המחוזי: מינוי הבן הממשיך היה למראית עין - הנחלה תחולק

המשק במושב א’ נראה כמו עוד חלקת חיים ישראלית ותיקה. בית אחד לא חדש, עוד בית שנוסף עם השנים, שביל שמוביל לשער, ועצים שמספרים בשקט כמה עשורים עברו כאן. אלא שמתחת לשגרה הכפרית הסתתר סיפור משפחתי טעון, שמזכיר עד כמה המלים בן ממשיך יכולות להפוך לכותרת של קרע בלתי נגמר. כשההורים כבר אינם בחיים, והילדים נדרשים להסביר מה הובטח למי, ולמה, משפט אחד במסמך מלפני עשרות שנים יכול להפוך את הכל, או להימחק כאילו לא היה.

בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, דחה הרכב השופטים צבי ויצמן, שרון גלר ומוטי פירר ערעור שהגיש אחד האחים, שטען כי מינויו כבן ממשיך במשק הוריו כבר ב-1983 מעניק לו זכויות מלאות בנחלה. בית המשפט קיבל את מסקנות הערכאה הראשונה, בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, שקבע כי המינוי בטל ומבוטל, וכי הזכויות במשק יתחלקו לפי צוואת האם. השופטים כתבו במפורש כי "דין הערעור להידחות", לאחר שנמצא שאין שום טעות משפטית במסקנות פסק הדין של בית המשפט הראשון.

במרכז המחלוקת עמדה אותה שאלה שמלווה הרבה סכסוכי ירושה במושבים: האם הבן שמונה כבן ממשיך באמת אמור לקבל את כל הזכויות, או שמדובר בהסדר טכני שנעשה לצורך נקודתי בלבד. במקרה הזה, שתי הערכאות קבעו כי התשובה ברורה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המינוי שנעשה ב-1983 לא נועד להעברת הזכויות במשק כולן לבן, אלא "בוצע לצורך ספציפי - על מנת לאפשר למערער לקבל הלוואת משכנתא לבניית בית במשק". המחוזי אימץ זאת, והדגיש שהדבר נעשה "למראית עין בלבד על מנת לאפשר לו לבנות את ביתו בתחומי המשק ולקבל לצורך כך הלוואת משכנתא".

הבן המערער ביקש להירשם כבעל הזכויות במשק ואף עתר לסילוק ידיהם של אחיו מהנחלה. למעשה, הוא ביקש לקבע מציאות של בעלות בלעדית, שהיתה מבחינתו טבעית ומתבקשת. לטענתו, המינוי כבן ממשיך הושלם כבר בשנות ה-80, והוא אף נשען עליו והשקיע כספים. הוא טען שמדובר ב"מתנה גמורה" שהושלמה ברישומי האגודה ובסוכנות היהודית, וגם אם לא נרשמה ברמ"י (רשות מקרקעי ישראל), לא ניתן להעלים אותה. לכן, לטענתו צוואת האם המאוחרת לא יכולה לגרוע מזכויות שכבר אינן חלק מהעיזבון.

• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבן הממשיך היה רק פתרון נקודתי

מנגד, האחים - שהם גם המשיבים - טענו כי כל התשתית העובדתית מצביעה על כך שההורים מעולם לא התכוונו לנשל את שאר ילדיהם. לטענתם, אותו בן ממשיך היה רק פתרון נקודתי שנועד לפתוח דלת לבנק, ולא מפתח לכל המשק. הם הצביעו על הסכמים משפחתיים שנחתמו במהלך השנים, על הכוונה העקבית לחלק את הנחלה, ועל כך שהמערער עצמו חתם על מסמכים שאינם מתיישבים עם טענתו לבעלות מלאה.

אחת הנקודות שהפכו את התיק הזה לחריג היתה קביעה נוספת: בית המשפט לענייני משפחה קיבל חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד, שלפיה חתימתו של הבן על מסמך המינוי זויפה. בפסק הדין נכתב כי "לא נסתרה חוות דעת המומחה להשוואת כתבי יד, אשר קבע כי חתימת המערער על מסמך המינוי זויפה והמערער אף לא עתר לחקירת המומחה". המחוזי לא רק שלא ראה בכך טעם להתערבות, אלא הדגיש שהמערער עצמו "בחר שלא להפנות לו שאלות הבהרה ולא לזמנו לחקירה".

