הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.

ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.

במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.

המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים

מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.

• הלוואה חוץ בנקאית: מתי זו האופציה הנכונה עבורכם?
• הלוואה מחברת אשראי חוץ בנקאי? תקראו לפני שאתם לוקחים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.

החוק מטיל על מלווה חוץ־בנקאי חובות מחמירות, ובהן חובה לערוך הסכם הלוואה כתוב, לפרט את כל תנאי ההלוואה, הריבית, מועדי התשלום וכל הנתונים הדרושים. בפסק הדין נכתב כי לתובע לא היה כל מסמך כזה, ובנוסף, גם בבקשת הביצוע שהוא הגיש להוצאה לפועל הוא לא פירט את הנתונים כפי שמתחייב בחוק. השופטת מציינת כי גם סיפורי התובע על פנקס מסודר שנעלם אינם מתקבלים, בייחוד כשמדובר בחוב שהוערך על ידו בכמעט מיליון שקל. "השכל הישר מורה כי בנסיבות הנטענות מצופה היה מהתובע לשמור על הפנקס", כתבה השופטת באחד מקטעי הביקורת המובהקים בהחלטה.

גרסת התובע - לא קוהרנטית

על אף הפגמים המהותיים, הלכה הפסיקה מאפשרת למלווה - גם אם הוא לא עמד בדרישת הכתב - להוכיח את עצם מתן ההלוואה ואת יתרת ההחזר, ובמקרה כזה לפסוק לו את ההשבה המתאימה. לכן בחן בית המשפט את ראיות הצדדים לעומקן. אלא שדווקא כאן נחשף קושי משמעותי: גרסת התובע נמצאה לא קוהרנטית. הסכומים הנטענים השתנו בין הזדמנויות שונות, והגיעו פעם אחת ל-900 אלף שקל, פעם ל-800 אלף ופעם ל-670 אלף. גם שאלות בסיסיות כמו היקף הכספים שעברו דרך גורם הניכיון החיצוני לא זכו לתשובה ברורה.

• תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
• בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

התובע טען כי הוא עצמו שילם לצד שלישי את חובו של הנתבע, אך לא הביא את אותו אדם לעדות. השופטת ציינה כי אי-הבאת עד כה משמעותית, בייחוד כשמדובר בדמות מרכזית בתהליך ההלוואות, פועלת לחובתו של התובע. לצד זאת, היא קבעה כי אף אחד מהצ'קים שהציג התובע, אף שהם מהווים ראשית מרכזית לכך שהיתה הלוואה, אינו יכול לשמש הוכחה לגובה החוב הנתבע, מכיוון שנועדו לבטוחה וכללו גם ריביות ועמלות שלא פורטו או הוכחו כדין.

תמונת המצב בנוגע לשני שיקים מסוימים היתה שונה: האחד על סכום של 80.4 אלף שקל והשני על 110 אלף שקל. כאן הודה הנתבע במפורש כי לווה מהתובע את סכום הקרן הראשוני בסכום של 80.4 אלף שקל, שנועד לסייע לו בעת רכישת המינימרקט. הצ'ק השני, לדבריו, היה תוצר של דרישה להוסיף ריביות ולהנפיק שיק חדש. התובע עצמו אישר כי הצ'ק על סכום של 110 אלף שקל "החליף למעשה את השיק הראשון".

בעקבות כך קבעה השופטת כי הוכח שהנתבע אכן קיבל מן התובע הלוואה בסכום של 80.4 אלף שקל. ואולם לאחר שהתגלה כי התובע הוסיף לסכומים ריביות ועמלות באופן שאינו תואם את דרישות החוק, אין מקום להכיר בתוספות האלה. כלומר הסכום שניתן להכיר בו הוא סכום הקרן בלבד, וכפי שנכתב בפסק הדין: "היות שהוכח שהתובע הוסיף לסכומי ההלוואות ריביות ועמלות, לדבריו שלו, איני סבורה שיש להוסיף על סכום ההלוואה המקורי בו הודה הנתבע".

מה נותר מהתביעה?

