באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.

התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.

האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.

תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית

השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.

• המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
• האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.

בית המשפט מצא גם כי לאורך השנים אישררה הסוכנות היהודית את המינוי, ואף ב-2008 שבה ואישרה בכתב כי התובעים מונו כבנים ממשיכים במשק. בנוסף, הוכח כי באחד ההסכמים המשפחתיים מ-1993, שבו נקבעה שותפות חקלאית בין האחים, צוין במפורש כי "מ’ הינו ויישאר בן ממשיך במשק מספר XX הנ"ל, ומעמדו לא ייפגע והוא יהיה הבעלים היחידי על הזכויות כל עוד ירצה בכך". הקביעה הזו, כך כתב השופט בהכרעת הדין, מוכיחה כי באותה תקופה עצמה לא היה ספק בקרב איש מהאחים כי הבן מ’ הוא הבן הממשיך. לעומת זאת, טענות הנתבעים כי נחתמו הסכמי מכר מאוחרים יותר שבהם כביכול מכר הבן את זכויותיו, נדחו על הסף. בית המשפט קבע כי ההסכמים האלה לא נחתמו כדין, לא דווחו לאף רשות מוסמכת, ונוגדים את עקרון אי-פיצול הנחלה. "להסכם שעליו מתנוססים שמות של מי שאין לו זכויות למכור ומי שאין לו זכויות לקנות הוא הסכם חסר כל תוקף", כתב השופט ארנון בהחלטתו.

העליון: "הזכויות במשק אינן ניתנות להעברה בירושה"

גם הצוואה שערך האב לא הצליחה לשנות את התמונה. השופט הדגיש כי לפי ההלכה הפסוקה, "הנחלה אינה נכס עזבוני" ולכן אדם אינו יכול לצוות בצוואתו את הזכויות בה. "ש' נתן בצוואתו הוראות ביחס לנכס שאינו חלק מעזבונו", הוא כתב, "ואין הוראות הצוואה הופכות נכס שאינו חלק מהעזבון לנכס עזבוני". הוא ציטט את פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 3872/14, שבו נאמר במפורש כי, "הזכויות במשק אינן נכללות בעיזבון המנוחה, והזכויות בו אינן ניתנות להעברה בירושה". גם אם היה האב מבקש לבטל את המינוי בצוואתו, קבע בית המשפט, ספק אם היה לכך תוקף, משום שמדובר ב"התחייבות בלתי חוזרת שניתנה על ידי האב 40 שנה קודם לכן מבלי שזו בוטלה מעולם". עוד הוסיף השופט כי המנוח ידע היטב ששאר ילדיו מחזיקים כבר בנחלות אחרות, ולכן הם לא יכולים להחזיק בנחלה נוספת, ומכאן שהדרך היחידה להבטיח שהנחלה תישאר במשפחה היתה מינויו של הבן מ’ לבן ממשיך.

• המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
• “לא ייתכן שסבל ממחלת נפש והועסק בתפקיד ביטחוני”
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

הטענות בדבר "התנהגות מחפירה" של התובעים כלפי האב נדחו אף הן. בית המשפט ציין כי גם אם היחסים בין האב לבן הידרדרו, רק נותן המתנה - האב עצמו - היה רשאי לבקש את ביטולה, ולא אחיו של הבן. "לנתבעים עצמם אין כל מעמד ביחס למתנה והענקת הזכות להיות בן ממשיך", פסק השופט בפסק הדין שפורסם, "משכך, התנגדותם למתנה שלא ניתנה על ידם ביחס לזכויות שלא שייכות להם מעמידה את כל טענותיהם על יסודות רעועים".

