התלוננה על התעמרות והטרדה מינית מצד המנהל - מה פסק בית המשפט?
פסק הדין שניתן באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, עוסק בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כולל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות.
העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו.
המנהל השתמש גם בהתבטאויות בעלות אופי מיני צילום: אילוסטרציה freepik
בנוסף, נטען כי המנהל גם השתמש בהתבטאויות פוגעניות בעלות אופי מיניים, ואף תלה על קיר המשרד כתבה שכותרתה "עבודה עם טיפשים גורמת למחלות לב" – ממש ליד שולחנה של העובדת. בתצהירו, הסביר המנהל כי התנהלות זו היתה "הלצה בלבד," אך בית הדין ציין כי אין מקום להלצות כאלה במסגרת יחסי עבודה.
- נהג סרב להעלות נוסעת בשל "לבוש לא צנוע"
- העובדת הוטרדה על ידי קולגה - החברה תשלם פיצויים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במהלך הדיון נחשפו דפוסים בעייתיים של תקשורת בין המנהל לעובדת. כך, על פי בית המשפט, השניים נהגו להחליף ביניהם מסרים הכוללים בדיחות ותכנים גסים. "ממכלול הראיות התרשמנו שבין העובדת למנהל שררה אווירה פתוחה וחברית, במסגרתה הירבו שני הצדדים לעשות שימוש בביטויים לא הולמים וגסים", נכתב בפסק הדין שפורסם - דבר שעורר את השאלה אם התנהגות זו היתה חלק מההסכמה או כפויה מצד העובדת.
היא עצמה טענה כי כל התנהגותה הושפעה מהרצון לרצות את המנהל ולהימנע מעימותים. ואולם בית הדין סבר כי אופי ההתכתבות, שכלל שפה גסה וקללות כמו "אידיוט" ו"מטומטם" מצד שני הצדדים, מלמד על יחסי ידידות קרובים יותר מיחסי עבודה מחמירים, וציין כי "לא ניתן לקבל את הפרשנות המאוחרת של העובדת לטיב היחסים ביניהם".
במסגרת התביעה, העובדת דרשה לקבל פיצוי כספי בגין עוגמת נפש על רקע חוויותיה הקשות, שכללו התעמרות מצד המנהל והתנהלות פוגענית. לטענתה, ההתנהגות כללה גם רמיזות חוזרות מצד המנהל בדבר "טיפשותה" ואף הערות בעלות אופי אנטישמי, כשהמנהל נהג להשוות את התנהגותה לנאצים והצהיר שבכוונתו "להזרים גז למלתחות" בתגובה להערותיה.
- תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
הנתבע, מצדו, הכחיש את הטענות בתקיפות, וטען כי הקשר ביניהם היה חברי, וכי התובעת נהגה גם היא להשיב בשפה גסה ולהשתמש בביטויים בוטים. עוד נטען כי העובדת יזמה לא פעם את השיח, שכלל בין היתר שליחת תמונות והודעות בעלות אופי מיני, וכל זאת כחלק מאווירה כללית מתירנית במועדון. "בין העובדת למנהל היו יחסים חבריים, והיא נהגה להעיר לו הערות בוטות וגסות", נטען בתגובת הנתבעים.
בכל הנוגע להליך הפיטורים, טענה העובדת כי הוא היה פגום והועלו טענות שקריות לפיטוריה, תוך אפליה על רקע גילה. לטענתה, במהלך השימוע הועלו טענות כוזבות, ובפרוטוקול הוצגה עילה אחת, אך בפועל נמסר לה נימוק אחר בשימוע – מה שהוביל אותה להאמין שהפיטורים נעשו למראית עין בלבד. היא טענה כי המנהל כינה אותה "זקנה מדי" - דבר שהעצים את תחושותיה לגבי האפליה שממנה סבלה.
בית המשפט קבע כי על אף דפוסי התקשורת הגסים בין העובדת למנהל, היה על המעסיק לוודא סביבה מכבדת ולמנוע התנהגות פוגענית - בייחוד מצד מנהל בכיר. "על המעסיק מוטלת החובה לספק לעובד סביבת עבודה ראויה ומכבדת ולהימנע מפגיעה בכבודו של האדם העובד", ציין בית הדין, תוך שהוא מבקר את ההתנהלות הלא הולמת ואת הטיפול הלקוי בתלונות של העובדת על ההטרדה. התביעה התקבלה בחלקה, ונפסקו לתובעת פיצויים בסכום כולל של 120 אלף שקל שישולמו על ידי כל הנתבעים. כמו כן, נפסק שכר טרחת עורך דין שישלמו הנתבעים, בסכום כולל של 15 אלף שקל.
