הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.

על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".

העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.

העובד הנוסף לא הובא לעדות

אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.

• בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
• תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".

המבחן המשפטי שהופעל במקרה הזה הוא עוולת הרשלנות, שכן התביעה התבססה על חובתה של הנתבעת, כמעסיקה, לשמור על שלומם של עובדיה, וביתר שאת כשמדובר בנער צעיר. השופטת ציינה כי קיימת פסיקה ענפה המגדירה את חובת הזהירות המוטלת על מעביד, ובפרט כשמדובר בעובד צעיר וחסר ניסיון, ואפילו יותר כשהוא רק החל לעבוד וההיכרות שלו עם סביבת המפעל היא מינימלית. כבר מן הרגע הראשון, הדגישה השופטת, היה על הנתבעת להבין כי שלהיות נער בן 15 במפעל תעשייתי זו סיטואציה שמחייבת תשומת לב מיוחדת, פיקוח צמוד והדרכה מפורטת וברורה.

"לא ניתנה לו הנחיה שלא לעבוד עם המכונה"

השופטת התייחסה לכך שגם אם היתה מאמצת את גרסת הנתבעת, שלפיה הנער פעל על דעת עצמו, עדיין לא היה בכך כדי לפטור אותה מאחריות, שכן גם בגרסה זו אין כל עדות שניתנה לו הדרכה יסודית או הובהרו לו הסכנות הכרוכות בעבודה במפעל תעשייתי. בית המשפט ציין במפורש בהחלטתו כי, "לא ניתנה לו הנחיה שלא לעבוד עם המכונה וכלל לא הוסבר לו לגבי סביבת העבודה". גם טענת ההסתכנות מרצון שנרמזה בתצהיר הנתבעת נדחתה מכל וכל, לאחר שהובהר שלא הוכח שהתובע ידע והעריך את הסיכון שאליו הוא נחשף.

• הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
• העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?

הפציעה עצמה היתה קשה: קטיעה של הגליל הסופי בשלוש אצבעות ביד ימין, היד הדומיננטית. הוא הובהל למיון, טופל בפצעיו, עבר ניתוח משמעותי ונזקק לאשפוז של ארבעה ימים, ובהמשך למעקב רפואי, טיפולים שיקומיים והסתגלות ממושכת. מומחה בית המשפט קבע לו נכות רפואית בשיעור של 18.5%, בהסתמך על הקטיעות הקבועות ועל הפגיעה התחושתית באחת האצבעות. נכותו נקבעה ככזו שיש לה השפעה תפקודית משמעותית, בפרט לנוכח העובדה שהיד הפגועה היא היד שבה הוא משתמש בעיקר.

בהמשך פסק הדין שפורסם מתארת השופטת את ההשלכות הרחבות של הפגיעה על חייו של הנער. הוא היה תלמיד כיתה ט' בזמן התאונה, ונזקק להתאמות לימודיות בשל הקושי בידו. הוא סיפר על השפעה נפשית, על מבוכה חברתית ועל ההתבוננות של אנשים ביד המעוותת שלו. אף שסיים את לימודיו והחל בלימודי רפואה, קבע בית המשפט כי עדיין אי אפשר לדעת מה יהיה מסלול חייו המקצועי והאם יוכל להגשים את חלומותיו. עם זאת, נפסק לו פיצוי משמעותי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי, וזאת בשל גילו הצעיר והנכות הקבועה בידו הדומיננטית.

נושא האשם התורם נבחן גם הוא בפסק הדין, אך השופטת דחתה כל ניסיון לקביעה שלפיה יש להטיל על הנער חלק מהאחריות לתאונה. היא הדגישה את הכלל המשפטי שלפיו יש לדקדק עם המעביד ולא עם העובד כשמדובר בתאונת עבודה, ובפרט כשהעובד צעיר, חסר ניסיון וחסר הכשרה. בפסק הדין צוטטו שורה של פסקי דין שמבססים את הגישה הזו, וביניהם עמדות של שופטים שביקרו בחריפות את הדרישה מעובדים צעירים לשקול סיכונים בזמן אמת, בזמן שהם עסוקים במלאכתם ונוטים מטבעם לרצות "להוכיח את עצמם" בפני המעסיקים. בהקשר הזה חזרה השופטת על דבריו של התובע עצמו וכתבה בהכרעתה כי, "כל פועל רוצה לעשות את עצמו שהוא יודע מול בעל הבית".