נותרה השאלה כמה מתוך אותו סכום כבר הושב. הנתבע טען כי פרע 42 אלף שקל במזומן עוד לפני פתיחת תיקי ההוצאה לפועל, ועוד 22 אלף במסגרת איחוד התיקים. ואולם טענת התשלום במזומן לא הוכחה בשום דרך, והתבססה אך ורק על עדותו שלו. לעומת זאת, בנוגע לתשלומים שנעשו במסגרת ההוצאה לפועל, לא היתה מחלוקת על כך שהנתבע שילם במשך קרוב לארבע שנים 400 שקל מדי חודש. בהיעדר נתון מדויק מטעם שני הצדדים, העריך בית המשפט את הסכום הכולל בדרך אומדנא וקבע כי מדובר בכ-20 אלף שקל. מכאן נוצרה המסקנה הפשוטה: אם הנתבע לווה 80.4 אלף שקל והשיב כ-20 אלף, הרי שיתרת החוב שהוכחה ניצבת על 60.4 אלף שקל בלבד. הפער העצום בין הסכום הנטען על ידי התובע לבין הסכום שנפסק בפועל בלט בהחלטת השופטת, שכתבה כי "לא הובאו ראיות שמוכיחות כי גובה ההלוואה עמד על 900,000 ש"ח", וקבעה כי "זו היתרה שהוכחה".

בהתאם לכך, הורתה השופטת על ביטול הסכם ההלוואה החוץ־בנקאי, בעקבות אי־עמידה בדרישות החוק, אך גם קבעה כי הנתבע ישיב לתובע את יתרת הקרן, בסכום של 60.4 אלף שקל, בצירוף ריבית שקלית החל ממאי 2018. סוגיית ההוצאות הוכרעה באופן חריג: אף אחד מהצדדים לא קיבל הוצאות, וזאת בין היתר בשל התנהלותם לאורך השנים, השיהוי שהפעיל הנתבע בבקשותיו, ומנגד הפער שבין התביעה המקורית לבין מה שהוכח בפועל.

בסיום פסק הדין ציינה השופטת כי הדין מאפשר אמנם לנתבעים להעלות טענות מהותיות בנוגע להלוואות חוץ־בנקאיות, אך אין בכך כדי לאפשר להם להתחמק מהשבת סכומים שקיבלו בפועל. עם זאת, המקרה הנוכחי המחיש היטב את המשמעות של ניהול מערכת יחסים כלכלית משמעותית ללא כל תיעוד בכתב. היעדר המסמכים, הסתירות בגרסאות והתפוגגות הראיות לאורך השנים הובילו לכך שדרישת מיליוני השקלים שהציג התובע הצטמצמה באופן דרמטי להכרה בחוב מצומצם בלבד.

בסופו של דבר, פסק הדין מאפשר הצצה נדירה אל עולם ההלוואות החוץ־בנקאיות שמתקיים הרחק מן הבנקים והמוסדות הפיננסיים, כזה שמבוסס לעתים על יחסי אמון, מסגרות חברתיות או "עזרה בין מכרים". אך כשהיחסים משתבשים והסכומים גדלים, אותם מנגנונים לא רשמיים עלולים ליהפך לבסיס לסכסוך משפטי מתמשך, שבו רק מה שהוכח בקפדנות הוא שיחזיק מעמד בבית המשפט - וגם אז רק במידה מוגבלת.

מה בעצם גרם לכל הסיפור הזה להגיע לבית המשפט?

הכל התחיל כשבעל מינימרקט ממודיעין נקלע למצוקה תזרימית. הוא פנה למלווה שהכיר בבית הכנסת, וזה נתן לו כסף במזומן בתמורה לצ'קים שנועדו לשמש בטוחה. במשך הזמן היחסים הסתבכו, החוב תפח לטענת המלווה, והשניים מצאו את עצמם בהליכים של הוצאה לפועל - ומשם אל בית המשפט.

למה בכלל היה צורך לבחון את חוק ההלוואות החוץ־בנקאיות?

