לפעמים סכסוכי ירושה לא מתחילים אחרי הלוויה, אלא הרבה קודם. שנים של מגורים משותפים, טיפול בהורים, מתחים משפחתיים ישנים, והבטחות שנאמרו סביב שולחן המטבח או ליד מיטת חולה, מתנקזים לרגע אחד שבו צריך להחליט מי נשאר במשק, מי הולך ומי צדק. כך בדיוק קרה במשק חקלאי במושב בצפון הארץ, שם מצאו עצמן שתי אחיות, בנות למשפחה מרובת ילדים, מתדיינות זו מול זו בשאלות כבדות משקל: האם צוואה יכולה לשנות מינוי של בת ממשיכה, האם ניתן לפצל נחלה בניגוד לכללים, והאם מי שגר בבית ההורים שנים ארוכות יכול להישאר בו גם כשהוא כבר לא שלו.

פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בצפת על ידי סגנית הנשיא אביבית נחמיאס, עוסק במחלוקת בין שתי אחיות סביב נחלה במושב. מדובר במשק חקלאי שהוחזק שנים רבות בידי הוריהן המנוחים. אחת האחיות מונתה עוד בחיי האב לבת ממשיכה, והמינוי נרשם ואושר כדין במוסדות המיישבים. השנייה התגוררה בבית ההורים שבנחלה, וטענה כי האב ביקש, ואף ציווה, להעניק לה את הבית עצמו, כחלק מפיצול מוסכם של הנחלה בין הילדים. אלא שכאן בדיוק נוצרה ההתנגשות. מצד אחד, מינוי רשמי, ותיק ומאושר של בת ממשיכה, שמעביר אליה את מלוא הזכויות בנחלה עם פטירת ההורים. מצד שני, צוואה מאוחרת, ברורה, מפורטת, שבה האב מבקש לחלק את המשק: את הנחלה והמשק לבת הממשיכה, את הבית הבנוי לאחותה, ואת האדמות החקלאיות לאח נוסף. רצון משפחתי, אולי אפילו הגיוני, אבל כזה שמתנגש חזיתית עם דיני הנחלות.

בית המשפט לא התעלם מהמורכבות. כבר בפתח פסק הדין נקבע כי "אין חולק כי הנתבעת היא בעלת הזכויות הרשומות בנחלה, כי מונתה כדין כבת ממשיכה עוד בשנת 2014 וכי הזכויות הועברו אליה בהתאם להוראות ההסכם המשולש עם פטירת האב". נקודת המוצא, אם כן, היתה ברורה: הזכויות בנחלה עברו לבת הממשיכה מכוח הדין, ולא מכוח הצוואה. השופטת נחמיאס חזרה והדגישה בהחלטתה עיקרון מושרש היטב בדין הישראלי: זכויות בנחלה חקלאית אינן חלק מהעיזבון, אלא זכויות של בר רשות, הכפופות להסכם המשבצת בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות היהודית והאגודה של המושב. בהתאם להסכם הזה, וכפי שנקבע פעם אחר פעם בפסיקה, "הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה".

הוראת האב אינה ניתנת לאכיפה

המשמעות ברורה: אדם אינו יכול להוריש בצוואה מה שאין לו. ומרגע שמינוי הבן או הבת הממשיכים הושלם ואושר, אין להורים עוד את החופש לשנות את חלוקת הזכויות בנחלה באמצעות צוואה. "אין הם רשאים לצוות לבן אחר את הנחלה במסגרת צוואה, כאשר ציווי זה סותר את מינוי הבן הממשיך", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. במקרה הזה, האב ערך את צוואתו ב-2019, חמש שנים לאחר שמינה את בתו לבת ממשיכה. בצוואה נכתב במפורש: "ל*** אני מצווה ומוריש את הבית בו היא מתגוררת יחד עמי, בשטח של עד 500 מ"ר בתחום הנחלה". אלא שבית המשפט קבע כי ההוראה הזו, שמבקשת לפצל את הנחלה ולהקנות זכויות קנייניות בבית עצמו, אינה ניתנת לאכיפה, שכן היא סותרת את עקרון אי-פיצול הנחלות ואת הוראות הסכם המשבצת.

• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• האם הסכם ממון מאפשר לבני זוג להחזיק שתי נחלות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם הטענה שלפיה המינוי כבת ממשיכה היה "טכני בלבד", או מותנה בהסכמה משפחתית רחבה, לא התקבלה. השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם פנים-משפחתי מחייב, ולא הראתה כי בעת המינוי הוצב תנאי כלשהו לטובת מגוריה או זכויותיה. "לא הוכח שנוצר הסכם כאמור, מתי נוצר, מי היו הצדדים להסכמה זו, ולא הוכח כי רישומה של הנתבעת כבן ממשיך היה מותנה בתנאי כלשהו", נכתב בפסק הדין.

עד כאן מדובר בהכרעה ברורה לטובת הבת הממשיכה. התביעה לפירוק שיתוף ולפיצול הנחלה נדחתה במלואה. אלא שבנקודה הזו, התיק לא הסתיים. במקביל לתביעה לפיצול, הגישה הבת הממשיכה תביעה נגד אחותה לסילוק ידה מבית ההורים. לטענתה, האחות מתגוררת בנחלה שלא כדין, רשות השימוש שניתנה לה פקעה עם מות האב, והיא אף ביצעה תוספות בנייה ללא היתר. על פני הדברים, הדין היה אמור להיות חד וברור: מהרגע שעברו הזכויות לבת הממשיכה, כל רשות שימוש קודמת פוקעת, והמחזיק חייב להתפנות.

אין להתעלם מרצון האב

אלא שבית המשפט בחר דרך אחרת. השופטת נחמיאס קבעה כי גם אם אין לתובעת זכות קניינית בבית, אין להתעלם מרצונו הברור של האב, כפי שבא לידי ביטוי בצוואה. "גם אם רצון זה של המנוח אינו ניתן למימוש במלואו – יש לקיימו בקירוב", היא כתבה בהכרעת הדין. כאן נכנס לפעולה עקרון יסוד בדיני הירושה: כיבוד רצון המת. בית המשפט ציטט בהרחבה את הפסיקה שלפיה בפרשנות צוואה יש לתת משקל לנשמה ולא רק לגוף, והזכיר כי במקרים שבהם אין אפשרות לקיים את הוראות הצוואה כלשונן, יש לחתור לביצוע שהכי קרוב אליהן, באופן שמגשים ככל האפשר את אומד דעת המצווה.

• העבודה בחו"ל לא ביטלה את החוב שהצטבר בארץ
• כללי הבית: המדריך המלא להישרדות (והצלחה) בבית המשפט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

בנסיבות האלה, נקבע כי יש לפרש את רצון האב כרצון להבטיח לאחות זכות מגורים בבית ההורים, גם אם לא בעלות. "במקרה זה יש לפרש את רצונו של האב… ככזה המעניק לתובעת זכות מגורים בבית בנחלה למשך כל חייה", פסקה השופטת. הזכות שנקבעה היא זכות אישית בלבד, למגורים, ללא אפשרות להעביר, להשכיר או לדרוש דמי שימוש, ותוך איסור לבצע כל שינוי או שימוש נוסף בנחלה ללא הסכמת הבת הממשיכה. אך היא מספיקה כדי לדחות את תביעת הפינוי. האחות תישאר בבית שבו התגוררה לא מכוח בעלות, אלא מכוח כיבוד רצון האב. כך, באותו פסק דין, קבע בית המשפט כי הבת הממשיכה תקבל את כל הזכויות בנחלה, חרף רצונו המפורש של האב לפצלה, אך מנגד מנע ממנה לפנות את אחותה מהבית. הצוואה לא גברה על המינוי, אך גם לא נעלמה כלא היתה.

מה זה בעצם בן ממשיך, ולמה זה כל כך חזק משפטית?

