הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.

האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.

המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.

העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין

כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.

ההבטחה הזו קיבלה משנה תוקף ב-2002, כשבני הזוג עזבו לברזיל במחשבה להשתקע שם. רק לאחר שהמנוחה וחמיה התחייבו מחדש, כך העידה האשה, לממש סוף־סוף את ההבטחה, היא הסכימה לחזור לישראל. ואכן, זמן קצר לאחר חזרתם רכשו ההורים דירה בהרצליה, שבה התגוררו בני הזוג במשך כ-17 שנה. השופטת קבעה כי רכישת הדירה היתה “אישור מחדש” להבטחה המקורית, וכי נסיבות הרכישה מעידות שהדירה נועדה לבני הזוג, גם אם היא נרשמה על שם המנוחים.

בפסק הדין מופיע תיאור מפורט כיצד בני הזוג נהגו בדירה מנהג בעלים: האשה בחרה את המפרט, עיצבה ושיפצה, טיפחה את הבית וגידלה בו את בנותיה. מנגד, המנוחה - בעלת הנכס הרשומה - לא דרכה בדירה במשך שנים ארוכות. העובדות האלה חיזקו את מסקנת השופטת, שקבעה בהחלטתה כי “המצג שהוצג לבני הזוג… השפיע על תודעתה של התובעת”, וכי היא אכן הסתמכה על ההבטחה לאורך שנות חייה.

• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• ועדת ערר עצרה תמ"א 38 לטובת בחינת פינוי־בינוי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

טענות הבת נדחו מכל וכל

השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה שהתפתחה בין הצדדים בשנים האחרונות, לרבות טענות מצד הבת כי התובעת התנהגה “בהתנהגות מחפירה”. הטענות האלה נדחו מכל וכל. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי לפי הפסיקה, הזכות לחזור מהבטחת מתנה היא זכות אישית של נותן המתנה, והיא לא עוברת בירושה. לכן המנוחה אמנם כתבה צוואה חדשה שבה העניקה הכל לבתה, אך בכך לא יכלה לבטל התחייבות שניתנה עשרות שנים קודם לכן ולא בוטלה בחייה. השופטת אף ציינה כי אם אכן היתה המנוחה סבורה שהתובעת התנהגה כלפיה או כלפי בנה באופן חמור, היה עליה לפעול לביטול ההתחייבות באופן מפורש, אך היא לא עשתה זאת. “אין אפשרות להישמע בטענה על התנהגות מחפירה… כשהיא בעצמה לא טרחה להעלות את הטענה בהליך משפטי”, היא כתבה בהכרעת הדין.

במקום זאת, התרשמה השופטת כי דווקא ההתנהלות של ההורים לקראת סוף חייהם, ובעיקר הצוואה המנשלת, נועדה "לרוקן מתוכן את ההבטחה", לאחר שהיחסים בין התובעת לנתבעת עלו על שרטון. הדבר חיזק את הצורך בהפעלת דוקטרינת “זעקת ההגינות”, שמבקשת להגן על צד חלש שנפגע עקב הבטחה שניתנה, אומצה ונשמרה לאורך עשרות שנים. השופטת אף כתבה בהכרעתה כי, “אני סבורה כי הנסיבות החריגות… בהתחשב בהתנהלות הבעייתית של המנוחים במטרה להתנער בחוסר תום לב מההבטחה, מצדיקות לאפשר לתובעת להסתייע ב‘זעקת ההגינות’ על מנת להגשים את ההתחייבות להעניק מתנה במקרקעין”.

בסופו של ההליך, קבעה השופטת ארבע קביעות מהותיות: ראשית, היא מקבלת את העתירה של האשה ומצהירה כי הדירה בהרצליה שייכת בחלקים שווים לה ולבעלה לשעבר, וכי הם רשאים להירשם כבעלי הזכויות. בכך היא דחתה את הטענות של הבת, שלפיהן היא רכשה את מלוא הזכויות מכוח הצוואה. שנית, היא מחקה את בקשה האשה לאיזון משאבים וכספים אחרים בשל חוסר נתונים. שלישית, היא חייבה את הבת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 50 אלף שקל, וכן הוצאות משפט לקופת המדינה בסכום כולל של 15 אלף שקל בעקבות ייצוג האפוטרופוס של הבעל.

