעו לילדיו, שבעה במספר. התוצאה: דירה אחת, 18 יורשים. לאחר פטירתו, הצוואה קיבלה תוקף משפטי באמצעות צו קיום צוואה. אלא שאז, אחד מאחיו של המנוח פנה לבית המשפט למשפחה בצפת וביקש לבטל את הצו. הוא טען כי זמן קצר לפני מותו, אחיו הבטיח לו שהדירה כולה תהיה שלו, וכי הצוואה שנכתבה אינה משקפת את רצונו האמיתי. הוא הוסיף טענה נוספת: אשת המנוח שימשה עדה לצוואה, ולדבריו, כמי שעשויה לרשת נכסים אחרים, הדבר אסור על פי חוק. בצד השני בתיק שהוכרע באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בצפת, עמד אחד מילדי המנוח, הנתבע בתביעה. הוא טען שמדובר בניסיון חסר בסיס לעכב את חלוקת הדירה בין היורשים, וביקש מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף. הוא גם הבהיר שהחוק אינו אוסר על אשת המנוח לשמש עדה כשמדובר בצוואה בעל-פה, בניגוד לטענת האח.

נותר נכה עקב ניתוח גב רשלני - וזה הפיצוי שיקבל
האיש, תושב הרשות הפלסטינית, שעבד במפעל בטון בישראל, נכנס לניתוח פשוט יחסית להסרת פריצת דיסק בבית החולים אלמקאסד בירושלים - ויצא ממנו עם נכות קשה ואובדן כושר עבודה. השופטת מרים ליפשיץ־פריבס קבעה כי בית החולים התרשל באופן חמור הן בביצוע הניתוח והן במעקב
אחריו, ופסקה לטובתו פיצויים בהיקף כולל של כ-2.5 מיליון שקל. טענותיו של התובע לאין־אונות ולגירושים שנבעו מההליך נדחו
הוא הגיע לניתוח שגרתי למדי בגב התחתון, כזה שמטרתו להקל על כאבים שנמשכו חודשים. אבל מה שאמור היה להיות הליך רפואי פשוט נהפך לטרגדיה אישית. גבר בן 39, תושב הרשות הפלסטינית ואב לשמונה, שעבד עד לאותו יום בעבודת כפיים מפרכת במפעל בטון בעטרות, שמצפון לירושלים, מצא את עצמו לאחר הניתוח מרותק לביתו, נעזר בקביים, ונאבק מדי יום בכאבים עזים ובמוגבלות תפקודית קשה. השבוע קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי בית החולים אלמקאסד, שבו נותח, התרשל בטיפול בו ופסק לו פיצוי של כ-2.5 מיליון שקל.
השופטת מרים ליפשיץ־פריבס קיבלה את עמדת התובע, שיוצג על ידי עורכי הדין עופר סולר ופידא קעואר, וקבעה כי הניתוח שבוצע לו ב-2017 היה רצוף כשלים חמורים - החל מתיעוד חסר ועד טיפול לקוי בקרע שנוצר בעמוד השדרה במהלך הניתוח. “החולה מפקיד את גופו בידי הרופא, ויש לו ציפייה מוצדקת שהרופא יעשה כל שביכולתו למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול”, כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי בית החולים “לא נהג בסבירות ובזהירות הנדרשת בביצוע הניתוח ובמעקב אחריו”.
הפרשה החלה באביב 2017, כשבדיקת MRI שנערכה לתובע גילתה פריצת דיסק בגובה L5-S1. בעקבות ההמלצה הרפואית הוא עבר ניתוח דיסקטומיה בבית החולים אלמקאסד. במהלך הניתוח אירע קרע בקרום הדורה - הקרום הקשה שעוטף את חוט השדרה, אך לפי פסק הדין, לא תועד כיצד טופל הקרע, אם בכלל. התובע שוחרר מבית החולים יומיים לאחר מכן, אלא שכבר זמן קצר אחר כך הוא שב לשם כשהוא סובל מדליפת נוזל שדרה, חולשה ברגליים, כאבי ראש קשים והחמרה ניכרת במצבו. במהלך השבועות שלאחר מכן אושפז האיש ארבע פעמים, אך מצבו רק החמיר.
דו"ח הניתוח היה "חסר להחריד"
בפני בית המשפט טען התובע כי מאז הניתוח הוא סובל מנכות קשה, מהפרעות אורולוגיות, מקשיי הליכה קשים ומכאבים מתמשכים. חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמו, של פרופ’ יצחק שקד, קבעה כי הניתוח בוצע ברשלנות קשה. לדבריו, “מה שלא תועד - לא נעשה, ואם נעשה, אין לדעת כיצד ובאיזו דרך נעשה”. הוא הסביר כי דו"ח הניתוח היה “חסר להחריד”, וכי ההדמיות שבוצעו לאחר הניתוח מלמדות שהדיסק הפורץ כלל לא הוסר - הליך שהיה אמור להיות לבו של הניתוח. לדברי פרופ’ שקד, בשל הדחייה בבירור מצבו של המטופל והעובדה שהלחץ על העצבים לא הוסר, נגרם לו נזק נוירולוגי קשה ובלתי הפיך. הוא תיאר את מצבו של התובע ככזה הכולל “כאבי גב ורגליים קשים, חוסר שליטה חלקי על השלפוחית והליכה איטית וגרירה של הרגליים”. הוא העריך את נכותו הכוללת של המטופל בשיעור של כ-75%.