לצד שאלת הזיוף, ניצבו גם מסמכים שהמחוזי הגדיר כמשמעותיים להבנת רוח הדברים. מדובר בשני הסכמים משפחתיים מ-1996 ומ- 2008, שנחתמו על ידי ההורים והאחים, כולל המערער. ההסכמים אמנם מעוררים קושי משפטי משום שהם עשויים להיחשב הסכמים לחלוקת ירושה, הנוגדים לכאורה את סעיף 8 לחוק הירושה, ואף כוללים רעיון של פיצול נחלה באופן שאולי אינו אפשרי לפי כללי רמ"י. אבל למרות זאת, בית המשפט קבע שיש להם ערך ראייתי גבוה: "יש בהסכמים אלו כדי ללמד על כוונת ההורים והסכמת הילדים… ועיקרם – כוונת ההורים המנוחים כי המשק יחולק בין כלל הילדים לאחר פטירת ההורים", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופטים הוסיפו משפט שמדגים עד כמה הם ראו בהסכמים האלה הוכחה לכוונה המשפחתית: "לו היה המערער סבור כי עומדת לו זכות לקבלת מלוא הזכויות במשק בבלעדיות, חזקה עליו שלא היה מסכים לוותר על כך ולחתום על ההסכמים". כלומר מבחינת בית המשפט, עצם ההסכמה של הבן לחתום על מסמך שמקצה חלקים לכל האחים, מחלישה מאוד את הטענה המאוחרת שהוא היה אמור לקבל את הכל.

• המסעדה שעצרה את הבנייה - ותשלם חצי מיליון שקל
• חוב של 1,069 ש' תפח פי 15 - דמי הפיגור נחתכו לאפס
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• דירות בכיכר המדינה, פנטהאוז בראשון, מרצדס, יהלומים, ומזומנים...

גם צוואת האם השתלבה באותה תמונה רחבה. האם ערכה צוואה, שבה קבעה מנגנון שמצד אחד משאיר לבן המערער אפשרות להמשיך לגור בבית שבו התגורר, ומצד שני שומר על איזון מול האחים. לפי פסק הדין, האם קבעה שהמערער "יהיה רשאי להפריד ולפצל מהמשק על חשבונו את הבית בו הוא מתגורר יחד עם שטח אדמה של כחצי דונם", ואילו אח אחר יהיה זכאי ליתרת המשק, תוך שמירה על זכויות מגורים של אחות נוספת, ותוך חיוב בפיצוי כספי לשאר האחים. גם כאן קבע המחוזי כי מדובר בהסדר שעולה בקנה אחד עם העיקרון המרכזי: "הכוונה שלא לקפח את חלקו של איש מהאחים".

הכלל הבסיסי של ערכאת ערעור

לצד הטענות העובדתיות, עלו בערעור גם טענות נגד עצם ההתנהלות של ההליך. המערער טען שהשופטת בבית המשפט לענייני משפחה הסתמכה שלא כדין על ממצאים מהליך קודם שנוהל בין הצדדים, שבסופו ניתן פסק דין דומה אך הוא בוטל בהסכמת הצדדים, בין היתר משום שהאם נפטרה במהלך ההליך והיה צורך לתת לכל היורשים הזדמנות להעלות את טענותיהם בבית המשפט. אלא שהמחוזי דחה זאת וקבע בהחלטתו שבית המשפט לענייני משפחה "שב ושמע את כלל הראיות ובחן את מלוא הטענות מראשיתן", ואף ציין שהמערער למעשה קיבל הזדמנות נוספת להציג ראיות ולשפר עמדות, אחרי ביטול פסק הדין הראשון. המחוזי הזכיר גם את הכלל הבסיסי של ערכאת ערעור, שלפיו היא אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. במקרה הזה הודגש כי בית המשפט לענייני משפחה "התרשם בצורה בלתי אמצעית ממהימנותם של העדים וקבע על פיהם ממצאים עובדתיים", ולכן אין הצדקה להתערב.

עוד היבט שהכריע את הכף היה עמדת רשות מקרקעי ישראל, שעליה נסמך בית המשפט לענייני משפחה. בפסק הדין נכתב כי רמ"י מסרה שמינוי הבן הממשיך "לא אושרה כנדרש בספרי הרשות ועל כן אין תוקף למינוי". לא מדובר בפרט טכני בלבד, משום שברקע עומד ההבדל שבין רישום באגודה ובגורמים מיישבים, לבין האישור הנדרש מול רמ"י כבעלת הקרקע. בית המשפט קבע כי בהיעדר אישור שכזה, גם אם היה מסמך כלשהו, לא ניתן לראות בו מתנה גמורה שהושלמה.

בשורה התחתונה, המחוזי קבע כי המינוי מ-1983 לא יוצר מעמד של בן ממשיך במשמעות המשפטית הרגילה. השופטים כתבו בהכרעת הדין כי לא היתה כוונת אמת "להקנות לו זכויות בלעדיות במשק ולנשל את יתר אחיו מזכויות אלו", וכי ההסדר נעשה למראית עין בלבד לצורך בניית בית ומשכנתה. לאחר שנקבע כך, בית המשפט ציין כי "מתייתר הצורך להתעמק בשאלה, האם הליך מינוי בכגון זה מהווה מתנה גמורה או התחייבות להעניק מתנה". הערעור נדחה, ועיכוב הביצוע בוטל. בנוסף, נקבע כי ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה, בסכום כולל של 50 אלף שקל שהופקדו בקופת בית המשפט, יועברו לידי המשיבים. מעבר לכך חויב המערער לשלם לאחיו הוצאות משפט נוספות בסכום של 15 אלף שקל בגין הערעור, וכן נקבע שהערובה שהופקדה תועבר גם היא למשיבים.