הפרשה הזאת מדגישה כיצד הבטחות משפחתיות, הנוגעות לעתים ליסוד הקיום של מי שמצטרף למשפחה ממקום רחוק וזר, עשויות להפוך לדבר שמצריך התערבות של בית המשפט כשההבטחה לא מקוימת. זהו מקרה שבו צד אחד נתן את מרבית שנותיו על סמך הסתמכות מלאה על בני משפחת בן זוגו, ולעומתו צד אחר ביקש להתנער מהתחייבות לעת זקנה. פסק הדין מחזיר את נקודת האיזון, ומבהיר שגם בהיעדר מסמך כתוב, יש תוקף להבטחה שניתנה, מלובה בהתנהגות ובמצגים, כשהצד המקבל בונה עליה את חייו ומשלם את המחיר על בסיס אמונה ותום לב.

למה בכלל מגיעים לכאלה מאבקים כשמדובר במשפחה?

כשכסף ורכוש מעורבים, בייחוד דירה ששווה הרבה כסף, רגשות מתערבבים עם אינטרסים. במקרה הזה, ההורים הבטיחו משהו אחד במשך שנים, אבל לקראת סוף חייהם פעלו אחרת לחלוטין. הבן היה חסר יכולת להתערב, הבת הרגישה כנראה שהיא מגנה על רכוש המשפחה, והתובעת הרגישה שיש התעלמות מההבטחות שהובילו את כל חייה. זה מתכון כמעט ודאי לסכסוך משפטי מורכב.

אם הדירה היתה רשומה רק על שם ההורים, איך בכלל אפשר היה להוכיח שהיא הובטחה במתנה?

בדרך כלל כמעט בלתי אפשרי להוכיח הבטחת מתנה בלי מסמך כתוב. אבל כאן היו כמה דברים חריגים: מסמך שנחתם בברזיל, עדויות על התנהגות שמראה שהדירה היתה של בני הזוג, והעובדה שהאשה שינתה את חייה מן הקצה אל הקצה על בסיס ההבטחה. לכן בית המשפט הפעיל את דוקטרינת זעקת ההגינות, שמאפשרת לכפות הבטחה גם בלי מסמך רשמי, במקרים נדירים בלבד.

האם העובדה שהתובעת עברה לגור בדירות אחרות של ההורים בעבר פגעה בטענה שלה?

לא. להפך. זה דווקא חיזק את הטענה שההורים תמיד סיפקו קורת גג לבני הזוג, ולכן כשהבטיחו דירה משלהם, היה להם גם רצון וגם יכולת לקיים. העובדה שהם נתנו להם לגור בדירות שונות רק הראתה שהיחסים היו כאלה שהתובעת הסתמכה עליהם בעיניים עצומות.

למה בכלל ההורים לא רשמו את הדירה על שם בני הזוג?

לפי העדויות, ההורים טענו שהרישום ייעשה בהמשך, ושכרגע צריך לרשום על שמם כדי שהבן הנכה ימשיך לקבל קצבאות והטבות. זאת היתה טענה שהתובעת האמינה לה. בפועל, זו היתה דרך לשמור שליטה על הנכס, ולטענת האשה גם אמצעי לעכב את קיום ההבטחה.

מה מיוחד בכך שבית המשפט האמין לגרסה של התובעת?

במקרים של סכסוכי ירושה ורכוש, קשה מאוד לקבל הכרה בהבטחות בעל פה. כאן בית המשפט כתב במפורש שעדותה היתה “קוהרנטית ואמינה”, ושהיא הצליחה להוכיח לא רק מה נאמר, אלא גם איך התנהגו הצדדים במשך השנים. זה נדיר, כי בתי המשפט נוטים להסתמך על מסמכים רשמיים - וכאן היו כמעט רק עדויות.

