כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.

לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.

כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.

פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה

כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".

הבוקר ההוא בירושלים, שבסיומו קפץ צעיר בן 32 אל מותו מגג בניין בן עשר קומות ברחוב יפו, ממשיך להדהד גם שנים לאחר מכן. בתוך הפרטים העובדתיים, העדויות, חוות הדעת הפסיכיאטריות והניתוחים המשפטיים, נותרת תמונה אנושית קשה של שני צעירים פגיעים, שנפגשו בין קירות מחלקה פסיכיאטרית סגורה, פיתחו קשר מורכב, ובשלב מסוים החלו לרקום יחד תוכנית התאבדות. אלא שבשעה שהמנוח הלך עד איתה עד הסוף המר, המערערת חזרה בה במהלך הדרך. למרות חזרתה, בית המשפט המחוזי הרשיע אותה בסיוע להתאבדות וגזר עליה שישה חודשי עבודות שירות. הערעור לבית המשפט העליון נדחה בדעת רוב, בהחלטה ארוכה ומעמיקה שניתנה היום.

במרכז פסק הדין ניצבת השאלה האם ניתן להרשיע בעבירת סיוע להתאבדות אדם שלא רצה בתוצאה הקטלנית, ואף ניסה לשכנע את חברו שלא לבצע את המעשה, אך בפועל הוביל אותו שלב אחר שלב עד לנקודה שממנה התאבד. הסיפור מתחיל חודשים קודם לכן, כשהמנוח, לאחר ניסיון התאבדות קודם שבו שבר את רגליו, אושפז במחלקה הסגורה בהדסה עין כרם. שם הכיר את המערערת, צעירה עם עבר של מצוקה נפשית, מנת משכל גבולית ורקע משפחתי מורכב. השניים התיידדו, ולקראת אמצע דצמבר 2018 נרקמה ביניהם תוכנית, שלפחות לפי דבריה הראשוניים של המערערת, היתה "תוכנית התאבדות משותפת, עם מקום וזמן ספציפיים", כפי שאמרה בחקירתה: "כן. היה לנו תכנון להתאבד ביחד... היה מקום וזמן ספציפיים".

ביום מסוים, כשהמערערת יצאה לחופשה קצרה מהמחלקה, ביקש המנוח מהצוות לצאת לטיפול שיניים בליווי אדם נוסף. הבקשה הזו התקבלה, והמערערת הגיעה אל בית החולים כדי להוציא לפועל - כך סברו התביעה ובית המשפט - את התוכנית. היא שכנעה עובד בית חולים שהיא המלווה המותרת עבור המנוח, ובכך הצליחה להביא לשחרורו מהמחלקה הסגורה.

"ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו"

מכאן ואילך התגלגלה העלילה במהירות. המערערת נטלה הליכון, הושיבה את המנוח בכסא גלגלים, העלתה אותו למונית והשניים נסעו לבניין הגבוה שבו תכננו לשים קץ לחייהם. אלא שבמהלך הנסיעה, כך טענה המערערת לאורך הדרך, חל אצלה מהפך פנימי. היא סיפרה כי חשבה לוותר על רעיון ההתאבדות המשותפת וניסתה לשכנע את המנוח לחזור בו. היא אף תיארה כיצד שכנעה אותו שבמקום לקפוץ, הם "ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו". בית המשפט המחוזי אמנם התרשם מקיומה של אמביוולנטיות מסוימת בתוכנית, שלעתים נראתה כלקראת התאבדות, ולעתים כיציאה ספונטנית לשתייה - אך חרף זאת קבע כי בבסיסה היתה תוכנית קונקרטית למדי.

• התעלמות מסימני מצוקה: ביהמ"ש קבע אחריות למחדלים שהובילו לטרגדיה
• מתקפת הטרור בסרי לנקה: קרוב ל-300 נהרגו, 24 נעצרו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כשהגיעו השניים אל הבניין, המערערת סייעה למנוח לצאת מהמונית, להסיעו אל המעלית, ואפילו גייסה שני גברים שנקרו בדרכם כדי שיעלו אותו ואת כסא הגלגלים עד לגג. שם, לפי כתב האישום וכפי שאישר בית המשפט, היא הותירה אותו בקרבת הגדר, שגובהה 125 ס"מ. הגובה הזה, שנטען כי "מאפשר קפיצה מעליו בלא קושי רב", היה נקודת מחלוקת מהותית: כיצד אדם עם רגליים מגובסות קפץ מעל גדר זו? השופטים אינם יודעים, וגם המערערת נשאה בהבעותיה את התמיהה הזאת. בחקירתה היא העידה כי, "בגלל שהיה לו גבס לא חשבתי שהוא באמת יעשה משהו... זה גבוה, אני לא הצלחתי לעלות".