תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם

בערוב ימיהם של הורים לילדים רבים מתעוררות לעתים שאלות קשות של ירושה, צדק ותחושת קיפוח. כך היה גם במקרה שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, שם נדרש השופט ירון אלטרזון להכריע בתביעה של בת נגד אחיה, לאחר מותו של אביהם. הסכסוך נסב סביב דירת ההורים, שהיתה רשומה על שם האב בלבד, ושעל פי צוואתו הועברה במתנה לאחד הבנים. הבת טענה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאם המנוחה, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון, ולכן האב כלל לא היה רשאי להוריש לבן את חלקה.

לטענת התובעת, "אבינו המנוח לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה", וכי מאחר שהוריה נישאו עוד לפני 1974 - השנה שבה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג - הרי שעל פי הפסיקה הוותיקה, הרכוש שנצבר בחיי הנישואים אמור להתחלק שווה בשווה. עוד טענה הבת כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה שבה העניק לבנו את מלוא הזכויות, אבל הסוגיה הזו נדונה בתיק נפרד, כך שבית המשפט התמקד בשאלת הבעלות ובזכות האם המנוחה בנכס.

הנתבע, הבן שקיבל את הדירה, טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, התובעת השתהתה יתר על המידה, מכיוון שהעברת הזכויות הושלמה כבר ב-2015, וכי מאז חלפו יותר משבע שנות ההתיישנות. בנוסף, הוא טען כי אמו ידעה היטב על רישום הדירה על שם בעלה, ואף הזכירה זאת במפורש בצוואתה, אך היא בחרה שלא לפעול במשך שנים רבות - מה שמעיד על ויתור מצדה.

טענת ההתיישנות נדחתה, אך לא העיקר

בית המשפט דחה בתחילה את טענת ההתיישנות של הנתבע. השופט אלטרזון קבע בפסק הדין שפורסם כי סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע שהזמן שבו בני זוג נשואים אינו נספר במניין תקופת ההתיישנות. לכן, כל עוד האם היתה בחיים, מניין ההתיישנות לא החל, והוא החל רק ממועד פטירתה. מכיוון שהתביעה הוגשה אחרי פחות משנה מהמועד הזה, הרי שאין מדובר בתביעה שהתיישנה.

• רגע לפני הסוף: האב השלים עם בנו - הבת לא הסכימה; מה קבע בית המשפט?
• קשיש הוריש הכל למטפלת, המדינה התנגדה - וניצחה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ואולם בכך לא הסתיים הדיון. השופט בחן את השאלה המהותית: האם ניתן בכלל, לאחר מות שני ההורים, לטעון לשיתוף רכושי ביניהם, ומה משמעות שתיקתה של האם במשך שנים רבות. כאן הפנה השופט לפסיקה מנחה של בית המשפט העליון בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח, הידועה כהלכת יהלום. בפסק הדין הזה נקבע כי יורשיו של בן זוג שנפטר רשאים במקרים מסוימים לבוא בנעליו ולתבוע הכרה בזכויותיו לפי חזקת השיתוף, אבל רק אם ניתן להוכיח כי לבן הזוג היתה הזדמנות סבירה לטעון לשיתוף בחייו - והוא בחר שלא לעשות זאת. במצב כזה, יש לראות בו כמי שוויתר על זכותו.

השופט ציטט מתוך פסק הדין כי, "ביסודו של הוויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין הוויתור עליה". אם היתה לבן הזוג אפשרות ממשית לפעול והוא בחר שלא לעשות זאת, יורשיו אינם יכולים לבוא אחריו ולדרוש את הזכויות בשמו. הוא הזכיר גם את דברי השופט לוין בע"א 4696/90 פישלר נ' שיין, שהזהיר מפני הקושי הראייתי במקרים כאלה: "העובדה כי המשיב בחר להגיש את תביעתו רק לאחר מות אביו עומדת לו לרועץ... שכן בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם, הנטייה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה".

האם ידעה ושתקה

נקודת המפנה בדיון היתה צוואתה של האם המנוחה. בצוואה הזו, שנחתמה ב-2015, היא התייחסה במפורש לכך שהדירה והנכסים רשומים על שם בעלה בלבד, אך ציינה כי לדעתה היא זכאית למחצית מהזכויות "מכוח הנישואין והלכת השיתוף". בנוסף, היא הביעה בצוואתה מורת רוח על כך שבעלה הוריש את עזבונו רק לבנים, וכתבה כי "על מנת שבנותיי לא תקופחנה החלטתי להוריש להן את מלוא רכושי ועזבוני". היא אף הדגישה כי בעלה הבטיח במשך השנים שעיזבונם המשותף יחולק שווה בשווה בין כל הילדים, אך פעל אחרת בצוואתו.

