עזר לחבר קטין ורשם על שמו אופנוע - וכעת ישלם על תאונה שלא היה מעורב בה

פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו מזכיר לכל מי שחושב לעשות טובה ולרשום על שמו רכב של מישהו אחר, שהחתימה על טופס ברישוי היא לא סתם עניין של פורמליות. השופט יובל גזית, סגן הנשיאה, קבע שגם בעלים רשום שמעולם לא נגע באופנוע ולא ידע שהוא לא מבוטח, יישא באחריות מלאה כשמישהו נפגע בתאונה.

הסיפור מתחיל באוקטובר 2015, כשאיה שנסעה כנוסעת על אופנוע נפצעה בתאונת דרכים שבה היה מעורב גם רכב נוסף. האופנוע, כך התברר, לא היה מבוטח בביטוח חובה. בגלל זה, התביעה של הנפגעת לא הופנתה נגד חברת ביטוח רגילה אלא נגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שנכנסת לתמונה בדיוק במקרים כאלה. בסופו של דבר קרנית והנפגעת הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, ולפי חוות דעת רפואיות שהוגשו לבית המשפט נותרה לה נכות לצמיתות בשיעור של 15% בעקבות שבר בברך שחייב ניתוח, ועוד 10% בעקבות צלקת.

אבל הסיפור האמיתי של פסק הדין הזה לא נוגע לנפגעת עצמה, אלא למה שקורה אחרי שקרנית משלמת. לחוק יש מנגנון שנקרא זכות חזרה - קרנית יכולה לתבוע בחזרה את הכסף ששילמה ממי שאחראי בפועל לכך שהרכב לא היה מבוטח. במקרה הזה קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד שני אנשים: הנהג בפועל ומי שהיה רשום כבעלים הרשמי של האופנוע.

הנהג: "האשמה ברכב האחר"

הנהג לא חלק על כך שהוא נהג באופנוע שלא היה מבוטח, אבל טען שהנפגעת עצמה ידעה שאין לו ביטוח ושכנעה אותו להסיע אותה, ואף שהתחייבה בבית החולים שלא לתבוע אותו. הוא גם טען שהאשמה האמיתית בתאונה היא של הרכב הפרטי שהיה מעורב, שהנהגת שלו הורשעה בגרימת התאונה. לכן, לדבריו, לפי סעיף בחוק הפיצויים, החלוקה אמורה להיות 75% על חשבון הרכב הפרטי ורק 25% על חשבון האופנוע.

בית המשפט דחה את כל הטענות. לגבי הידיעה של הנפגעת על היעדר הביטוח, השופט הבהיר שזה רלוונטי רק כשמדובר בנהג שידע - לא בנוסעת. לגבי החלוקה של האחריות בין כלי הרכב, קבע השופט כי הכלל שעליו הסתמך הנהג פשוט לא חל כשהאופנוע כלל לא מבוטח ואין מבטח שנמצא בתמונה: "הסעיף אינו חל מקום שבו האופנוע אינו מבוטח ואין מבטח מעורב". אפילו בא כוחו של הנהג  עצמו, במהלך הדיון, כמעט הודה בכך: "יש לו כל מיני הסברים, אבל זה לא משהו שפותר אותו לפי החוק", כך נרשם בפרוטוקול.

מעניינת יותר היתה ההגנה של האדם שעל שמו נרשם האופנוע. לדבריו, הנהג היה קטין בזמן שבו נרכש האופנוע ולכן הוא לא יכול היה לרשום אותו על שמו, ואז הוא פנה אליו בבקשה שיעזור. בעל האופנוע טען שמעולם לא קנה את האופנוע, לא נסע בו, הוא לא היה בחזקתו, והוא אפילו לא ידע שאין לו ביטוח. הרישום, כך לטענתו, היה טכני בלבד. הוא אף העיד באופן שנגע ללב של השופט: "אם הייתי יודע דאז את החוקה, אני מבטיח לך שלא היה לו אופנוע גם. סבבה?" השופט אף כתב שהתרשם מהקשיים שתיאר בעל האופנוע, וקיבל את הטענה שלו, שלפיה הוא באמת רצה לעזור לחבר.

אין פטור מאחריות

אבל התרשמות אנושית היא דבר אחד, ותוצאה משפטית היא דבר אחר. השופט קבע שאין משמעות לכך שהרישום היה רק טובה. מי שמסכים לרשום רכב על שמו במשרד הרישוי, כך נקבע, לוקח על עצמו את מלוא החובות שמגיעות עם בעלות - כולל הדאגה לכך שמי שנוהג ברכב עושה זאת עם ביטוח תקף. פסק הדין מצטט פסיקה קודמת, שלפיה "הפרשנות של מושג ה'בעלות'... צריכה ליתן משקל משמעותי דווקא לרישום של הרכב במשרד הרישוי", וגם קביעה חריפה יותר שלפיה בעל רכב, גם אם הוא "בעלים רשום פורמלי בלבד", חייב לוודא שמי שנוהג ברכב מורשה ומבוטח - אחרת אין לו פטור מאחריות.

השופט קבע ששני צדדי ג' - הנהג והבעלים הרשום - יישאו ביחד ולחוד באחריות להשיב לקרנית את מלוא הסכום שהיא שילמה לנפגעת. השופט אף הוסיף הערת אגב שממנה עולה תחושת צדק פואטית: מבחינה מוסרית, ראוי שדווקא הנהג, מי שביקש את הטובה מלכתחילה, יפצה את בעל האופנוע הרשום על כל סכום שייגבה ממנו.