בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.

מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה

עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.

• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.

הנתבעים טענו כי אמם סבלה מדמנציה ואלצהיימר כבר מ-2010 וכי התובע ניצל את חולשתה, תלותה ומצבה הרפואי כדי להביאה לחתום על הצוואה האחרונה. התובע טען מנגד כי דאג לאמו במסירות, טיפל בה מדי יום, ושהצוואה המאוחרת מבטאת את רצונה האמיתי. השופט כרמי בחן בפסק הדין שפורסם את הסוגיה על פי ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לבדיקת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מידת עצמאות המצווה, היקף הסיוע שקיבלה מהנהנה, קשריה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. אכן, נקבע כי האם היתה תלויה מאוד בתובע - הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית, וכי הוא היה מעורב בהליך עריכת הצוואה, ואף הסיע אותה לנוטריון. ואולם בית המשפט קבע כי אין בכך די כדי לקבוע שהשפיע עליה השפעה פסולה.

לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת

"ראשית", כתב השופט בהכרעתו, "מדובר בבנה הצעיר של המנוחה, אשר ביסס את חייו בקרבתה וטיפל בה יחד עם רעייתו. שנית, אין מדובר בנישול הנתבעים אלא בחלוקה בלתי שוויונית בלבד, וגם זו משקפת את העיקרון שבו דבקה המנוחה לאורך שנים - הבית שבנה התובע עבורו, וביתה שלה לשלושת ילדיה". עוד הוא הדגיש כי הצוואה אינה חריגה או בלתי הגיונית, וכי גם דבריה של המנוחה עצמה בבית המשפט בהליך האפוטרופסות מעידים על צלילות דעת ועל רצון ברור. לפיכך נקבע כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת.

• הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?
• מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...

השלב הבא בדיון עסק בכשרותה המשפטית של המנוחה בעת החתימה על הצוואה המאוחרת. לפי סעיף 26 לחוק הירושה, צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה, בטלה. השופט הזכיר כי מדובר במבחן של הבנה ממשית: האם המצווה מודע לכך שהוא עורך צוואה, מבין את היקף רכושו ואת תוצאות הציווי על יורשיו. הקושי המרכזי נבע מכך שמדובר בצוואה נוטריונית, אך לא צורפה לה תעודה רפואית המאשרת את כשירותה של המנוחה, בניגוד לתקנות הנוטריונים. השופט הדגיש כי אמנם המנוחה הגיעה למשרד הנוטריון, אך היתה בת 84, לוותה במטפלת סיעודית, והיתה במצב בריאותי המצריך זהירות מיוחדת. "צירוף נסיבות זה," כתב השופט בהחלטתו, "הקים את הצורך בהצגת תעודה רפואית, ולו מחמת זהירות". במצב כזה, נטל ההוכחה עובר למבקש לקיים את הצוואה - עליו להוכיח שהמנוחה הבינה את משמעות מעשיה.

השופט כרמי עמד על הפער בין רצון אמיתי לבין הבנה משפטית: ייתכן שאדם מחזיק ברצון עקבי וברור, אך במועד עשיית הצוואה חסרה לו היכולת להבין את הפרטים הנדרשים למימושו. במקרה הזה, קבע השופט, המנוחה "נהנתה מהבנה כללית, משום שניתן לקבוע מהו עיקרון החלוקה המבטא את רצונה החופשי", אך "בכל הקשור להבנה העניינית הרי שזו לא היתה לה בעת עשיית הצוואה". לדבריו, נוסח הצוואה המאוחרת היה "כמעט בהול" וכלל רק את הרעיון הכללי - בית אחד לכל הילדים, ובית אחד לבן הצעיר - אך לא כל פרט מהותי אחר: ללא התייחסות למגרש, לזכויות בנייה, לחלקים המשותפים או לרכוש נוסף. גם נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת, לאחר שכבר נחתמה צוואה קודמת באותה שנה ביוזמת חתנה של המנוחה, העידו כי היא היתה פגיעה וחסרת שליטה מלאה על ענייניה. השופט הוסיף כי חוות דעת מומחית רפואית תמכה בכך שקיימת סבירות גבוהה שהמנוחה לא היתה כשרה להבין את תוכן הצוואה.

