הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

• שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
• צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

על רקע כל אלה, נאלץ בית המשפט לבחון את גרסת הנתבע, שטען כי למעשה הוא היה זה שתמך במנוח, וכי הכספים שהעביר למנוח לאורך שנים עולים על כל סכום הנטען. עוד טען כי המנוח היה חסר כל, וכי הכספים שנזכרים בגב היומן הם כספים ממקור אחר - כספים שהועברו לו כתוצאה מהסתלקות שהמנוח חתם עליה מעיזבון האם.

אלא שהשופטת דחתה את גרסתו באופן מוחלט. בפסק הדין שפורסם היא ציינה כי ישנן סתירות פנימיות רבות באופן שבו הציג הנתבע את הדברים, והדגישה כי הוא לא הביא ולו ראיה ממשית אחת שמוכיחה תמיכה מתמשכת במנוח. השופטת ציינה כי נספחים שהגיש, שנרשמו בכתב ידו בלבד, אינם מהווים ראיה, וכי בהיעדר קבלות, דפי חשבון, או כל תיעוד אחר, לא ניתן להסתמך עליהם. מנגד, היא כתבה במפורש כי השיחות המתומללות בין המנוח לבין הנתבע עומדות בניגוד מוחלט לגרסת הנתבע.

• עשו אקזיט וניסו להימנע מתשלום מס - וזה עבד
• הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

"אני רוצה לעשות בכסף שלי מה שאני רוצה"

באחת השיחות, מה-13 ביוני 2018, נשמע המנוח מבקש מהאח לקבל את כספו בחזרה, ומסביר כי יש ברשותו דברים הכרחיים שעליו לרכוש. בתגובה משיב לו האח כי הוא "ישמור את הכסף" עבורו, ואף מנסה לשכנע אותו שלא לקבל לידיו את מלוא הסכום. בשלב מסוים אומר המנוח כי, "אני רוצה לעשות בכסף שלי מה שאני רוצה… זה הכסף שלי". הנתבע משיב לו: "אם אתה רוצה… אני אעביר לך את זה. זה לא שלי, זה שלך". באותה שיחה מזכיר המנוח לאחיו כי מסר לו 250 אלף שקל, והאח משיב לו "נכון". השופטת כתבה בהחלטתה כי השיחה הזו "אינה משתמעת לשתי פנים", וכי ברור ממנה שהנתבע החזיק כספים משמעותיים השייכים למנוח. עוד היא הוסיפה כי “הנתבע נהג במנוח באופן שתלטני”, וכי מהשיחה עולה “שברצונו של המנוח היה להשתמש בכספו הוא לצרכיו, בעוד הנתבע ביקש להגביל זאת”.

גם שיחה נוספת מה-19 ביוני 2018 חיזקה את המסקנה. המנוח מבקש במהלכה שוב ושוב לקבל את הכספים לחשבונו, ומפרט על צרכים בסיסיים - בין אם מכשירים רפואיים ובין אם תשלומים שנצברו עבורו. הנתבע משיב לו שעליו “להסתדר” אחרי ניכוי ההוצאות. השופטת ציינה כי הדברים שנשמעו בשיחה מתיישבים עם עדויות נוספות שלפיהן מצבו הכלכלי של המנוח היה קשה, וכי לא קיבל תמיכה כלכלית ממשית מצד הנתבע.

הדוד, כך קבעה השופטת, ניסה להציג את הסכום של 4,000 שקל שהועבר לתובעת מדי חודש כ"תמיכה כלכלית" במנוח. אבל התביעה הוכיחה כי אלה היו למעשה דמי שכירות של דירת האם המנוחה, שבה ניתנה למנוח זכות מגורים עד סוף חייו. מהרגע שהוא נהפך סיעודי ועבר למוסד, הוחלט להשכיר את הדירה והדוד אמור היה להעביר למנוח את דמי השכירות. גם כאן ההקלטות דיברו בעד עצמן: המנוח נשמע מתלונן על עיכובים בסכומים, על כך שהוא "אפילו בקבוק שתייה לא יכול לקנות", ועל כך שהכסף מגיע אליו באיחור משמעותי.