- 2.רמי 10/11/2024 18:11הגב לתגובה זולדעתי- שיפוט עלוב. אמר לי ככה, אמרתי לו ככה, יאללה- משפט. כשעובדים עם ערבים- זה הרבה יותר מוקצן. תגיד מילה אחת- תחטוף תביעה כבדה ביותר , המגלמת גם רקע גזעני. בדיחה של מדינה , בדיחה של בתי משפט.
- 1.קוקי 09/11/2024 19:06הגב לתגובה זובסכסוך עבודה דן בית הדין לעבודה.לתשומת לבכם
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
השופט ירון אלטרזון מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה דחה תביעה של בת שביקשה לבטל מתנה במקרקעין שנתן אביה המנוח לאחיה בלבד. לטענתה, מחצית מהדירה שייכת לאם המנוחה מכוח הלכת השיתוף. השופט קבע כי אף שהאם הביעה בצוואתה מורת רוח מהעברת הזכויות, היא ידעה על כך
במשך שנים, לא פעלה כדי לשנות זאת, השלימה עם המצב - וויתרה למעשה על זכויותיה
בערוב ימיהם של הורים לילדים רבים מתעוררות לעתים שאלות קשות של ירושה, צדק ותחושת קיפוח. כך היה גם במקרה שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, שם נדרש השופט ירון אלטרזון להכריע בתביעה של בת נגד אחיה, לאחר מותו של אביהם. הסכסוך נסב סביב דירת ההורים, שהיתה רשומה על שם האב בלבד, ושעל פי צוואתו הועברה במתנה לאחד הבנים. הבת טענה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאם המנוחה, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון, ולכן האב כלל לא היה רשאי להוריש לבן את חלקה.
לטענת התובעת, "אבינו המנוח לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה", וכי מאחר שהוריה נישאו עוד לפני 1974 - השנה שבה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג - הרי שעל פי הפסיקה הוותיקה, הרכוש שנצבר בחיי הנישואים אמור להתחלק שווה בשווה. עוד טענה הבת כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה שבה העניק לבנו את מלוא הזכויות, אבל הסוגיה הזו נדונה בתיק נפרד, כך שבית המשפט התמקד בשאלת הבעלות ובזכות האם המנוחה בנכס.
הנתבע, הבן שקיבל את הדירה, טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, התובעת השתהתה יתר על המידה, מכיוון שהעברת הזכויות הושלמה כבר ב-2015, וכי מאז חלפו יותר משבע שנות ההתיישנות. בנוסף, הוא טען כי אמו ידעה היטב על רישום הדירה על שם בעלה, ואף הזכירה זאת במפורש בצוואתה, אך היא בחרה שלא לפעול במשך שנים רבות - מה שמעיד על ויתור מצדה.
טענת ההתיישנות נדחתה, אך לא העיקר
בית המשפט דחה בתחילה את טענת ההתיישנות של הנתבע. השופט אלטרזון קבע בפסק הדין שפורסם כי סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע שהזמן שבו בני זוג נשואים אינו נספר במניין תקופת ההתיישנות. לכן, כל עוד האם היתה בחיים, מניין ההתיישנות לא החל, והוא החל רק ממועד פטירתה. מכיוון שהתביעה הוגשה אחרי פחות משנה מהמועד הזה, הרי שאין מדובר בתביעה שהתיישנה.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם בכך לא הסתיים הדיון. השופט בחן את השאלה המהותית: האם ניתן בכלל, לאחר מות שני ההורים, לטעון לשיתוף רכושי ביניהם, ומה משמעות שתיקתה של האם במשך שנים רבות. כאן הפנה השופט לפסיקה מנחה של בית המשפט העליון בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח, הידועה כהלכת יהלום. בפסק הדין הזה נקבע כי יורשיו של בן זוג שנפטר רשאים במקרים מסוימים לבוא בנעליו ולתבוע הכרה בזכויותיו לפי חזקת השיתוף, אבל רק אם ניתן להוכיח כי לבן הזוג היתה הזדמנות סבירה לטעון לשיתוף בחייו - והוא בחר שלא לעשות זאת. במצב כזה, יש לראות בו כמי שוויתר על זכותו.
