שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.

עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.

בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.

• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.

הפער הבולט ביותר הוא הנתון הכספי: האשה טענה ששילמה 800 אלף שקל מכספי דירתה הקודמת לרכישת הדירה החדשה. אלא שהמספרים אינם מסתדרים: מחיר הדירה המשותפת היה 1.19 מיליון שקל, שמתוכם הצדדים נטלו משכנתא של 714 אלף שקל. כך לפי הנתונים, הסכום המקסימלי שניתן היה לראות כתרומה של האשה לרכישה היה 476 אלף שקל, ולא 800 אלף. “בהסכם נכתב כי האשה שילמה 800,000 שקל, וזאת כאשר [...] לכל היותר האשה שילמה מכיסה סך של לכל היותר 476,000 שקל”, ציינה השופטת בפסק הדין.

סוגיית הסכום לא היתה הבעיה היחידה. נוסח ההסכם עצמו היה מבלבל. לא היה ברור האם האשה זכאית ל-800 אלף שקל ללא קשר לשווי הדירה, או שמא מדובר בסכום נוסף מעבר למחצית משוויה. סעיפים שונים בהסכם אף יצרו סתירות פנימיות: מצד אחד נכתב כי במקרה מות האשה יקבל בנה ל' את ה-800 אלף שקל; מצד שני, נכתב כי הוא יוכל להמשיך להתגורר בדירה - דבר שלא מסתדר עם העברת סכום כה גדול שאינו קשור עוד למכירת הנכס. “ההסכם הינו בעייתי, חסר היגיון, ועם סתירות אשר מקשות על הבנתו", כתבה השופטת בהחלטתה.

• אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
• חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

מעבר לכך, בית המשפט בחן את נסיבות החתימה על ההסכם. מהעדויות עלה כי עורך הדין שנכח הוא נוטריון שאישר את החתימה, אך לא זה שניסח את ההסכם. גם לפי עדותו שלו, הוא “לא נכנס לפרטי ההסכם”, אלא קרא אותו בלבד. האיש טען כי לא פגש את הנוטריון מעולם וכי ההסכם נחתם בבית אמה של האשה, בנוכחות אנשים מטעמה. האשה מצדה, לא הביאה לעדות את עורכת הדין שניסחה את המסמך ואף לא את אִמה, והחוסר הזה הוביל את בית המשפט לקביעה כי טענותיה אינן מבוססות דיין.

השופטת ציינה כי נסיבות החתימה עצמן מעלות סימני שאלה. היא כתבה כי, “האיש חתם על ההסכם כשהוא מוקף 'באנשי שלומה' של האשה... לו עצמו אין כל ייצוג”. לצד זאת, היא ציינה כי האשה ידעה היטב כי על פי החוק נדרש אישור בית משפט, אך בחרה שלא לפנות לערכאה המתאימה - אולי, כפי שנרמז, משום שחששה שההסכם לא יאושר בעקבות חוסר האיזון המשמעותי שבו.

לבסוף קבעה השופטת כי ההסכם אינו תקף, וכי “אין האשה יכולה לעשות בהסכם כל שימוש”. המשמעות המעשית: הדירה המשותפת שייכת לצדדים בחלקים שווים, כמו שנרשם מלכתחילה, ואין לאשה זכות לדרוש לקבל 800 אלף שקל כתנאי לחלוקתה. ההחלטה זו מדגישה לא רק את חשיבותו של אישור פורמלי להסכמי ממון, אלא גם את הצורך לנסח הסכמים בין בני זוג באופן מדויק, עקבי ובהיר. כפי שנכתב, “מטרת אישור ההסכם היא להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג... ולוודא כי ההסכם נעשה מתוך רצון ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו”.

בסופו של דבר, בית המשפט לא שוכנע כי התקיים החריג בפסיקה שמאפשר לתת תוקף להסכם ממון שלא אושר. “בנסיבות תיק זה לא התקיים החריג”, פסקה השופטת, והוסיפה כי ההסכם “מקפח את האיש בצורה משמעותית בכל התחומים”. בנוסף, לצד המחלוקת הרכושית, עסק פסק הדין גם במשמורת הילדים, זמני השהות, מזונות, וחלוקת זכויות פנסיוניות בהתאם לחוות דעת האקטואר. אך לעניין הסכסוך על הדירה, זו היתה השאלה הדרמטית ביותר, וזו שזכתה להתייחסות משפטית רחבה ומעמיקה.

עו"ד אוהד הופמן, שותף מייסד במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מציין כי, "פסק הדין מדגים את אחריותו של בית המשפט לענייני משפחה לשמור על גבולות הגזרה של החוק. חוק המקרקעין מקדש את הרישום החוקי (טאבו) וחוק יחסי ממון קובע שהסכם ממון בין בני זוג חייב להיות מאושר על ידי ערכאה שיפוטית, כתנאי לתוקפו. על הטוען לזכויות שאינן עומדות בהלימה עם מרשם מקרקעין חוקי או שהן בהתאם להסכם ממון שלא אושר כדין - רובץ נטל כבד מאוד לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו. בפסק דינה, השופטת ספרא-ברנע בוחנת היטב את מכלול הנסיבות ומבהירה כי הטענות לזכויות על פי ההסכם שלא אושר אינן מסתדרות עם המציאות המוכחת - מה שמהווה חסם משמעותי בפני התובעת והלקח ברור: הסכמים, ובפרט הסכמים רכושיים בין בני זוג, חייבים לפרט היטב לא רק את המצב העובדתי ואת ההסכמות בזמן אמת, אלא גם את הנסיבות והטעמים שהביאו את בני הזוג לחרוג מברירות המחדל החוקיות".