גרסת הדוד לא מתיישבת עם מה שאמר בנו

עוד קבעה השופטת כי גרסת הדוד בדבר “תמיכה כלכלית לאורך שנים” אינה מתיישבת עם דברים שאמר בנו, עורך דין, במכתב תשובה שצורף כנספח להגנתו. באותו מכתב ציין הבן כי האם המנוחה היא זו שתמכה כלכלית במנוח עד לפטירתה, וכי המנוח התקיים על קצבת נכות. האמירה הזו סתרה, כך נכתב בפסק הדין, את טענת הנתבע שלפיה הוא היה זה שנשא במשך שנים בעול פרנסתו של המנוח. השופטת אף הצביעה על פרטים נוספים המעידים על חוסר מהימנות בגרסת הדוד. לדבריה, הנתבע טען כי לא ידע על קיומה של הצוואה עד אמצע 2020, אך מתמלילי השיחות שהוגשו על ידי התובעת עלה כי ידע עליה כבר באוקטובר 2019, ואף דיבר איתה על כך. גם טענתו שהיו ביניהם “קשרים חמים” נסתרה על ידי עובדה אחרת שאמר בחקירתו, כי קיבל מידע על מצבו של המנוח לא מהמשפחה אלא ממכר חיצוני.

השופטת התייחסה בהרחבה גם להתנהלות סביב יומן השנה - מסמך בכתב ידו של הנתבע, שבו רשומים כספים בסכומים מדויקים. הנתבע אישר כי כתב את הסכומים, אך טען שזהו תיעוד של תמיכה כלכלית שהעניק למנוח, ולא רישום של כספים שהמנוח הפקיד אצלו. אלא שבית המשפט מצא כי טענה זו אינה סבירה: בצד אחד של היומן קיימות חתימות המנוח ליד כל סכום שהתקבל בחזרה, ואילו בצד שבו מופיעים הסכומים הגדולים, אלה שלטענת התביעה הם כספי הירושה, אין חתימות כלל. העובדה שהנתבע דאג להחתים את המנוח על כל סכום קטן שהחזיר לו, אך לא על סכומים גדולים בהרבה, הוגדרה על ידי השופטת כבלתי הגיונית ומחזקת דווקא את גרסת התובעת.

על בסיס כלל החומר הזה, סיכמה השופטת כי “גרסת התובעת הוכחה וכי סכום של 250,000 שקל הוחזק בידי הנתבע עבור המנוח”. לאחר ניכוי הסכומים שהחזיר לו בפועל, הסכום שנותר - 221,342 שקל - הוא זה שהמנוח ציין בצוואתו, והוא זה שחויב הנתבע להעביר לתובעת. השופטת הוסיפה כי טענות הקיזוז שהעלה הנתבע נדחות אף הן, הן משום שלא הוכחו והן משום שלא הוכח כי שולמו מכיסו שלו. היא אף חייבה אותו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין גבוה יחסית, בסכום כולל של 40 אלף שקל, וזאת “נוכח הימשכות ההליך ולאור התנהלותו”.

למה בכלל המנוח הפקיד כסף אצל אחיו ולא החזיק אותו בעצמו?

מהעדויות ומההקלטות עלה שהמנוח חשש שהכספים ייעלמו אם ישאיר אותם בחשבון שלו, בין אם בגלל מצבו הבריאותי ובין אם בגלל חשבון בנק מוגבל. הוא סמך על אחיו שהיה בנקאי וחשב שיוכל “להשקיע את הכסף ולעזור לו לשמור עליו”. זו היתה בחירה מתוך אמון, לא מתוך חובה.

איך בית המשפט ידע שהכסף באמת הופקד אצל הדוד?

