מאז תחילת דרכי בעולם הפרסום, בשנת 1971, אני רואה כל יום את כל העיתונים (חלק מחובות המקצוע), אבל את 'הארץ' אני קורא, כי הוא מתייחס אלי בכבוד. אני לא תמיד מזדהה עם הדעות המובעות בו והוא נותן במה לכותבים רבים שדעותיהם מנוגדות לשלי, אבל אני מניח שהם משמשים פה לחלק גדול מקוראי העיתון וזה מבורך בעיני.

כיוון שעיתון 'הארץ' הוא מה שהוא, הוא פונה רק לכ-10% מקוראי העיתונים בארץ וזאת הסיבה העיקרית שקוראיו קוראים אותו. הסיסמא "העיתון לאנשים חושבים" שהמציא הפרסומאי מיקי קאופמן, היא אחת הקולעות והמוצלחות בהיסטוריה של הפרסום בישראל.

ששת קוראיי הנאמנים יוכלו להבין איפה את גודל ההפתעה או נכון יותר האכזבה ואת עומק האימה והעלבון הצורב שתקפו אותי כשפתחתי את עיתון ראש השנה. כהרגלי, פניתי בראש ובראשונה לקונטרס 'גלריה' ועיני נתקלו בתמונה של אייל גולן על שער המוסף. כמו מכונית הנוסעת במהירות גבוהה ומתנגשת בקיר - בום (!!!), שלושת רבעי העמוד - אייל גולן.

לרגע חשבתי שמישהו כאן התבלבל. הסתכלתי שוב על העמוד ולא. לא טעיתי - זה אכן היה קונטרס 'גלריה' של 'הארץ'. מה לגולן ולקהל קוראי 'הארץ'? מה, יכול להיות שהעורך חשב שהוא פונה אל קהל קוראי 'ידיעות אחרונות'? מי מקוראי 'הארץ' יודע מי זה אייל גולן ואת מי מהם הוא מעניין? למה הדבר דומה? כאילו ש'פנאי פלוס' היה מפרסם לא עלינו, כתבה רחבת יריעה על דויד גרוסמן ומפרסם את תמונתו על שער המגזין. לא פחות.

החלטתי ביני לביני לרדת לעומקו של עניין. אמרתי לעצמי: ודאי יש כאן יותר ממה שהעין רואה. קראתי את הכתבה הנרחבת - 4 עמודי ברודשיט של 'הארץ' מוקדשים כולם לאייל גולן. הייתם מאמינים? אבל הייתי נחוש לא לוותר.

קראתי ומייד הבנתי מה העיתון ניסה לעשות - פשוט להתנשא על קוראי העיתונים הפופולריים באמצעות אייל גולן המופשט ומוצג במערומיו ככלי ריק המלא בעצמו, "הכי אמיתי", כמו שהוא אוהב להגיד, בבחינת "ראו את אליל ההמונים ושפטו בעצמכם". זאת גם הסיבה שהכותרת הציגה אותו כ"לב הקונצנזוס".

המראיין שהתלווה אל הזמר מהופעה ביבנה ועד להופעה ב"הפגנת המיליון", נתן לגולן את כל החבל להלעיג את עצמו לדעת. לשם כך לא נדרשו הרבה זמן וחופש דיבור בלי הפרעות. ואייל דיבר, הוא ציטט את עצמו ב"אחד הדברים היפים שהוא נוהג להגיד", משבח את עצמו ואת "סגולותיו הייחודיות" (כמו אייל אחר, אייל ברקוביץ' שנוהג לדבר על "גדולתו").

גולן מדבר על "האמיתיות" שלו, כולל זה כשהחליט להופיע בהפגנת המחאה על שלל יהלומיו, באוזניים ועל האצבע. גם המראיין עצמו לא טמן ידו בצלחת והסתלבט על הוואן-לימוזין המפוארת של הזמר שהמזגן שלה דולף והרבה לצטט ממילות שיריו המצליחים האומרות על עצמן כל מה שרק ניתן לומר עליהן.

בקיצור, 'הארץ' הקדיש 4 עמודים יקרים בגיליון ערב החג, כדי לומר לקוראיו: תראו מי זה לב הקונצנזוס ומה זה אומר על הקונצנזוס!.

אבל, למה העיתון חושב שזה מעניין אותנו? מה איכפת לנו מאייל גולן וממעריציו? אין לי ספק שמספר הקוראים שצלחו את הכתבה הזאת הוא כמספר הקוראים שהיו קוראים ראיון עם דויד גרוסמן ב'פנאי פלוס'.

ולבסוף, כמו להכעיס, התגלה שבאותו קונטרס היה גם ראיון עם יגאל תומרקין שדווקא מעניין מאוד את קוראי 'גלריה' אבל הוא מוקם בצורה המשונה ביותר: תחילתו בעמוד האחורי של הקונטרס, והמשכו בתוך הקונטרס. כלומר, את הריאיון עם תומרקין היה צורך לקרוא מהסוף להתחלה.

ומעניין לעניין באותו עניין.

לזכותו של העיתון ניתן לומר שהוא לא היה הראשון שהתבלבל. הקדימו אותו מפיקי מופע ההפגנה שהעדיפו את אייל גולן על פני שלום חנוך. הם העדיפו פופולריות על איכות וחשבו שבכך ימשכו מספר רב של יותר מפגינים לכיכר, והם לא הבינו שהמפגינים באו כדי להפגין. גם ללא אף זמר היו באים בהמוניהם. אבל המפיקים קטני אמונה שכמותם, לא סמכו על המפגינים שיבואו להפגנה לשמה.

מאחר והחליטו לשלב זמרים, מוטב היה להם לשלב זמרים שנמצאים בלב האיכות ולא בלב הקונצנזוס. אין אף אמן שהיה מתאים והולם יותר להופיע בהפגנת המחאה משלמה בר. הזמר ששר מחאה עוד הרבה לפני שמנהיגי תנועת המחאה באו לעולם.