• ניצחון בשרונה: ועדת הערר חתכה את היטל ההשבחה
• הוויתור על דירה בוטל - האישה נתנה לגרוש את הדירה ללא תמורה; בית המשפט החליט להחזיר לה מחצית מהדירה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת

ואולם על אף לשון הצוואה והבעת התחושות הברורות, השופט אלטרזון קבע כי מעשיה, או שבעצם חוסר המעש שלה, מעידים אחרת. לדבריו, "ניתן ללמוד מנוסח הצוואה ומה'טון' העולה ממנה כי המנוחה סירבה לקבל את העובדה שזכויותיה אשר היו שייכות לה לכאורה בעיזבונו של בעלה הועברו רק לבניהם... יחד עם זאת, וחרף הבעת אי שביעות הרצון הניכרת, היא השלימה עם עובדה זו ולא עשתה דבר בעניין בכדי לשנות את המצב המשפטי".

עוד הוא הוסיף בהכרעתו כי ניתן היה לצפות מהאם, לו סברה באמת כי הזכויות מגיעות לה, שתפעל בדרך כלשהי - בין אם באמצעות שינוי רישום הנכס, ובין אם באמצעות נקיטת צעדים משפטיים במהלך חיי בעלה. ואולם העובדה שהיא לא עשתה זאת מלמדת כי השלימה עם המצב, ו"כנגד ערכה את צוואתה בנוסח שנערכה, כשהתנהלות זו מלמדת על ויתור על זכויותיה המשותפות לכאורה עם בעלה המנוח".

ויתור במעשים, לא במלים

השופט הדגיש את הקביעה שגם כשאדם מציין בצוואתו זכויות שהוא סבור שמגיעות לו, אין בכך כשלעצמו כדי להקים זכות משפטית אם בפועל לא עשה דבר לממשה. לדבריו, "עצם התייחסותה בצוואה לעצם קיום הזכויות לכאורה מחד, ומאידך העדר מתן הוראות ספציפי בדבר חלוקתם, דווקא מחזקת את המסקנה כי היא ויתרה עליהן". הוא הוסיף כי ניסוח הצוואה עצמה, שבו האם "מאזנת" את מה שראה כעוול בכך שהאב הוריש לבנים בלבד, מחזק את ההבנה כי היא השלימה עם המציאות. "פעולת האיזון מלמדת כי המנוחה ויתרה על זכויותיה בנכס אשר הועבר לבן, ובצוואתה היא מאזנת לכיוון השני", הוא כתב בהכרעת הדין.

עוד התייחס בית המשפט לטענה שלפיה ב-2022 הוגשה בקשה בשם האם לקבל אישור להגשת תביעה להצהרה על הזכויות שלה בנכס, כשבתה שימשה אז אפוטרופסית שלה. ואולם השופט דחה את טענה הזו: לדבריו, אין לדעת אם הצעד נעשה באמת על דעת האם, וממילא לא ניתן להתעלם מכך ש"ההיגיון הפשוט מלמד כי דבר לא נעשה שנים על גבי שנים בתקופה בה יכול היה האדם לפעול בעודו בריא - הוא בחר שלא לעשותו, אזי מדוע יעשה זאת בערוב ימיו".

השופט אלטרזון הזכיר כי דחיית תביעה על הסף היא צעד חריג, שננקט רק כשאין כל אפשרות שהתובע יזכה בסעד המבוקש, שכן מדובר בפגיעה בזכות היסוד של אדם לפנות לערכאות. עם זאת, לדבריו, במקרה זה מתקיימים התנאים לכך. "לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הטענה המקדמית ולדחות את התביעה על הסף", הוא כתב בהחלטתו, תוך שהוא מדגיש את המשקל הרב שיש לתת לעקרון סופיות ההחלטות ולבחירה מודעת של אדם שלא לממש זכותו בזמן.

בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי האם המנוחה "הלכה לעולמה מבלי שעמדה על זכויותיה על פי חזקת השיתוף בנכסים במועד שהיתה לה הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של השיתוף, והיא נמנעה מלעשות כן. מקום שעמדה לה אפשרות הבחירה - והיא בחרה שלא לממש את זכותה". לפיכך נדחתה תביעת הבת לביטול המתנה, והתובעת חויבה לשלם לאחיה הנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל. במבט רחב, פסק הדין משקף את הקושי שבהכרעה בסכסוכים משפחתיים מהסוג הזה, כשדורות שונים מתמודדים עם החלטות שהתקבלו שנים רבות קודם לכן. במקרה הזה, אף שהאם כתבה במפורש בצוואתה כי היא רואה עצמה כבעלת מחצית הדירה, בית המשפט השתכנע שהדברים נכתבו כקריאת תסכול יותר מאשר כהצהרה משפטית מחייבת. בעיני השופט, העובדה שהיא לא נקטה כל פעולה ממשית במשך תקופה כה ארוכה - הכריעה את הכף.