מתח בין הרצון האנושי לרצון המשפטי

בנקודת השיא של פסק הדין עמד השופט כרמי על המתח שבין הרצון האנושי לרצון המשפטי. לדבריו, "כשרות משפטית מהווה תנאי כניסה למסלול הבוחן את רצון המנוח. אף אם תוכנה של צוואה עולה בקנה אחד עם תבניות רצון עקבי שקדמו לה, אין בכך די להכשיר אקט משפטי שנעשה בלא כשרות משפטית. במלים אחרות - רצון אנושי אינו יכול להחליף רצון משפטי". הוא הוסיף כי אם תינתן תוקף לצוואה רק מפני שהיא תואמת את רצונו הידוע של המצווה, גם כשלא היה כשיר לערכה, הדבר ייצור אנומליה: "אם תתגלה צוואה נוספת שנערכה באותו מצב קוגניטיבי, כיצד ניתן יהיה להצדיק קיום של האחת ופסילת האחרת?".

את דבריו סיכם השופט במשפט שצוטט רבות: "פסילת צוואה המשקפת את רצון המנוח, מהטעם שנעשתה בהעדר כשרות משפטית, עשויה להוביל לתוצאות מוקשות... אך אין בזאת כדי להסיט את בית המשפט מן הכלל, שכן ריכוכו יגביר סיכון לפרשנות בדיעבד, יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

לאחר שנקבע כי גם הצוואה המוקדמת וגם המאוחרת אינן תקפות, נותרה צוואה אחת - צוואת 2012, שנערכה כשהמנוחה היתה כשירה, הופקדה כדין אצל רשם הירושות, ומשקפת את רצונה באותה עת. השופט ציין כי איש מהצדדים לא ביקש לקיים אותה, משום שכל אחד מהם העדיף צוואה אחרת התואמת את עניינו, אך מכוח חובתו של בית המשפט "להגשים את רצון המת", הוא הורה כי אם לא תוגש התנגדות עד תחילת דצמבר, יינתן צו לקיום צוואה זו.

בכך חתם השופט כרמי את הפרשה שכללה סכסוכים משפחתיים, שבהם נכרכו רגשות של כאב, קנאה ותחושת קיפוח בין אחים. בפסק הדין ציין השופט בצער כי, "ההליך לימדני כי מתוך צורך לחוש צודקים ולא לקבל פחות ביחס לאחר, פעלו שלושת הילדים עוד בחיי אמם כדי להבטיח את האינטרסים האישיים שלהם... למעשה עולה תמונה מצערת כי מאז העניקה המנוחה לתובע את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה, נוצר מתח אשר העכיר את שלוותה של המנוחה".

למה בעצם בית המשפט לא פשוט קיבל את הצוואה המאוחרת, אם כולם הבינו שזו באמת היתה כוונת המנוחה?

מכיוון שהחוק דורש יותר מרק "כוונה". כדי שצוואה תהיה תקפה, צריך שהאדם שערך אותה יהיה כשיר מבחינה משפטית, כלומר יבין בדיוק מה הוא עושה, מה יש לו, מי היורשים שלו ומה המשמעות של ההוראות שהוא נותן. גם אם ברור מה היה הרצון, אם בזמן החתימה האדם כבר לא מסוגל להבין את הפרטים האלה, החוק רואה בצוואה חסרת תוקף.

אבל אם המנוחה כבר דיברה בבית המשפט והוכיחה שהיא צלולה, איך פתאום נקבע שהיא לא היתה כשירה?

זו אחת הנקודות המעניינות. כשהיא דיברה בדיון על האפוטרופסות, היא באמת היתה צלולה והבינה מה קורה. אבל הצוואה המאוחרת נעשתה כחודשיים אחרי אותו דיון, ובין לבין מצבה הקוגניטיבי כנראה הידרדר. השופט הסביר שהבנה כללית של “מה אני רוצה” זה לא אותו דבר כמו הבנה של כל הפרטים והמשמעות המשפטית של הצוואה.

למה כל כך חשובת היתה התעודה הרפואית שהנוטריון לא ביקש?

התעודה הזו נועדה לוודא שאדם מבוגר מאוד או במצב רפואי מורכב מבין מה הוא חותם. במקרה הזה, המנוחה היתה בת 84, לוותה במטפלת, והיתה עם בעיות ניידות וזיכרון. לכן היה מצופה מהנוטריון לדרוש אישור רפואי. כשאין תעודה כזו, הנטל עובר למי שרוצה לקיים את הצוואה - עליו להוכיח שהמצווה היה כשיר.

