תמיד פחדתי מהרגע הזה. תמיד דמיינתי איך אני נדרס ושוכב רמוס על הכביש, ומסביבי מיליון אנשים ופרצופים ושפתיים זזות ואני שוכב שם תקוע עם הביצוע החדש של עדן חסון ואברהם טל בלי יכולת להגיב, ואז חושבים שזהו, התחרשתי, ומזמינים אמבולנס והרי אסור להוריד את הקסדה כי יכול להיות שהמפרקת שבורה אז אין להם איך לדעת שאני עם אוזניות וזה גם סופר מסוכן, אז יוצא שאני מבלה את כל האירוע עם פלייליסט של מה שספוטיפיי חושבים שאני אוהב וזה כל כך לא הסגנון שלי, פשוט ספציפית השיר הזה יפהפה, ואין דבר יותר טראגי מלמות עם מוזיקה שאתה לא אוהב. כאילו, איזה סיום עלוב, פאתטי. אבל האמונה התמידית שלא זו הנסיעה האחרונה שלך מאפשרת לשמוע שירים שלא היית רוצה למות איתם. זו הבעיה. בכל מקרה, באותו רגע לא הייתה מוזיקה. באותו רגע היה רק לב דופק וכביש חם.

עברתי תאונה. שבת בערב, יפו. אני נוסע על עשרים ושמונה קמ״ש, הכי רגוע, באוזניות עדן חסון ואברהם טל, רואה את הרמזור מולי עובר מאדום לאדום צהוב, מעלה הילוך, שלושים ושניים קמ״ש, והדבר הבא שאני רואה זה שני פנסים ומכסה מנוע טסים לעברי וזהו. כביש, פנסי רחוב ושלט ניאון חזק מדי של פלאפל. עוברות כמה שניות ואני מגלה דבר ענק - אני בחיים. מסתכל על הגוף שלי למטה, מנסה להפעיל מערכת סריקה לבדוק שהכל שם אבל כלום לא כואב, אז אין לי מושג. רק העיניים מספרות לי שמשום מה עוד מדובר בחתיכה אחת.

מהאוטו שפגע יצאו במהירות שני חבר׳ה צעירים שרצו ישר אליי, וממול הגיע זוג תיירים שבטח יצאו משם מזועזעים ונרגשים מנושא השיחה שייקח אותם אל תוך הלילה. אני עוד על הרצפה. מסתכל למעלה. לא כל כך סגור על מה קורה. אחד מהם שאל אותי אם אני בסדר, אם יש לי זעזוע מוח. אז אמרתי לו שנראה לי יותר הגיוני שאני לא יודע אם יש לי זעזוע מוח, הוא הרי מזועזע. מכאן והלאה הוא לקח פיקוד על הסיטואציה. לאט לאט הוא הושיב אותי, בדק אותי, הביא לי מים, צילם את כל התאונה, שלח לי לטלפון, הרים והזיז לי את האופנוע ותוך כדי גם ניסה לטפל בחבר שלו, שהיה יותר בטראומה מכולנו. 

אולי זה יישמע מוזר, אבל רוב מה שהטריד אותי באותם רגעים זה איך הוא מרגיש, הבחור שפגע בי. ראיתי שהוא אוכל את עצמו. הוא יודע שהוא לא עצר בעצור. הוא יודע שהוא אשם. עכשיו אני, מקסימום זה היה הסוף, אבל הוא, זה היה מלווה אותו לכל החיים. הוא היה נגמר מזה. נגמר. רציתי לנחם אותו, להגיד לו שהכל בסדר אבא, כולנו טועים, ואני בחיים, אבל משהו עצר אותי. לא כדי שירגיש רע, פשוט אין לזה כל כך צורה שאני אדאג לו עכשיו ולא הוא לי.

• קרסו רוכשת את מטרו מוטור: מה השווי וכמה זה יעזור לקרסו?
• מטרו מוטור עם תחזית אופטימית לשוק הדו גלגלי בישראל ב-2025
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

למונולוגים נוספים של נמרוד סופרין

באותו שלב לא שיתפתי אף אחד, בטח לא את אמא שלי. זה מסוג המצבים שאין איך לא לגרום לה להתקף לב. לא משנה כמה רגוע היה הטון שלי או כמה באמת הרגשתי שאני בסדר, היא לא הייתה מאמינה. החבר׳ה שעזרו לי, סליחה, שדרסו אותי, הגיעו למסקנה שמיון באיכילוב זה שעות עכשיו ועדיף ללכת למר״ם. מה שהם לא לקחו בחשבון זה שהגענו במוצאי שבת ומה שזה אומר שאין חייל אחד שלא נמצא שם כדי לקבל גימלים. תאמינו או לא, אבל הרופאים זיהו שמצבי דורש קצת יותר יחס מחייל ששתה אפר כדי לקבל קלקול קיבה והכניסו אותי די מהר. בדקו אותי. צילמו אותי. הפשיטו אותי. תעשה ככה עם הידיים, תסובב כאן את הברכיים, תזיז את הצוואר, תראה את כפות הרגליים. ידעתי בדיוק איפה כואב לי, אבל הרופא אמר שיש עוד כל כך הרבה שאני לא יודע ורשם לי משככי כאבים ותור למחר. 