למה בעצם היה כל כך חשוב אם הנכס נרשם רק על שם האב?

מכיוון שברגע שהנכס רשום רק על שם אחד מבני הזוג, מבחינה משפטית הוא נחשב שייך לו בלבד. גם אם בחיי היום־יום שני בני הזוג ראו בדירה רכוש משותף, בלי רישום או הסכמה משפטית ברורה, זה לא תמיד מוכיח בעלות. לכן הבת ניסתה להראות שהאם היתה זכאית למחצית מהדירה מכוח הלכת השיתוף, שמכירה בשיתוף רכושי בין בני זוג גם בלי הסכם כתוב.

מה זו בעצם הלכת השיתוף שמצטטים אותה כל כך הרבה?

זו הלכה משפטית ותיקה שנולדה עוד לפני חוק יחסי ממון. היא אומרת שבני זוג שנישאו וחיו יחד שנים רבות, ותרמו יחד לכלכלת הבית, נחשבים שותפים שווים בנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. כלומר זו דרך של בתי המשפט להכיר בשותפות שנובעת מהחיים עצמם ולא רק מהניירת.

אם כך, למה בית המשפט לא קיבל את טענת הבת?

משום שהאם עצמה לא פעלה בחייה לממש את הזכויות האלה. היא ידעה שהדירה רשומה רק על שם בעלה, כתבה על זה בצוואה שלה, אבל לא עשתה שום צעד משפטי לשנות את המצב. לפי השופט, עצם השתיקה שלה במשך שנים ארוכות נחשבת למעשה ויתור. כלומר אם היתה לה הזדמנות לדרוש את חלקה והיא בחרה לא לעשות זאת, גם הילדים שלה לא יכולים לעשות זאת אחריה.

אז אם מישהו לא דואג להסדיר את הזכויות שלו בזמן, זה אומר שהן אבודות?

לא תמיד, אבל במקרים כאלה לרוב כן. בתי המשפט מסתכלים על ההתנהגות בפועל: אם אדם יודע על בעיה או עוול שנעשה לו, אבל בוחר שלא לטפל בכך במשך שנים, רואים בו מי שהשלים עם המצב. לכן חשוב להסדיר עניינים כאלה בחיים, ולא להמתין שקרובי משפחה יעשו זאת אחרי המוות.

מה המשמעות של זה לשאר המשפחה?

המשמעות היא שסכסוכים משפחתיים על ירושות ודירות עלולים להיפתר לפי מה שההורים עשו בפועל, לא לפי מה שהילדים חושבים שהיה הוגן. גם אם יש תחושת עוול, בית המשפט נצמד לעובדות: אם האם לא נלחמה על זכויותיה כשהיתה בחיים, גם ילדיה לא יכולים להחזיר את הגלגל לאחור.

האם זה אומר שבית המשפט לא האמין שהיא התכוונה לשתף?

לא בדיוק. השופט כתב במפורש שהאם כנראה הרגישה פגועה והביעה מורת רוח מהצוואה של בעלה, אבל ההרגשה האישית שלה לא מספיקה בלי מעשה משפטי. בית המשפט לא בוחן רגשות - הוא בוחן ראיות ומעשים. והמעשים הראו שהיא לא עשתה דבר כדי לשנות את המצב.

למה בכלל יש הבדל בין מי שנישא לפני 1974 למי שנישא אחר כך?

מפני שב-1974 נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, שקבע שכל אחד מבני הזוג שומר על רכושו, אלא אם יש הסכם ממון אחר. לעומת זאת, לפני החוק בתי המשפט פיתחו את הלכת השיתוף - כלל פסיקתי שמכיר בשותפות אוטומטית בנכסים. לכן בני זוג ישנים יותר (לפני החוק) יכולים לטעון לשיתוף, אבל זה לא אומר שבאופן אוטומטי יש להם זכויות - צריך להוכיח זאת.

האם זה אומר שכל פעם שאדם לא נרשם על הנכס, אין לו זכויות?

לא בהכרח. יש מקרים שבהם אפשר להוכיח שיתוף גם בלי רישום. כך למשל, אם יש הוכחות חזקות לשותפות כלכלית, השקעות משותפות, או הסכמות כתובות. אבל ככל שחולף הזמן ואותו אדם לא דורש את חלקו, כך קטן הסיכוי שבית המשפט יכיר בזכותו.