למה בעצם חשוב כל כך לאשר הסכם ממון בבית משפט, בייחוד כשבני הזוג כבר נשואים?

החוק קובע שבני זוג נשואים לא יכולים להחליט ביניהם על חלוקת רכוש בלי שבית משפט יאשר את זה. הרעיון הוא להגן על שני הצדדים, בעיקר על זה שעלול להיות הצד החלש. השופטת הסבירה שאישור כזה נועד לוודא שהצדדים מבינים מה הם חותמים, שאין לחץ או ניצול, ושהכל נעשה בצורה הוגנת. בלי האישור הזה, ההסכם פשוט חסר תוקף, גם אם שני הצדדים חתמו עליו אצל נוטריון.

אבל הם כן הלכו לנוטריון, אז למה זה לא נחשב?

מכיוון שנוטריון יכול לאשר הסכמי ממון רק לפני הנישואים. אחרי שבני הזוג כבר נשואים, רק בית משפט או בית דין מוסמך יכולים לאשר את ההסכם. לכן, גם אם הנוטריון חתם והחתים ונתן להם תחושה שהכל בסדר, מבחינה משפטית זה לא עומד בדרישות החוק.

אם ההסכם היה מנוסח טוב יותר, הוא היה יכול לקבל תוקף אף שלא אושר?

קיימים מקרים חריגים שבהם בתי משפט נתנו תוקף להסכמים שלא אושרו, אבל רק כשההתנהלות הראתה ששני הצדדים פעלו לפי ההסכם שנים רבות ושינו את מצבם בגלל ההסתמכות עליו. במקרה הזה, השופטת קבעה שההסכם לא רק שלא בוצע בפועל, אלא גם היה מלא סתירות ומספרים שלא תואמים את המציאות. לכן, גם אם רצו לנסות לטעון לחריג, הוא פשוט לא התאים במקרה הזה.

מאיפה הגיע בכלל המספר 800 אלף שקל?

לפי מה שהאשה טענה, זה היה הסכום שקיבלה ממכירת הדירה שהיתה בבעלותה לפני הנישואים. הבעיה היא שבפועל, הסכום שהושקע בדירה החדשה הגיע לכ-476 אלף שקל בלבד. כלומר המספר שהופיע בהסכם לא התאים למה שקרה באמת, וזה פגם משמעותי מאוד באמינות ובהיגיון של ההסכם.

מה היה קורה אם הם כן היו מאשרים את ההסכם בזמן?

אם בית המשפט היה מאשר את ההסכם לפני שהתחילו הסכסוכים, הוא היה מקבל תוקף מחייב. במצב כזה, אפילו אם ההסכם לא היה הכי מדויק או הגיוני, האישור הרשמי היה הופך אותו להסכם מחייב, ובית המשפט היה מחויב לכבד אותו. אבל כיוון שלא נעשה אישור, הכל חוזר לנקודת ההתחלה.

למה בכלל בני זוג צריכים הסכמי ממון?

הסכמי ממון נועדו לעשות סדר בדרכי חלוקת הרכוש, בייחוד כשיש נכסים קודמים, ילדים מנישואים אחרים, או פערי השתכרות משמעותיים. כשעושים הסכם כזה כמו שצריך, הוא מונע מחלוקות עתידיות. פסק הדין הזה מראה מה יכול לקרות כשההסכם לא ברור, לא מאושר ולא מקצועי.

האם העובדה שהאשה השקיעה יותר בדירה לא אמורה להספיק כדי לקבל יותר?

בית המשפט קבע שהיא לא הצליחה להוכיח השקעה גדולה יותר במידה שמצדיקה שינוי רישום הבעלות. גם אם חלק מהכסף פרטי, עדיין הרישום בטאבו הוא נקודת המוצא. כדי לשנות אותו צריך ראיות כבדות משקל, ובמקרה הזה הראיות לא תמכו בטענה, ובוודאי שלא בסכום של 800 אלף שקל.

האם האיש היה חייב להבין מה הוא חותם? אולי הוא סתם לא התעניין?

זה נכון שלא כל אחד מתעמק במסמכים שהוא חותם עליהם, אבל כאן בית המשפט בדק האם היתה בכלל הזדמנות אמיתית להבין. לפי הקביעות, לא הוסברו סעיפים בצורה מספקת, האיש היה ללא ייצוג, והנוטריון עצמו לא זכר פרטים מהותיים. כלומר לא היתה “גמירות דעת” - תנאי בסיסי לכל חוזה.

מה לגבי זוגות שחיים יחד בלי להתחתן? גם הם צריכים אישור?

לא. בני זוג שאינם נשואים יכולים לערוך הסכמים רגילים לפי חוק החוזים, והם לא חייבים אישור מבית משפט. אבל אם הם נשואים, החוק שונה לגמרי.

אם האשה היתה מוכיחה שהיא שילמה באמת 800 אלף, התוצאה היתה אחרת?

לא בהכרח. גם אז היה צורך באישור בית משפט להסכם. אבל ייתכן שבית המשפט היה שוקל את הנתון הזה במסגרת תביעה להשבת השקעה - לא כהסכם ממון. במקרה הזה, בגלל שהסכום לא הוכח וגם נוסח ההסכם היה בעייתי, לא ניתן היה לבסס אפילו טענה חוזית רגילה.

בסופו של דבר, ההסכם נכשל בגלל החוק או בגלל התוכן שלו?

שניהם. מצד אחד, הוא לא אושר כדין ולכן חסר תוקף. מצד שני, גם כשבית המשפט בחן אותו לגופו, הוא מצא בו סתירות, חוסר היגיון וחוסר התאמה למציאות. כלומר הוא לא היה עומד גם כמסמך חוזי רגיל.