האם הבת יכלה למנוע את פסק הדין אם היתה מוכיחה שהאם חזרה בה מההבטחה?

כנראה שכן. אם היתה הוכחה שהמנוחה, בחייה, הודיעה שהיא חוזרת בה מההתחייבות לתת דירה, זה היה משנה את התמונה. אבל היא לא עשתה זאת מעולם. העובדה שהאם כתבה צוואה שמנשלת את הבן לא מספיקה, כי לפי החוק אי אפשר “לבטל הבטחת מתנה” בצוואה אלא רק בחיים עצמם.

איך בכלל מוכיחים זעקת הגינות בבית משפט?

צריך להראות שהצד שנפגע פעל בתום לב, הסתמך על הבטחה לאורך שנים, ושהצד המבטיח פעל בחוסר הגינות קיצונית. במקרה הזה, האשה עזבה את מולדתה, טיפלה בבעלה הנכה עשרות שנים והאמינה למשפחה. מנגד, המשפחה שמרה את הדירה על שמה ומאוחר יותר נישלה את הבן בצוואה. המצב הזה יצר חוסר צדק חריג, ולכן הופעלה הדוקטרינה.

למה האשה לא דרשה את קיום ההבטחה כבר בתחילת הנישואים?

לפי עדותה, מכיוון שהיא היתה צעירה, והאמינה והיתה בטוחה שההורים יממשו את דבריהם. היא אפילו לא ביקשה מסמך כתוב, מפני שלדבריה “היה אמון מלא”. רק אחרי הרבה שנים, כשנזכרה שההבטחה לא קוימה, והיא נשארה בלי כלום, החליטה לפעול משפטית.

איך בית המשפט התייחס לטענה שהאשה הפעילה לחץ על ההורים?

השופטת לא קיבלה את הטענה. היא כתבה בהחלטתה כי שני הצדדים מסכימים שלא הופעל איום מכל סוג שהוא. היא גם ציינה שהתובעת בעצמה חזרה לישראל אפילו לפני שנרכשה הדירה, ולכן אין בסיס לטענה שמדובר בסחיטה.

מה קורה עכשיו אחרי פסק הדין?

לפי ההכרעה, האשה והבעל זכאים כל אחד למחצית מהדירה, והם רשאים להירשם כבעלי הזכויות. המשמעות היא שהבת, היורשת היחידה על פי הצוואה, לא תוכל לרשת את הדירה כולה. בנוסף, היא חויבה בהוצאות משפט לא מבוטלות.

במקרה אחר, הכריע באחרונה השופט ירון אלטרזון מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה בתביעה של בת נגד אחיה, לאחר מותו של אביהם. הסכסוך נסב סביב דירת ההורים, שהיתה רשומה על שם האב בלבד, ושעל פי צוואתו הועברה במתנה לאחד הבנים. הבת טענה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאם המנוחה, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון, ולכן האב כלל לא היה רשאי להוריש לבן את חלקה. לטענת התובעת, "אבינו המנוח לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה", וכי מאחר שהוריה נישאו עוד לפני 1974 - השנה שבה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג - הרי שעל פי הפסיקה הוותיקה, הרכוש שנצבר בחיי הנישואים אמור להתחלק שווה בשווה. עוד טענה הבת כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה שבה העניק לבנו את מלוא הזכויות, אבל הסוגיה הזו נדונה בתיק נפרד, כך שבית המשפט התמקד בשאלת הבעלות ובזכות האם המנוחה בנכס. הנתבע, הבן שקיבל את הדירה, טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, התובעת השתהתה יתר על המידה, מכיוון שהעברת הזכויות הושלמה כבר ב-2015, וכי מאז חלפו יותר משבע שנות ההתיישנות. בנוסף, הוא טען כי אמו ידעה היטב על רישום הדירה על שם בעלה, ואף הזכירה זאת במפורש בצוואתה, אך היא בחרה שלא לפעול במשך שנים רבות - מה שמעיד על ויתור מצדה.