משום שהחוק הזה מחייב מלווים פרטיים לפעול לפי כללים ברורים - חוזה כתוב, פירוט ריביות, פירוט תשלומים, שקיפות מלאה. כשאין מסמך כזה, בית המשפט לא ממהר להאמין לגרסת המלווה. במקרה הזה לא היה שום חוזה מסודר, וזה פגע קשות ביכולת של התובע להוכיח מה באמת קרה ואילו סכומים הועברו.

אם לא היה הסכם כתוב, איך בכלל אפשר היה לדעת שניתנה הלוואה?

בית המשפט נסמך על הודאת הנתבע עצמו בכך שלקח סכום מסוים, 80.4 אלף שקל, ועל שיקים שהוצגו. זה שהיתה הלוואה לא היה באמת במחלוקת. הוויכוח הגדול היה כמה עוד נשאר לשלם.

למה התובע טען לסכומים שונים בכל פעם? 900 אלף שקל, 800 אלף שקל, 670 אלף שקל?

זה חלק מהבעיה. התובע לא הצליח לתת גרסה מסודרת ועקבית, והסכומים השתנו בהתאם למסמכים שונים שצירף. כשמלווה משנה גרסאות, בייחוד בלי מסמכים מסודרים, בית המשפט נוטה להאמין פחות לנתונים שהוא מציג.

אם הנתבע טען שהחזיר 42 אלף במזומן - למה זה לא התקבל?

בגלל שאין שום ראיה. לא קבלה, לא העברה, לא מסרון, לא עד. רק אמירה. בבית משפט, "אמרתי" זה לא מספיק. בייחוד כשמדובר בעשרות אלפי שקלים.

למה כן הכירו בתשלומים של 400 שקל בחודש?

מכיוון שלשניהם היה ברור שבמסגרת איחוד התיקים בהוצאה לפועל, הנתבע אכן שילם את הסכום הזה במשך כמה שנים. גם אם לא היה מספר מדויק, כולם הסכימו שהתשלום הזה התקיים, ולכן בית המשפט העריך אותו באומדן סביר.

מה זה אומר שהשופטת "ביטלה את הסכם ההלוואה"?

זה לא אומר שלא היתה הלוואה, אלא שהתנאים שלה לא תקינים מבחינת החוק. החוק דורש מסמך מסודר; כשאין כזה, בית המשפט יכול לבטל את הסכם ההלוואה עצמו, אבל עדיין לחייב את הלווה להחזיר את מה שקיבל בפועל.

איך ייתכן שהמלווה דרש סכום גדול כל כך, ובסוף קיבל רק 60 אלף שקל?

משתי סיבות עיקריות: הוא לא עמד בחובותיו לפי חוק ההלוואות החוץ־בנקאיות, והוא לא הצליח להוכיח את הסכומים שטען להם - לא בעדות, לא במסמכים ולא בעדים תומכים. לבסוף נשאר רק החלק שהנתבע הודה בו ונחשב מוכח.

למה בית המשפט בכלל מאפשר למלווה להוכיח משהו בלי מסמך הלוואה?

מפני שאחרת חייבים היו עלולים לנצל את החוק כדי להתחמק מכל חוב: לקחת הלוואה, לא לשלם, ואז לטעון כי "לא היה חוזה". החוק לא נועד לאפשר השתמטות מחוב אמיתי, אלא להגן על לווים מפני ניצול. לכן בית המשפט בודק מה באמת קרה גם בלי מסמך כתוב.

איך אפשר היה למנוע את כל הסיפור הזה?

מסמך הלוואה מסודר היה מונע כמעט כל מחלוקת. גם החזרת הצ'קים בזמן, פרוטוקול מסודר של תשלומים או שימוש באמצעי תשלום מתועדים היו מצמצמים את הסכסוך משמעותית. רוב הבעיות כאן נולדו מהעובדה שהכל נעשה "על בסיס אמון".

האם אחד הצדדים נחשב "המנצח" בסיפור הזה?

לא ממש. התובע ביקש כמעט מיליון שקל, וקיבל שישית מהסכום המקורי שלטענתו הלווה. הנתבע חויב לשלם יותר מ-60 אלף שקל, אחרי שנים של הליכים. שני הצדדים ספגו הוצאות זמן, אנרגיה ועגמת נפש. גם השופטת בחרה לא לפסוק הוצאות לאף אחד.