לא היתה ראיה אחת בודדת אלא פאזל שלם: הקלטות שבהן הדוד אומר שוב ושוב “זה הכסף שלך”, יומן שנה שבו הדוד עצמו רשם סכומים מדויקים, עדויות של מכרים שסיפרו שהמנוח התגאה בכך שאחיו שומר לו את הכסף, וגם התנהלות שמראה שהדוד שלט במידע ולא חלק אותו עם אחרים. כל אלה חיזקו את התמונה.

למה הדוד ניסה לטעון שהעברות של 4,000 שקל הן תמיכה כלכלית?

הוא ניסה לשכנע את בית המשפט שאין לו מה להעביר לאחיינית, כי הוא “כבר נתן למנוח יותר ממה שקיבל”. אבל ההקלטות חשפו שהסכומים האלה היו בכלל דמי שכירות של דירת האם, שנשמרו מחוץ לחשבון הרשמי. ברגע שהשיחות הושמעו, גרסתו קרסה.

איך ייתכן שלא היה תיעוד מסודר על כל כך הרבה כסף?

דווקא זה היה אחד הנקודות שהעלו סימן שאלה גדול. אם אדם מעביר לאחיו מעל רבע מיליון שקל, סביר שיבקש מסמכים מסודרים. אבל המנוח לא היה אדם שמסוגל להתנהל בצורה כזו: הוא היה חולה, מוגבל, ולעתים תלוי בסביבה שלו. השופטת אפילו כתבה שאופיו היה תמים וישר בצורה חריגה - מה שהפך אותו פגיע.

למה בית המשפט לא קיבל את טענות הדוד על תמיכה רגשית וכלכלית?

מכיוון שהן לא גובו בראיות. גם אם היה קשר משפחתי, וזה טבעי שדוד עוזר לאחיו, זה לא מצדיק החזקת כספים של המנוח ללא החזר. השופטת גם ציינה שדווקא מהמכתבים וההקלטות עלה שהמנוח לא קיבל תמיכה יציבה, ושבפועל הוא היה במצוקה כלכלית עמוקה.

האם הדוד היה יכול לזכות בכסף אם היה מוכיח תמיכה?

תיאורטית כן. אילו היה מוכיח שהוציא סכומים משמעותיים מכספו האישי עבור המנוח, ושזה נעשה בהסכמה ובתיאום, בית המשפט היה שוקל קיזוז. אבל במקרה הזה הדוד לא רק שלא הוכיח, אלא גם הודה בחלק מההקלטות שהמנוח “יקבל כל שקל שמגיע לו”.

מה קרה עם ההסתלקות של המנוח מעיזבון אמו?

זה היה אחד מקווי ההגנה המרכזיים של הדוד. הוא טען שהמנוח הסתלק מהירושה כדי להודות לו על הטיפול בו. אבל בית המשפט הראה שהמכתבים, ההקלטות ועדויות קרובי משפחה מצביעים על מציאות אחרת: המנוח הסתלק כדי להגן על הכסף מפני עיקולים או ניצול, ולא כדי לתת מתנה לדוד. לכן ההסתלקות לא שינתה את העובדה שהכסף שייך לו וליורשיו.

למה השופטת נתנה משקל גדול להקלטות?

מפני שההקלטות היו אנושיות, ברורות, ולא משתמעות לשתי פנים. המנוח נשמע מבקש את כספו בקול רועד, מספר שאין לו אפילו “בקבוק שתייה לקנות”, ומנגד הדוד נשמע מתחמק, מסביר, מעכב. זה לא משהו שאפשר לפרש אחרת. השופטת הדגישה שהראיות האלה הן “בקולו של המנוח”, ומשום כך הן חזקות במיוחד.

האם אפשר לומר שהדוד ניסה להסתיר את הכסף?

המשפט עצמו לא משתמש במלה הסתרה, אבל בהחלט עולה תמונה של התחמקות. הדוד לא השיב לפניות, דחה בקשות, ודרש לחכות לצו קיום למרות שהודה שהכסף שייך לאחיו. בנוסף, לא רשם תיעוד מסודר, לא נתן הסברים ברורים, ולעתים אף סתר את עצמו.