בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• האם הסכם ממון מאפשר לבני זוג להחזיק שתי נחלות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

השופטת הובר היימן דחתה את הטענות אחת לאחת. היא קבעה כי "מתקיים בענייננו מעשה בית דין", כלומר לא ניתן לשוב ולפתוח מחדש סוגיה שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין חלוט. לדבריה, הבנות ידעו היטב על ההליכים הקודמים, ואף היו מעורבות בהם ברמות שונות. "המשיבות בחרו לשבת על הגדר", כתבה השופטת, "ורק לאחר קבלת פסק דין חלוט בעניין הנחלות, מבקשות הן להעלות טענות שהיה עליהן לטעון במסגרת ההליכים הקודמים". היא גם הוסיפה כי קיימת בין הבנות לבין הוריהן "קרבה משפטית", ולכן הן אינן נחשבות "צד זר" להליכים שנוהלו בעבר. "מדובר בזיקה עניינית־מהותית ברורה, וההליך שלפניי נראה כהמשך של אותם מאמצים", קבעה השופטת בהכרעת הדין.

ספק אם התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות

בית המשפט לא הסתפק בקביעה כי מדובר בתביעה שכבר נדונה בעבר. הוא קבע גם כי לבית משפט השלום אין כלל סמכות לדון בתביעה, שכן שווי הזכויות הנתבעות, לפי חוות דעת שמאית שצורפה על ידי המשיבות עצמן, עולה בהרבה על סמכותו הכספית של בית משפט השלום, שמגיעה ל-2.5 מיליון שקל בלבד. בנוסף, קבעה השופטת כי ממילא התביעה התיישנה: "עילת התביעה נולדה כבר בשנת 2011 עם תחילת התגוררותן של התובעות בנחלות ובוודאי לא יאוחר משנת 2013", היא כתבה. מאחר שהתביעה הוגשה רק ב-2021, "ספק רב אם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות". בסיום פסק הדין נכתב כי, "מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין והיעדר סמכות עניינית", וקבעה כי שלוש הבנות יישאו בהוצאות המשפט של רמ"י בסכום כולל של 25 אלף שקל.

• מהפכה בפרסומת, נזיפה מהשופט: ליברה תשלם 100 אלף ש'
• עסק של נכה קרס - האם הנושים יקבלו את הכסף שהוא חייב להם?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

ברשות מקרקעי ישראל בירכו על החלטת בית המשפט, שמהווה לטענתם ציון דרך במאבק למניעת הפיכת אדמות חקלאיות לעסקי נדל"ן פרטיים. בהודעת הדוברות של הרשות נמסר כי, "הושלם מבצע פינוי תקדימי בכפר טרומן, לאחר פסיקת בית המשפט, שבו פונו שתי נחלות שהופעלו במשך שנים כחניון פיראטי מסוג 'חנה וטוס' ללא היתר ובניגוד לחוק".

מנהל רמ"י, ינקי קוינט, מסר בהודעה כי מדובר במסר חד וברור: "פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואישורו על ידי בית המשפט העליון מהווה אישוש חשוב ומשמעותי. כל ניסיון לנצל קרקעות מדינה בניגוד לתנאי ההקצאה - לא יצלח. אנו נמשיך לפעול בנחישות ובשיתוף פעולה עם גורמי האכיפה כדי להגן על אדמות הציבור". גם שירה תם, מנהלת חטיבת השמירה על הקרקע ברשות, הוסיפה כי, "המצפן היחיד שמנחה אותנו הוא החוק, ואנו פועלים בנחישות לאכוף אותו בכל רחבי הארץ. פסק הדין מדגים את המחויבות שלנו לשמור על אדמות המדינה כמשאב ציבורי מוגבל שנועד לשרת את כלל אזרחי ישראל".

בין אם מדובר במאבק משפטי ממושך ובין אם בפינוי פיזי של שטחים, המדינה מבקשת להבהיר כי אדמות החקלאיות אינן רכוש פרטי אלא נכס ציבורי. כפי שנכתב בהודעת רמ"י, "השטח שפונה ישווק מחדש במטרה להבטיח שעל הקרקע תתבצע עבודה חקלאית בהתאם לייעודה".

למה בעצם המדינה כל כך מתעקשת על פינוי משפחת קלקודה?