הלילה נגמר וכשקמתי בבוקר הבנתי שהגוף, מסתבר, הוא כמו אוכל - כשהוא ממש חם אתה לא מרגיש כלום, רק כשהוא קצת מתקרר הטעמים עולים, והכאבים. ברך ימין משותקת לגמרי. כתף שמאל באופסייד. הגב משופשף כולו ובעצם, למרבה הפלא, רק הראש בסדר. המחשבות שלי היו צלולות לגמרי.

יש איזו ציפייה חברתית שכשקורה לך דבר כזה תבוא איזו הארה, תגיע איזו התעוררות או תתפתח איזו טראומה. שזה יגרום לך לחשוב שהחיים שלך יכולים להיגמר ברגע ושאתה חייב למצות אותם כל יום. שהכל כל כך רגעי. שתבין שלא הכל תלוי בך ותעיף לעזאזל את האופנוע הזה כי פה זה בית משוגעים או כל מיני דברים כאלה. אבל לא. אף אחת מהמחשבות האלה לא הגיעה אליי.

• רכבת ישראל בדרך להפרטה: האם 5,000 עובדים בסכנה?
• מה 68% אומר על צעירי ישראל?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הג'ובניקים רכבו על הלוחמים וקיבלו תנאי שכר ופנסיה מצוינים -...

לאורך השנים פיתחתי איזו מחשבה, או אמונה, שאני חסין. אבל לא שאני חסין כי אני חסין, אלא כי סטטיסטית, פחות סביר שיקרה לי משהו כזה כי אבא שלי נדרס למוות בתאונת דרכים, וסטטיסטית, נדיר שהברק מכה פעמיים באותו מקום, חוץ מאיזה שניים-שלושה אירועים מטורפים בהיסטוריה של המדינה שלנו. באמת הרגשתי ככה. ועם כמה שאמא שלי לא תאהב לשמוע את זה, אני עדיין מרגיש ככה. כאילו, כן, אני מבין שאלוהים עשה איתי חסד. אני מבין שניצלתי בנס ואולי כל הסיפור הזה בא להגיד לי הלו חביבי, אף אחד לא חסין, אבל האם עדיף לחיות כאילו אתה חסין או כאילו אתה לא? 

לא יודע. אני באמת לא יודע. כשסיפרתי לאמא שלי מה קרה, במילים קצת יותר כלליות, היא מיד שלחה אותי לבית כנסת לברך הגומל ואמרה שהיא תתרום בשמי מאה שקל לצדקה. קצת הצחיק אותי שאני צריך לעוף מעל אוטו כדי שהיא תעזור לי כלכלית, אבל זרמתי איתה.

ובאמת באותו ערב הלכתי לבית כנסת שבקצה הרחוב שלי, והרב שאומנם עף על זה שבחור מקועקע וצולע עם כפכפים מצטרף לתפילת ערבית שלו, ניסה לשכנע אותי שעדיף בבוקר. שאלתי אותו מה זה בוקר, אז הוא ענה ששמונה, שמונה ורבע, ובמקום לצחוק לו בפרצוף ולהגיד לו שיחפש אותי בשמונה, אמרתי לו בלחישה שאני מאוד אשמח לעשות את זה עכשיו. הוא השתכנע ופתח את ספר התורה והכווין אותי ואמרתי את התפילה בקול והחברים ענו לי ויצאתי משם והדלקתי סיגריה וידעתי שלמרות שיש כל כך הרבה שאני עוד לא יודע, כמו שהרופא אמר, מה שאני יודע כן זה שאני בסדר, אני בכיוון הנכון.

אז היה שבוע קשה, עברתי אותו. והבנתי משהו שאני תמיד יודע, אבל אחרי אירועים כאלו הוא צף - כסף זה חשוב, בריאות יותר.  סימסתי לעורך שלי - "בשבת עברתי תאונת דרכים רצינית. אמנם זה לא קשור לכסף, אבל כתבתי משהו ורציתי שתקרא".

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.