עם זאת, השופט לא התעלם מהמורכבות האנושית של הסיפור. הוא ציין כי העובדה שהתובעים לא גרו בנחלה במשך שנים, "מטילה צל כבד על עצם הרעיון של מינוים כבן ממשיך", אך הוסיף כי אין בכך כדי לשלול את תוקף המינוי, בייחוד כשהאב עצמו לא ביקש לבטלו. "לא מן הנמנע כי אילו תביעה זו היתה מוגשת על ידי האב המנוח, ייתכן שהתוצאה היתה שונה", הוא כתב בכנות נדירה, "ברם, האב עצמו מעולם לא ביקש לבטל את מינוי הבן הממשיך ולא ביקש לחזור בו מהמינוי".

בסיום קבע בית המשפט באופן חד-משמעי כי מ’ וע’ הם בעלי הזכויות החוקיים בנחלה, וכי הם זכאים להירשם כבעלים ברמ"י. כמו כן, הורה השופט כי שלושת האחים הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30 אלף שקל, בצירוף מע"מ. פסק הדין נחתם במלים פשוטות אך טעונות משמעות: "לאור האמור התביעה מתקבלת. אני מורה כי התובעים הם בעלי הזכויות בנחלה XX ב-XXXX והם זכאים להירשם כבעלי הזכויות ברמ"י".

מה זה בעצם בן ממשיך?

זה מונח שמתייחס למי שההורים בוחרים שיקבל את המשק המשפחתי אחרי פטירתם. מכיוון שנחלה חקלאית אי אפשר לחלק בין כמה יורשים, ההורים ממנים ילד אחד בלבד שימשיך להחזיק בה. המינוי הזה צריך להיעשות לפי כללים מסוימים ולקבל אישור מהמוסדות המיישבים, כמו הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית.

למה אי אפשר לחלק נחלה בצוואה כמו כל רכוש אחר?

מפני שנחלה אינה רכוש פרטי רגיל אלא קרקע של המדינה שניתנת לשימוש בלבד, בדרך כלל באמצעות "בר רשות". המשמעות היא שהבעלות עליה נשארת בידי המדינה, וההחזקה עוברת רק לאדם אחד שממשיך את ההחזקה, ולכן אי אפשר להוריש אותה בכמה חלקים בצוואה.

אם האב רצה לשנות את דעתו בצוואה, למה זה לא תפס?

מכיוון שבית המשפט קבע שהאב כבר נתן התחייבות בלתי חוזרת עוד ב-1984, והיא לא בוטלה עד מותו. כלומר ברגע שהוא חתם אז על מינוי הבן הממשיך והסוכנות אישרה זאת, הוא כבר לא יכול היה לשנות את ההחלטה - אפילו לא בצוואה מאוחרת.

אבל אם הבן הסתבך בפלילים ולא עיבד את המשק שנים, זו לא סיבה לבטל את המינוי?

אולי מבחינה מוסרית זה נראה כך, אבל מבחינה משפטית רק נותן המתנה, כלומר האב עצמו, יכול היה לבטל את המינוי. מכיוון שהוא מעולם לא ביקש לבטל אותו, אין לאחים סמכות לבטל אותו בעצמם. בית המשפט גם ציין שאם האב היה רוצה לשנות את דעתו, הוא היה עושה זאת במפורש.

למה היה כל כך חשוב אם המינוי נרשם ברמ"י או לא?

האחים ניסו לטעון שהמינוי לא הושלם כי הוא לא נרשם ברמ"י, אבל השופט הסביר שבשנות השמונים בכלל לא היה נוהל כזה. רק מ-1997 הוחל הנוהל שמחייב דיווח, ולכן אין חובה רטרואקטיבית לרשום מינויים ישנים.

ומה עם שאר הילדים שקיבלו כבר נחלות אחרות? זה לא נחשב?

דווקא כן. זו אחת הסיבות לכך שבית המשפט קבע שהאב לא ביטל את המינוי. הוא ידע שכל שאר ילדיו כבר מחזיקים בנחלות אחרות, ולכן אי אפשר היה להעביר להם את הנחלה הנוספת. המינוי של הבן מ’ כבן ממשיך היה הדרך היחידה לשמור את הנחלה בתוך המשפחה.

