נדחתה תביעה למחצית מהדירה: "לא היו ידועים בציבור"

העובדות של המקרה מספרות סיפור לא פשוט: מנכ"לית גרושה עם ארבעה ילדים ובן זוג דתי שהוא כהן, שבגלל האיסור הדתי על כהן להינשא לגרושה לא יכלו לקשור קשר רשמי. הצדדים הכירו ב-2016, וב-2021 עבר הנתבע להתגורר עם התובעת וילדיה בדירתה השכורה. כחצי שנה לאחר מכן, בנובמבר 2021, רכש הנתבע דירה בסכום של 1.13 מיליון שקל לצורכי השקעה. הדירה נרשמה על שמו, ההון הראשוני של כ-300 אלף שקל הגיע ממקורותיו האישיים, והוא נטל משכנתא ששילם אותה בעצמו.

הצדדים נפרדו בדצמבר 2023, וכחודש לאחר מכן הגישה התובעת את התביעה. לטענתה, היא והנתבע היו ידועים בציבור, הדירה נרכשה מתוך כוונת שיתוף, והיא השקיעה את מרצה ברכישה, שיפוץ וטיפול בענייני הנכס. התובעת טענה גם שהיא נשאה בהחזרי הלוואה שנטלו הורי הנתבע בסכום של 1,300 שקל לחודש. התכנון, לטענתה, היה שבתחילה הנתבע ירכוש דירה על שמו, ולאחר מכן הם ימכרו אותה וירכשו דירה נוספת על שמה, כך שכל אחד יוכל ליהנות מהטבת מס רכישה על דירת מגורים יחידה.

האיסור הדתי כחרב פיפיות

נקודת המפתח בפסק הדין היתה השאלה האם הצדדים היו ידועים בציבור. בהתבסס על פסיקה עדכנית של בית המשפט העליון, ציינה השופטת שההכרה כידועים בציבור דורשת משנה זהירות, והמבחן הוא סובייקטיבי. לדבריה, "בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין". השופטת קבעה שבמקרה הזה, העובדה שהצדדים היו מנועי חיתון דווקא עבדה נגד התובעת, ולא לטובתה. השופטת קבעה שהמחסום הדתי לא הוריד את רף ההוכחה, אלא היה נדבך נוסף בבחינת כוונת הצדדים. "העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא עמדה בעוכרי מערכת היחסים ביניהם, והביאה לכך שהם עוד היו בעלי ספקות באשר לעתיד יחסיהם", היא כתבה בהחלטתה. הנתבע למשל, חווה נידוי דתי בגלל הקשר, לא יכול היה לעלות לתורה ככהן, והיה מוטרד מהעובדה שילד משותף שלו עם התובעת יוגדר מבחינה דתית כ"חלל". השופטת קבעה כי, "לא התרשמתי כי הצדדים קשרו חייהם 'בקשר של גורל חיים'... הצדדים נהגו הפרדה רכושית מלאה על רכושם".

• דרש לבטל הסכם גירושים בטענה שלא הבין עברית - ונדחה
• הבית בקיבוץ יישאר בידי האשה בלבד - איך זה קרה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט מצא שהצדדים אכן חיו יחד, אבל תקופה קצרה יחסית - כשנתיים עד לפרידה. בניגוד לטענת התובעת, השופטת קבעה שהם לא ניהלו משק בית משותף אמיתי. חוזה השכירות של הדירה שבה התגוררו היה על שם התובעת, והיא שילמה את כל החיובים ישירות, כשהנתבע מעביר לה סכום חודשי של 3,000-2,500 שקל להשתתפות בהוצאות. כל צד המשיך לנהל את חשבונותיו שלו, לא היה חשבון משותף, והתובעת לא תבעה לאזן את כלל הרכוש שנצבר - רק את הדירה הספציפית שנרכשה על שם הנתבע. לגבי התמיכה ההדדית בין הצדדים, השופטת כתבה כי, "הצדדים עזרו אחד לשני בדברים שונים... אך לא מצאתי שהוכח שיתוף ספציפי בנוגע לנכס". התובעת, שהיא אשה מעשית, אכן סייעה לנתבע בעניינים ביורוקרטיים (מכיוון שהוא לא טכנולוג), אבל השופטת קבעה שמדובר בסיוע מתוך כוונות טובות, ולא מתוך כוונת שיתוף רכושי.

