הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת

המנוחה, ילידת 1911, הלכה לעולמה ב-2018 כשהיא בת יותר מ-100. בחייה נולדו לה שישה ילדים - בן אחד וחמש בנות - אך חלק מילדיה נפטרו כבר בינקותם. הבן, אביהם של התובעים, היה דמות מורכבת בפרשה, כשעדותו תוארה בפסק הדין כבלתי קוהרנטית וככזו שלא ניתן להסתמך עליה. נכדיה של המנוחה, ילדיו של אותו בן, הם שפנו לבית המשפט בבקשה לקיים צוואה מאוחרת שערכה סבתם ב-2008, צוואה שבמסגרתה הורישה להם את כל רכושה ונישלה למעשה את ילדיה, למעט זכות מגורים שניתנה לבן בבית עד לסוף ימיו.

מנגד, חמש הבנות התנגדו לצוואה המאוחרת ודרשו לקיים צוואה קודמת מ-2003, שנערכה בפני עורך דין אחר, ובה נקבע כי העיזבון יחולק שווה בשווה בין כל הילדים. לטענתן, בעת עריכת הצוואה המאוחרת כבר סבלה האם מדמנציה חמורה ולא היתה כשירה להבין את משמעות מעשיה. הן הוסיפו וטענו למעורבות בלתי הוגנת של הנכדים בעריכת הצוואה. השופטת מירית פולוס קיבלה את ההתנגדות וקבעה כבר בפתח פרק ההכרעה כי, "מצאתי שיש להורות על פסילת הצוואה מהטעם שהמנוחה לא היתה כשירה בעת עריכתה וכי יש מקום לקיים את צוואתה המוקדמת". הקביעה הזו נשענה על תשתית ראייתית רחבה, ובעיקר על חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי.

המומחה בחן שורה ארוכה של מסמכים רפואיים וסוציאליים, ובהם אבחונים פסיכוגריאטריים, הערכות תלות ודוחות מהמוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה חד משמעית. לדבריו, כבר ב-2002 החלה המנוחה לסבול מירידה קוגניטיבית, שהחמירה והלכה עם השנים. ב-2007 היא אובחנה כסובלת מדמנציה קשה, ובינואר 2008 - חודשים ספורים לפני עריכת הצוואה - נקבע בהערכת תלות שנערכה כי היא "חסרת תובנה ובעלת ליקוי רציני בשיפוט". פרופ’ נוי סיכם וטען כי, "הסבירות הגבוהה יותר היא שבמועד הנדון לא היתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות".

• הבן קיבל 1,000 שקל וטען: הצוואה של אבי מזויפת
• האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים"

אחד המסמכים המרכזיים שנדונו בפסק הדין הוא אבחון פסיכוגריאטרי שנערך למנוחה באוקטובר 2007 בבית חולים ציבורי. באותו אבחון נכתב כי קיימת "ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים", כי המנוחה אינה מתמצאת בזמן ובמקום, וכי תוצאת מבחן המיני־מנטל עמדה על 8 מתוך 30 - נתון המעיד על דמנציה חמורה. עוד צוין כי מדובר באשה שזקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה ולעזרה מלאה בתפקודיה. הנכדים ניסו לפסול את המסמך וטענו כי מדובר בחוות דעת שהוזמנה לצורך הליך אפוטרופסות ולכן היא לא אובייקטיבית. בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי אין יסוד להניח שרופאה בבית חולים ציבורי תטה אבחון רפואי. השופטת הדגישה כי "לא סביר שנתון אוביקטיבי זה, המעיד על דמנציה חמורה, הוטה בדרך כלשהי".

לצד האבחון הפסיכוגריאטרי, הצביעה השופטת על הערכת תלות שנערכה למנוחה בינואר 2008, ובה תואר מצבה הקוגניטיבי בפירוט מדאיג. עורכת הבדיקה ציינה כי המנוחה חזרה ושאלה שוב ושוב את אותן השאלות, לא ידעה את גילה וכתובתה, לא התמצאה בחדרי ביתה ולא הבינה מי היא ומה מטרת הביקור, גם לאחר הסברים חוזרים. בסיכום ההערכה נכתב כי מדובר בקשישה "חסרת תובנה ובעלת ליקוי רציני בשיפוט".