אם הצוואה המאוחרת בוטלה, למה השופט לא פשוט חילק את הרכוש לפי החוק, כלומר בין הילדים בחלקים שווים?

מכיוון שהיתה צוואה נוספת מ-2012 שנערכה כדין, כשהמנוחה עוד היתה כשירה לגמרי, והיא גם הופקדה אצל רשם הירושות. לכן בית המשפט העדיף לחזור אליה ולא לפעול לפי חוק הירושה הכללי.

מה המשמעות של זה שהצוואה מ-2012 "הופקדה כדין"?

כשצוואה מופקדת אצל רשם הירושות, זה אומר שהיא נשמרת באופן רשמי, במאגר ממלכתי. כך אפשר לוודא שהיא אותנטית ולא תיעלם או תשתנה. לכן כששתי צוואות אחרות נפסלו, זו שנמצאה רשמית אצל הרשם נחשבה ל"הצוואה הבטוחה" מבחינה משפטית.

למה בכלל המשפחה לא דיברה על הצוואה הזו?

מפני שכל צד היה משוכנע שדווקא הצוואה האחרת מיטיבה אתו יותר. התובע רצה את הצוואה המאוחרת, והאחים רצו את הצוואה המוקדמת. אף אחד מהם לא ראה טעם להתעסק בצוואת 2012, עד שהשופט העלה אותה מיוזמתו.

השופט כתב שהצוואה המאוחרת “נוסחה באופן כמעט בהול”. למה הכוונה?

הוא התכוון לכך שהצוואה היתה קצרה מאוד, לא מפורטת, וחסרים בה פרטים חשובים כמו מה יקרה עם המגרש, הזכויות, או הרכוש הנוסף. זה גרם לבית המשפט לחשוב שהיא נערכה במהירות, אולי בלי שהמנוחה הבינה את כל המשמעויות.

למה השופט כל כך התעקש על “יציבות השיטה”?

מפני שבדיני ירושה חשוב לשמור על כלל ברור ואחיד: צוואה תקפה רק אם נעשתה על ידי אדם כשיר. אם מתחילים “לרכך” את הכלל ולהגיד שבמקרים מסוימים זה לא נורא, זה פותח פתח לספקות, פרשנויות וסכסוכים אינסופיים על כל צוואה. לכן הוא כתב שהריכוך הזה “יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה”.

במקרה אחר, בני זוג שחיו יחד שנים ארוכות וגידלו שלושה ילדים ערכו ב-2014 צוואה הדדית - מסמך שמגלם את שיאו של אמון זוגי, שבו כל אחד מבני הזוג מצווה את רכושו לשני, מתוך ידיעה שגם לאחר לכתו, בן הזוג הנותר ידאג להמשך קיום רצונו. אבל החיים, כידוע, לא תמיד מתנהלים לפי התכנון. עם השנים חלה הבעל ואיבד את כשירותו המשפטית. ב-2020 מונו לו שני אפוטרופוסים - אשתו ואחיה - שידאגו לגופו ולרכושו. שנים אחדות לאחר מכן, כשהבעל עדיין בחיים אך מצבו לא השתפר, החליטה האשה לבטל את הצוואה ההדדית. ב-9 בנובמבר 2023 היא שלחה הודעה על ביטול הצוואה לאחיה, ששימש אפוטרופוס נוסף, וכן העבירה עותק לעורך הדין מטעם האפוטרופוס הכללי. בעיניה, בכך היא מילאה את חובת החוק. אך כשהבעל נפטר, ובנו הגיש בקשה לקיים את הצוואה ההדדית, פרץ הסכסוך. האשה טענה שהצוואה בוטלה כדין עוד בחיי בעלה, וכי החוק דורש רק למסור הודעה על הביטול לבן הזוג, מה שעשתה באמצעות האפוטרופוס. הבן, מנגד, טען שהחוק ברור - ביטול צוואה הדדית אפשרי רק אם נמסרה הודעה לבן הזוג עצמו, ולא למישהו אחר בשמו. מכיוון שאביו כבר לא היה כשיר משפטית, לא ניתן לראות במשלוח ההודעה לאפוטרופוס תחליף למסירה לבן הזוג. המקרה הגיע להכרעת בית המשפט באחרונה.