המדינה רואה באדמות האלה רכוש ציבורי - לא פרטי. כשנחלה ניתנת לחקלאי, זה כדי שיעבד את הקרקע ויעשה בה שימוש חקלאי בלבד. במקרה של משפחת קלקודה, רמ"י טענה - ובית המשפט קיבל את עמדתה - שהנחלות נהפכו בפועל לעסק מסחרי שהכניס מיליונים, ובכך הופרו תנאי ההקצאה. מבחינת המדינה, זו לא רק הפרה של חוזה, אלא גם פגיעה בצדק הציבורי ובאמון במערכת.

למה זה כל כך חמור אם עשו שם חניון? הרי זה לא פשע אלים.

נכון, זה לא פשע מהסוג הפלילי שאנחנו רגילים לשמוע עליו, אבל זה כן פוגע באחד המשאבים הכי יקרים במדינה - הקרקע. ברגע שמאפשרים שימושים עסקיים פרטיים על קרקע שהוקצתה למטרה ציבורית, זה יוצר תקדים מסוכן ומעודד אחרים לעקוף את החוק. לכן בית המשפט ראה בכך עניין עקרוני, לא רק מקומי.

האם הבנות יכלו באמת להציל את הקרקע, או שהכל היה אבוד מראש?

בפועל כמעט שלא היה להן סיכוי. ההורים שלהן כבר הפסידו בכל הערכאות, כולל בבית המשפט העליון, והחלטות אלה נהפכו לחלוטות. גם אם הבנות טענו שיש להן זכויות עצמאיות, בית המשפט ראה בהן המשך ישיר של ההחזקה המשפחתית הקודמת. הוא גם ציין שהן ידעו על ההליכים הקודמים ולא ניסו להצטרף בזמן. לכן השופטת אמרה במפורש שהן “ישבו על הגדר”.

מה המשמעות של הביטוי “מעשה בית דין” שמופיע בפסק הדין?

זה עיקרון משפטי שאומר שברגע שבית משפט הכריע בסוגיה מסוימת: אי אפשר לפתוח אותה שוב כל פעם מחדש. זה מונע סחבת, בזבוז זמן והצפת מערכת המשפט בתביעות חוזרות. במקרה הזה, מאחר שכבר נקבע בעבר שהנחלות יוחזרו למדינה, אסור היה להגיש תביעה נוספת שמבקשת את אותה תוצאה בדרך אחרת.

האם המדינה יכולה למכור את הקרקע עכשיו למישהו אחר?

רמ"י הודיעה שהשטח שפונה ישווק מחדש, אבל לא לצרכים מסחריים אלא כדי לשמור על הייעוד החקלאי שלו. המשמעות היא שייעשה ניסיון להחזיר את הקרקע לשימוש המקורי שלה, עיבוד חקלאי, אולי על ידי חקלאים אחרים או במסגרת הקצאה מחודשת כחוק.

היו טענות של המשפחה לגבי פיצוי או דיור חלופי. זה לא נשמע הוגן שיפונו בלי כלום?

זו אחת הטענות שהבנות העלו - שבגלל שהמדינה ידעה שהן גרות שם שנים, יש לראות בהן דיירות לגיטימיות. אבל בית המשפט קבע שאין להן שום זכות קניינית או חוזית בקרקע, וגם לא התחייבות מצד רמ"י לספק להן דיור חלופי. מאחר שמדובר בשטח ציבורי שהוחזק בניגוד לחוק, אין כאן עילה לפיצוי.

מה בעצם ההבדל בין “זכות קניינית” לבין “בר רשות”?

“זכות קניינית” זה כמו בעלות אמיתית - זכות רשומה ובלתי ניתנת לביטול סתם כך. “בר רשות”, לעומת זאת, זה אדם שמורשה להשתמש בקרקע כל עוד בעל הקרקע מסכים לכך. במקרה הזה, רמ"י היא הבעלים, ומשפחת קלקודה קיבלה רשות להשתמש, כל עוד שמרה על הכללים. ברגע שההורים חרגו מהשימוש החקלאי והפכו את הנחלה לעסק, הרשות יכלה לבטל את הרשות ולהחזיר לעצמה את הקרקע.

מה זה אומר לגבי מושבים אחרים שעושים שימושים מסחריים?

זה בהחלט מעורר הד ציבורי. פסק הדין הזה הוא איתות חזק לכל מי שמפעיל עסקים לא חוקיים בנחלות חקלאיות: חניונים, אולמות, מחסנים או מיזמים תעשייתיים. בית המשפט הראה שאין סבלנות לשימושים כאלה, גם אם הם נמשכים שנים וגם אם מדובר במשפחות ותיקות. מבחינת המדינה, מדובר באכיפת חוק שוויונית על כל אזרח.