מנגד, הנכדים הסתמכו על חוות דעת של פסיכיאטר פרטי, ד"ר דני פישר, שבדק את המנוחה בסמוך לעריכת הצוואה וקבע כי היא צלולה ומבינה את משמעות הצוואה. אלא שבית המשפט מצא פגמים מהותיים במסמך הזה. הבדיקה הוזמנה ותואמה על ידי אחד הזוכים על פי הצוואה, ולא צוין בה שנערכו מבחנים קוגניטיביים מקובלים. מעבר לכך, ד"ר פישר כלל לא הוזמן להעיד. השופטת קבעה כי מסמך הזה לא יכול לשנות את המסקנה בדבר היעדר הכשירות.

• עלייה של 8% בבקשות פשיטת רגל של יחידים
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

פרק נרחב בפסק הדין הוקדש גם לצפייה בסרטון שתיעד את מעמד חתימת הצוואה. הסרטון, שבו נראית המנוחה חותמת בטביעת אצבע לאחר שעורך הדין מקריא לה את הצוואה, הוגש שלא בהתאם לדין, וזהות הצלם לא התבררה. על אף זאת, בית המשפט צפה בו. הצפייה, כך נקבע, לא חיזקה את גרסת הנכדים אלא דווקא עוררה סימני שאלה. השופטת ציינה כי הצוואה, שהחזיקה יותר משני עמודים ונוסחה בשפה משפטית, הוקראה למנוחה "בקצב מהיר", באופן שמעורר ספק לגבי יכולתה לעקוב אחר הדברים. בנוסף, תועדו בסרטון אמירות סותרות ולא קוהרנטיות מצד המנוחה. כך למשל, בתחילת השיחה היא אמרה שהיא רוצה לעשות צוואה "לבנים שלי", ובהמשך דיברה על דיונים, ממשלה ודברים שאינם קשורים כלל לנושא.

רצף האמירות בסרטון מעלה ספק ממשי

בשלב אחר בסרטון אמרה המנוחה כי "הבנות יקחו כסף, יקחו הכל אבל הבית לא, הבית של הנכדים" - אמירה שאינה מתיישבת עם נוסח הצוואה בפועל. בהמשך היא גם אמרה "הכל לנכדים שלי", ובהזדמנות אחרת ציינה כי היא חותמת "לבן שלי, לנכדים", והוסיפה כי "הם אותו דבר". בית המשפט קבע כי רצף האמירות האלה מעלה ספק ממשי לגבי מצב מודעותה של המנוחה וליכולתה להבחין בין הבן לנכדים. השופטת אף תהתה בפסק הדין שפורסם לגבי סתירה מהותית בין אמירות המנוחה בסרטון, שלפיהן בנות אינן מיועדות לירושה, לבין הצוואה המוקדמת שערכה ביחד עם בעלה המנוח, שבה חולק הרכוש בשווה בין כל הילדים, כולל הבנות. הסתירה הזו חיזקה, לדעת בית המשפט, את המסקנה כי אין מדובר בהשקפת עולם עקבית אלא בתוצאה של פגיעה קוגניטיבית.

לאחר בחינת כלל הראיות, קבע בית המשפט כי יש לקבל את ההתנגדות ולקבוע שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה ב-2008. הצוואה המאוחרת נפסלה, ובמקומה הורה בית המשפט על קיום הצוואה המוקדמת מ-2003. מכיוון שצוואה זו מחלקת את העיזבון שווה בשווה בין הילדים, נקבע כי התוצאה זהה למעשה למתן צו ירושה. בנוסף, חויבו הנכדים בהוצאות משפט בסכום כולל של 25 אלף שקל.