מה זה בכלל בן ממשיך, ולמה זה כזה עניין גדול במושבים?
בן ממשיך זה סוג של הסדר מיוחד בנחלות במושבים, שבו ההורים מסמנים ילד אחד שאמור להמשיך להחזיק במשק ולהתגורר בו בעתיד. זה עניין גדול כי בדרך כלל נחלה היא נכס נדיר ויקר, והיא לא מתחלקת כמו דירה רגילה. לכן מי שנחשב בן ממשיך לפעמים מרגיש שזה נותן לו עדיפות ברורה על פני אחים אחרים.

אם ההורים רצו לעזור לבן לבנות בית, למה בכלל היה צורך בבן ממשיך בשביל משכנתה?
מכיוון שבפועל, בנקים אוהבים מסמכים שמראים שיש אחיזה של הלווה בקרקע. אם אין לבן שום קשר רשמי למשק, הרבה יותר קשה לשכנע את הבנק לתת סכומי כסף גדולים לבנייה. ולכן בהרבה משפחות, נעשו עם השנים מינויים כאלה כדי לסדר את הניירת, גם אם הכוונה האמיתית היתה פשוט לאפשר בנייה ולא להוריש הכל לילד אחד.

מה ההבדל בין מינוי אמיתי לבין מינוי פיקטיבי שדיברו עליו בפסק הדין?
מינוי אמיתי זה מצב שבו ההורים באמת רוצים להעביר את המשק לילד אחד, ומקדמים את זה בצורה מסודרת. מינוי פיקטיבי זה כשחותמים על מסמך כדי להשיג מטרה מסוימת, למשל משכנתה או אישור בנייה, בלי כוונה אמיתית שהילד יקבל את כל הזכויות בנחלה ביום שאחרי. בית המשפט בעצם אמר שבמקרה הזה זה היה מסמך שעזר להשיג מימון, לא מתנה אמיתית של כל המשק.

איך בית המשפט בכלל יודע מה היתה כוונת ההורים אם הם כבר לא בחיים?
הוא מסתכל על כמה דברים ביחד: מסמכים שנחתמו לאורך השנים, התנהלות בפועל במשפחה, מה הילדים עצמם עשו ואמרו בזמן אמת, וגם האם ההורים השאירו צוואה שמספרת מה הם רצו שיקרה. לפעמים אפילו דברים קטנים, כמו הסכמה של אחד הילדים לחתום על מסמך שמדבר על חלוקה, יכולים ללמד הרבה על התמונה האמיתית.

אם מינוי בן ממשיך לא אושר ברמ״י, זה תמיד אומר שהוא חסר תוקף?
לא תמיד "תמיד", אבל בהרבה מקרים זה בהחלט יכול להפוך את המינוי לחלש מאוד. רמ״י היא בעלת הקרקע בפועל, וברוב הנחלות הזכויות הן לא בעלות רגילה כמו בדירה בעיר. לכן אישור מול רמ״י הוא רכיב ממש מרכזי. כשאין אותו, הרבה פעמים בית המשפט יגיד: יכול להיות שהיו דיבורים ומסמכים פנימיים, אבל זה לא הושלם כמו שצריך מבחינה משפטית.

למה זה משנה שבית המשפט ציין שהבן לא חקר את המומחה על החתימה?
משום שאם אתה טוען שמשהו לא נכון בחוות דעת מקצועית, בדרך כלל אתה אמור להתמודד איתה: לשאול שאלות, לנסות לערער, להביא מומחה משלך, להראות איפה הוא טועה. אם לא עושים את זה, לבית המשפט נשארת בעצם חוות דעת אחת שלא נסדקה, ואז יותר קל לו לקבל אותה ולהסתמך עליה בקביעות שלו.

נניח שבאמת היה זיוף, זה אומר שמישהו במשפחה זייף?
לא בהכרח. בית המשפט לא חייב להצביע על “מי הזייפן”, והוא גם לא תמיד קובע מסקנה פלילית. הוא יכול להגיד דבר מצומצם הרבה יותר: החתימה לא נראית אותנטית ולכן המסמך לא אמין. זה לא משפט פלילי שבו מחפשים אשמים, אלא משפט אזרחי שבו השאלה היא האם אפשר לבנות זכויות על המסמך הזה או לא.