- רופא שיניים ישלם 150 אלף שקל פיצויים למטופלת
- עבר החייאה ויצא עם שבר בכתף: מד"א תפצה ב-185 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, בית החולים טען כי הניתוח בוצע באופן תקין ולפי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים. מומחה מטעם ההגנה, ד"ר חליל סלאמה, הסביר כי קרע בדורה הוא סיבוך מוכר ושכיח, וטען כי במקרה זה הקרום הפנימי נותר שלם וכי הטיפול בקרע היה סביר. לדבריו, לא נותר לחץ על חוט השדרה והמטופל שוחרר במצב תקין. הוא ייחס את תלונות התובע למחלה ניוונית קודמת, ולא לתוצאה של הניתוח עצמו.

אושר פרויקט תמ״א 38 חרף התנגדות דיירת: "לא הוכחה פגיעה ממשית"
פסק דין חדש קובע כי ניתן לאשר ביצוע פרויקט חיזוק לפי תמ״א 38, גם כשדיירת מתנגדת להקמת חדרי שירות מתחת לדירתה ולטענתה הדבר יפגע קשות בשווי הנכס. המפקח על רישום המקרקעין ברק ליפשיץ דחה את טענותיה, וקבע כי לא הוכח כל נזק ממשי, והפרויקט ברחוב עולי הגרדום
בראשון לציון ייצא לפועל. עוד נקבע כי למפקח יש סמכות לאשר שינויים קנייניים, ובהם העתקת חניה והענקת זיקת הנאה לבניין סמוך
ברחוב עולי הגרדום בראשון לציון עומד בניין ותיק שנבנה לפני עשרות שנים, כזה שאינו עומד עוד בתקני העמידות הנדרשים כיום בפני רעידות אדמה. דיירי הבניין החליטו עוד ב-2015 לחזק אותו במסגרת פרויקט תמ״א 38/1, שמטרתו חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה ותוספת יחידות דיור. במשך שנים התעכב הפרויקט בשל הליכים תכנוניים ואישורי בנייה, אך לאחר קבלת היתר בנייה נותרה מתנגדת אחת - רחל הרפז, בעלת דירה בקומה הראשונה. היא טענה כי לפי התכנון יוקמו מתחת לדירתה חדרי שירות, ובהם חדר אשפה, חדר גז ומחסנים, וכי המיקום הזה יביא לירידת ערך דרמטית בדירתה ולפגיעה מהותית באיכות חייה.
התובעים - שבעה מבעלי הדירות האחרים בבניין - עתרו למפקח על רישום המקרקעין ברחובות, עו"ד ברק ליפשיץ, בבקשה לאשר את ביצוע הפרויקט מכוח סעיף 5 לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008. לטענתם, הרוב הדרוש בחוק התקיים, שכן הם מחזיקים בכ-85% מהזכויות ברכוש המשותף, וכי ההתנגדות היחידה אינה מוצדקת. לאורך שלושה דיונים, שנערכו בינואר, יוני וספטמבר 2025, ניסה המפקח להביא את הצדדים לפשרה. היזם עצמו, שנכח בדיונים, הציע לנתבעת הצעה "מרחיקת לכת", כהגדרת פסק הדין, אך היא דחתה אותה. לאחר שלא נענתה גם להצעת בית המשפט, הורה המפקח להכריע לגופה של המחלוקת.
פסק הדין הארוך עוסק בשאלות משפטיות עקרוניות בדיני המקרקעין, ובראשן סמכותו של המפקח לאשר שינויים בזכויות קנייניות במסגרת פרויקט חיזוק לפי חוק החיזוק. הנתבעת טענה כי המפקח חרג מסמכותו, שכן התכנון שולל ממנה את זכות החניה הצמודה לדירתה ומעביר אותה למקום אחר, וכי בנוסף התוכנית כוללת הענקת זכות שימוש בשביל גישה לבניין סמוך ברחוב עולי הגרדום 63. המפקח ליפשיץ דחה טענות אלה אחת לאחת, וקבע כי סמכותו של המפקח לפי סעיף 5 לחוק החיזוק רחבה, וכוללת גם היבטים קנייניים הנדרשים לצורך ביצוע הפרויקט. לדבריו, "המחוקק, שהיה מעוניין בקידום חיזוק בתים משותפים, היה ער לכך שעל מנת לקדם את חיזוק הבית המשותף נדרשת, בדרך כלל, עסקה עם צד שלישי… לפיכך קבע החוק סמכות מפורשת למפקח לאשר גם העברת זכויות, הצמדת חניות ואף מכירת דירות חדשות".
החניה שהועברה היתה אילוץ תכנוני
ליפשיץ הדגיש כי יש להפעיל את הסמכות לפי מבחן מהותי: האם ההתנגדות של בעל דירה תסכל את ביצוע החיזוק בפועל. "ככל שלא יוכח שניתן לבצע את חיזוק הבית גם ללא ההיבט שאליו מתנגד בעל הדירה - יחולו הוראות חוק החיזוק והמפקח מוסמך לאשר את העבודות", כתב המפקח בהכרעתו.
- מפקח על מקרקעין אישר תמ״א 38 חרף התנגדות בעלי דירה
- סירב לחתום על ליווי בנקאי לתמ"א - וישלם ביוקר
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לעניין החניה שנלקחה מהנתבעת והועברה למקום אחר, קבע המפקח כי מדובר באילוץ תכנוני. "היזם הצהיר כי למרות ניסיונות שנעשו אין אפשרות למקם את חדרי השירות במקום אחר בבית המשותף," נכתב בפסק הדין. בהתאם לכך, קבע ליפשיץ כי יש לראות בהעתקת החניה כצעד נדרש לצורך ביצוע הפרויקט, וכי החוק מעניק לו סמכות לאשר מהלך כזה גם ללא הסכמת כל בעלי הדירות. הוא אף הזכיר כי סמכות זו משתרעת במקרים מסוימים עד כדי אישור הריסת דירות והעתקתן במסגרת פרויקטי חיזוק, ולכן כל שכן ניתן לאשר שינוי במיקום חניה.