בן או בת ממשיכים הם מי שנבחרו מראש להמשיך את המשק החקלאי אחרי ההורים. ברגע שהמינוי מאושר אצל רמ"י והסוכנות, זה לא רק עניין משפחתי - זה מעמד משפטי מחייב. המשמעות היא שהמשק כולו עובר אליהם, ולא מתחלק בין האחים כמו בדירה רגילה בעיר. המדינה מעדיפה שמשק יישאר יחידה אחת, ולכן נותנת כוח גדול מאוד למינוי הזה.

אז למה בכלל אנשים כותבים צוואה אם היא לא תמיד תקפה בנחלה?

מכיוון שהרבה אנשים לא מבינים עד הסוף את ההבדל בין נכס רגיל לבין נחלה חקלאית. בדירה, צוואה קובעת. בנחלה, לא תמיד. ההורים במקרה הזה כנראה חשבו שהם יכולים לעשות סדר בין הילדים בצוואה, אבל בפועל החוק וההסכמים עם המדינה גוברים על הרצון הזה.

אם האב ידע שאי אפשר לפצל נחלה, למה הוא בכל זאת כתב את הצוואה כך?

בית המשפט לא נכנס לראש של האב, אבל ברור מהפסק שהוא ניסה להגיע לפתרון הוגן בין הילדים. יכול להיות שהוא קיווה שהמשפחה תכבד את רצונו גם אם זה לא מושלם משפטית, או שלא היה מודע עד הסוף למגבלות. לפעמים אנשים כותבים צוואה מתוך רצון ולא מתוך הבנה משפטית מלאה.

האם הבת הממשיכה יכולה בעתיד למכור את המשק ולהוציא את האחות?

כל עוד האחות חיה, לא. בית המשפט קבע לה זכות מגורים אישית לכל החיים. גם אם המשק יימכר בעתיד (ובכפוף לאישורים), הזכות הזו אמורה להילקח בחשבון. זו לא בעלות, אבל זו גם לא רשות זמנית שאפשר לבטל מחר בבוקר.

למה בית המשפט לא פסק פשוט "או הכל או כלום"?

מפני שבדיני משפחה, בייחוד כשיש צוואה, בתי המשפט מנסים לפעמים למצוא פתרון אנושי ולא רק טכני. כאן השופטת אמרה בעצם שאי אפשר לתת לאחות בעלות, אבל גם אי אפשר להתעלם לגמרי ממה שהאב רצה. לכן נוצר פתרון ביניים: זכויות משפטיות לבת הממשיכה, אבל הגנה על מגורי האחות.

האם זה אומר שכל מי שגר בבית בנחלה יכול להישאר בו לכל החיים?

ממש לא. זה מקרה ספציפי מאוד. כאן היתה צוואה ברורה, רצון מפורש של האב, ומגורים בפועל במשך שנים. בלי כל זה, ברוב המקרים בן ממשיך יכול לפנות אחים או קרובים שגרים בנחלה.

מה היה קורה אם האב לא היה כותב צוואה בכלל?

אז הסיפור היה פשוט הרבה יותר. הבת הממשיכה היתה מקבלת את כל הזכויות, וסביר מאוד שגם תביעת הפינוי היתה מתקבלת. דווקא הצוואה, אף שלא יכלה לפצל את הנחלה, היא זו שנתנה לאחות עוגן משפטי להישאר בבית.

האם האחות יכולה לשפץ את הבית או להרחיב אותו עכשיו?

לא. בית המשפט היה ברור מאוד: מותר לה לגור בבית, אבל אסור לה לעשות שינויים, תוספות או שימושים אחרים בלי הסכמה כתובה של הבת הממשיכה. הזכות שלה היא למגורים בלבד - לא לניהול הנכס.

מה הלקח המרכזי למשפחות עם נחלה חקלאית?

לא לסמוך על הבנות בעל פה ולא רק על צוואה. אם רוצים לחלק זכויות או להבטיח מגורים לאחד הילדים, חייבים לבדוק מראש מה אפשרי משפטית, ולעגן את זה בצורה שמתיישבת עם הכללים של רמ"י וההסכם המשולש. אחרת, גם כוונות טובות עלולות להיגמר בבית משפט.

במקרה אחר, נדרש בחודש שעבר בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש. התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית. האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.