האם ייתכן שהאב רצה רק לאפשר לבן לבנות בית, ולא באמת להעביר לו את כל המשק?

זו בדיוק היתה טענת האחים, אבל השופט לא קיבל אותה. הוא ציין שהמסמכים מ-1984 הם הצהרה ברורה על מינוי בן ממשיך, לא רק רשות לבנות בית. בנוסף, הסוכנות היהודית אישרה במפורש את המינוי, כך שמדובר בהתחייבות מלאה ולא בהסכמה זמנית.

האם בית המשפט התייחס למצב הכלכלי של התובעים או לעובדה שהם עברו תקופות קשות?

כן, בהחלט. בפסק הדין נכתב שחייהם של התובעים לא היו קלים, שהם נקלעו לקשיים כלכליים ואף להליכי פשיטת רגל, ולכן לא היה להם הכוח לעמוד מול האחים במשך שנים. למרות זאת, בית המשפט לא ביסס את ההכרעה על מצבם האישי אלא על המסמכים והעובדות המשפטיות.

מה יקרה עכשיו מבחינה מעשית עם הנחלה?

רמ"י צפויה לרשום את הזכויות על שם התובעים, בהתאם לפסק הדין. למעשה, הם נהפכים לבעלי הזכויות הרשמיים במשק, והאחים שעד כה השתמשו בשטח ייאלצו לוותר עליו או להסדיר את השימוש בו מול בעלי הזכויות החדשים.

ומה עם בית האב או החלקות האחרות שהיו בשימוש של האחים?

גם בנוגע לזה התובעים טענו שזכויותיהם נפגעו, אבל החלק הכספי של התביעה יידון בהליך נפרד. כרגע בית המשפט הכריע רק בשאלה המרכזית - מי הוא הבן הממשיך ובעל הזכויות החוקיות בנחלה.

האם אפשר למנוע מצבים כאלה מראש?

כן, אבל זה דורש תכנון מוקדם. מומלץ שכל בעל נחלה יבהיר בכתב ובאופן מסודר למוסדות הרלוונטיים מיהו הבן הממשיך, לוודא שהמינוי נרשם ושכל שאר היורשים יודעים עליו. כך אפשר למנוע שנים של מריבות משפטיות כמו בפרשה הזו.

במקרה אחר, פסק דין מעניין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, מאיר באור חדש את השאלה מי רשאי לרשת ולהמשיך לקיים נחלה חקלאית, כשהמוריש היה בן ממשיך שסבל מנכות קשה ונפטר ללא ילדים. הסיפור המשפחתי, שהגיע לפתחו של השופט רן ארנון, מערב חמישה אחים ואחיות, נחלה חקלאית פעילה בצפון הארץ, סכסוך ארוך שנים, ושאלה משפטית אחת מהותית - מי מבין היורשים הוא זה שראוי להמשיך להחזיק במשק. המשק שבמחלוקת, הכולל מטעים, לולים ומכסת ביצים פעילה, נרשם על שם האח המנוח י' מ', שהוכרז על ידי אמו כבן ממשיך. אלא שי' היה אדם עם נכות נפשית של 100%, שחי את מרבית חייו תחת אפוטרופסות. את ענייניו ניהל בפועל אחיו, א' מ', חקלאי ותיק המתגורר באותו מושב ומפעיל גם משק נוסף. א' היה זה שטיפל במשק במשך עשרות שנים, דאג לאמו הקשישה ולשלושה מאחיו בעלי צרכים מיוחדים, והמשיך בכך גם לאחר מותה של האם ב-2012.  לאחר פטירת האח י' ב-2018, התברר כי עיקר העיזבון הוא אותה נחלה. בין האחים פרץ ויכוח: מצד אחד, חלקם ביקשו למכור את המשק ולחלוק את התמורה, ומנגד עמד א', שטען כי יש להעביר לידיו את הזכויות, שכן הוא היחיד שמוכן ומסוגל לקיים את המשק לפי סעיף 114 לחוק הירושה.