אחת הראיות המרכזיות שהובאו היו הודעות ווטסאפ מהתקופה שלפני מעבר הנתבע להתגורר עם התובעת. ב-14 למרץ 2021, כששלושה שבועות לפני המעבר המשותף, כתבה התובעת לנתבע כי, "מקודם בתוך כל הבלגן של העבודה והילדים פה התקשרתי למתווך לברר על דירה בשבילך". בתה של התובעת אף שאלה: "גם לזה את דואגת עכשו?? משעמם לך??", והתובעת ענתה: "אכפת לי ממך". השופטת קבעה שההודעה הזו מלמדת על אופי הקשר: "גם מהודעה זו ניתן ללמוד כיצד הצדדים והמשפחה ראו את מערכת היחסים בין הצדדים; לא שיתופית, התובעת מסייעת לנתבע".

גם תמלול שיחה שצורף על ידי התובעת עבד נגדה. בשיחה שהתנהלה לאחר הודעת הפרידה, התובעת ביקשה מהנתבע לפנות לגישור לדבר על "הנושא הכספי" והזכירה שהוא הבטיח לה שידאג לה ביום שאחרי - אבל לא הזכירה אף פעם את הדירה ולא דרשה מחצית ממנה. לדברי השופטת, "לאורך כל השיחה... אין מילה מצד התובעת על הדירה ואין כל דרישה לקבלת מחציתה".

• ביהמ"ש: למעסיק יש זכות להחזיר עובדים לעבודה מהמשרד
• "אני לוקח אותך בבגאז'": כתב אישום נגד תושב שגב שלום בגין סחיטת פועלי בניין באילת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

החזרי ההלוואה - לא מספיק

נושא מרכזי בתביעה היה ההלוואה שנטלו הורי הנתבע בסכום של 100 אלף שקל (40 אלף במתנה ו-60 אלף כהלוואה). התובעת טענה שהיא שילמה את החזרי ההלוואה מחשבונה, וזה מוכיח שיתוף בנכס. מהתדפיסים עלה שהתובעת השיבה סכום כולל של כ-13 אלף שקל - פחות ממחצית התשלומים שהיה צריך להשיב בתקופה שבה הצדדים חיו ביחד. השופטת קבעה שהתובעת לא הוכיחה שהכספים מההלוואה אכן שימשו לרכישת הדירה (הנתבע הציג תדפיסים שההון הראשוני הגיע מחסכונות במנורה מבטחים), ובכל מקרה: "לא מצאתי כי בתשלום של 13,000 שקל הוכח שיתוף והוכח כי בתשלום זה רכשה התובעת זכאות למחצית מהדירה".

נקודה מעניינת שעלתה בפסק הדין היא שהתובעת בחרה לתבוע רק את הדירה הספציפית, ולא איזון של כלל הרכוש שנצבר. השופטת ציינה שזה יצר קושי: "מצאתי קושי עם כך שהתובעת לא תבעה כי יש לאזן את כלל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, הזכויות הסוציאליות וחסכונות שנצברו... אלא תבעה מחצית הדירה בלבד". בשורה התחתונה, השופטת קבעה שהתובעת לא עמדה בנטל הראיה הכבד המוטל עליה: "התובעת לא השקיעה כספים ברכישת הדירה... הדירה כאמור לא נרשמה על שמה, לא היתה כוונה לרשום על שמה, ולא לקחת כל מחויבות הנוגעת לדירה". בנוסף, מדובר בדירה להשקעה ולא בדירת מגורים, דבר שמעלה את נטל ההוכחה לרף גבוה יותר. התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם לנתבע 25 אלף שקל הוצאות משפט.