לאור מכלול הנתונים, קבע בית המשפט כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע הפרה את חובת הזהירות ולא נקטה פעולות המינימום הנדרשות למניעת הסיכון. הפיצוי הכולל הגיע לסכום של 981,370 שקל לאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי, ואליו מתווספים שכר טרחת עורך דין והוצאות נוספות.

למה בית המשפט מאמין לגרסה של הנער ולא לגרסה של המעסיק?

השופטת שמה לב שגרסת הנער עקבית ולא משתנה, ושבניגוד אליו, המעסיק לא הביא לעדות עובדים שהיו במקום ויכלו לחזק את גרסתו. גם במסמכים שמולאו מיד אחרי התאונה לא נכתב שהתובע עשה משהו בניגוד להוראות. כל זה גרם לבית המשפט לקבוע שהעדות של הנער אמינה יותר.

האם היה אסור מבחינה חוקית להעסיק אותו?

לפי חוק עבודת הנוער בישראל, יש הגבלות חמורות על העסקת קטינים, בייחוד בני 15. החוק דורש תנאים ברורים, שעות מוגבלות, וגם פיקוח מיוחד. בית המשפט לא התעכב על סוגיות חוק הנוער בפסק הדין, אבל ברור שפיקוח והדרכה לא סבירה לקטין הן בעייתיות מאוד מבחינה משפטית.

למה כל כך חשוב להעסיק קטין עם הדרכה מיוחדת?

קטינים נחשבים עובדים עם פחות ניסיון ויכולת להעריך סיכונים. בגלל זה, החוק והפסיקה מחייבים את המעביד להסביר להם הכל, לפקח מקרוב ולוודא שהם מבינים את סביבת העבודה. במקרה הזה, הנער לא עשה סיור מודרך ולא קיבל הסבר על המכונות במפעל, והתחיל לעבוד בלי להבין את הסכנה.

האם הנער היה צריך לקחת חלק מהאשמה כי הוא נגע במכונה לבד?

לא. בית המשפט קבע בפירוש שאין אשם תורם. כלומר אין לו אחריות על מה שקרה. ההסבר הוא שהוא היה צעיר, חסר ניסיון, בלי הדרכה ובלי פיקוח. בנוסף, יש נטייה בפסיקה להימנע מהטלת אשמה על עובדים צעירים שמנסים להוכיח את עצמם.

מה היה קורה אם המעסיק היה נותן לו הדרכה מסודרת?

ייתכן שהתאונה היתה נמנעת. הדרכה אמיתית כוללת הסבר על הסכנות, על איסורים, על אזורים מסוכנים, ועל מה שאסור לעשות בשום אופן. המעסיק גם צריך לוודא שהעובד הבין. במקרה הזה השופטת קבעה שההדרכה היתה "חפוזה ונמהרת", כלומר לא רצינית ולא מספקת.

כמה קשה הפגיעה בידו של הנער מבחינה תפקודית?

אף שזה "רק" קצות האצבעות, מדובר ביד הדומיננטית שלו, ולכן הפגיעה משפיעה על כל פעולה יומיומית: כתיבה, אחיזה, עבודה עדינה, פעולות טכנולוגיות, אפילו איך שהוא מרגיש בחברה. המומחה קבע לו נכות של 18.5%, אבל מבחינה תפקודית זה משמעותי יותר אצל אדם צעיר.

איך הפגיעה תשפיע על העתיד שלו?

אי אפשר לדעת בדיוק, וזה מה שבית המשפט אומר. הוא אמנם לומד רפואה, אבל עדיין לא בטוח אם יצליח לסיים או להמשיך בתחום הדורש עבודה עדינה בידיים. לכן נפסק לו פיצוי לתוחלת חיים מלאה, על בסיס סיכון שעתידו המקצועי ייפגע.

למה הפיצוי יצא כל כך גבוה?

הפיצוי כולל כמה תחומים: כאב וסבל, עזרה מהמשפחה, הפסדי שכר בעבר ובהווה, פגיעה בכושר השתכרות עתידי, פנסיה והוצאות רפואיות ונסיעות. בסך הכל בית המשפט חישב שהפגיעה תשפיע על חייו במשך עשרות שנים קדימה, ולכן הסכום גבוה.

האם המפעל נחשב בעל אחריות חלקית, או שהוא אחראי באופן מלא?

אחריות מלאה. בית המשפט קבע בצורה ברורה שהמפעל לא שמר על חובת הזהירות כלפי הנער. הוא לא הדריך אותו, לא פיקח עליו, לא הזהיר אותו, ולא דאג שמישהו מנוסה יהיה לידו. זו רשלנות מובהקת.