כסף
צילום: Freepik

העמיתה נרצחה, הקרן המשיכה לשלם - הבת תחזיר כסף?

העמיתה נפטרה ב-2005 אך קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל. הקרן תבעה מהבת להשיב את הכספים - מה פסק בית הדין לעבודה?

עוזי גרסטמן | (2)

​בפסק דין שניתן באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדונה תביעה שהגישה קרן פנסיה להשבת כספים ששולמו בטעות במשך עשור לאחר מות העמיתה בה, לאחר שזו נרצחה בידי בן זוגה במקום מגוריה בקנדה, כנגד בתה שהיתה מיופת הכוח בחשבונה. פסק הדין מעלה שאלות מהותיות בנוגע לאחריותן של קרנות הפנסיה ולחובותיהן כלפי העמיתים ובני משפחותיהם.​


העמיתה נפטרה ב-2005. קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. במהלך התקופה הזו, בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל.​


קרן הפנסיה טענה כי הבת קיבלה כספים שלא הגיעו לה, וכי היא ידעה או היתה צריכה לדעת שהכספים אינם שייכים לה.​ הקרן גם הדגישה את חובתה לשמור על כספי העמיתים, וטענה כי השבת הכספים היא הכרחית לשמירה על האיזון האקטוארי של הקרן.​


מנגד, הבת טענה כי לא היתה מודעת לכך שהכספים אינם מגיעים לה, וסברה שמדובר בכספים המגיעים לה כדין.​ היא גם ציינה כי הקרן לא פנתה אליה במשך כל התקופה, ולא התריעה על טעות כלשהי.​ הנתבעת טענה כי הסתמכה על הכספים לצורך מחייתה, וכי השבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי משמעותי.​


שופטת בית הדין ערמונית מעודד בחנה את טענות הצדדים והגיעה למסקנה כי יש לדחות את תביעת הקרן. בפסק הדין שפורסם, כתבה השופטת כי, "הקרן התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על תשלומיה ולא וידאה את פטירת העמית במועד". עוד צוין כי הבת, "לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת שמדובר בכספים ששולמו בטעות.""


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?
כמו כן, בית הדין הדגיש את חובת הזהירות המוטלת על קרנות הפנסיה בכל הנוגע לניהול תשלומיהן. נקבע כי על הקרן היה לנקוט אמצעים סבירים כדי לברר את פטירת העמית ולהפסיק את התשלומים במועד. בפסק הדין נכתב כי, "הקרן לא פעלה בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליה, ולא וידאה את פטירת העמית במועד".


בג"ץ גם התייחס לשאלת ההסתמכות של הבת על הכספים שקיבלה. נקבע כי הבת הסתמכה בתום לב על הכספים לצורך מחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק לא פרופורציונלי. בית הדין ציין בהכרעתו כי, "הנתבעת הסתמכה על הכספים למחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי כבד".

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע קרן הפנסיה לא גילתה במשך עשור שהעמיתה נפטרה?

בית הדין ציין כי הקרן לא נקטה אמצעים מספקים כדי לוודא את מצב חייה של העמיתה. ככל הנראה, הקרן לא קיבלה הודעה רשמית על הפטירה, ולא ערכה בדיקות יזומות מול מרשם האוכלוסין או גורמים אחרים שיכלו לאתר את הפטירה בזמן.


האם הבת היתה צריכה לדווח לקרן הפנסיה על פטירת אמה?

חוקית, האחריות להודיע על הפטירה בדרך כלל חלה על בני המשפחה, אך אין חובה מפורשת בחוק המטילה זאת על הבת במקרה זה. הקרן היתה יכולה לבדוק זאת בעצמה, ובית הדין הבהיר שהאחריות העיקרית היא עליה ולא על הבת.


מה המשמעות של פסק הדין עבור קרנות פנסיה אחרות?

פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לקרנות הפנסיה לכך שעליהן לנהל מעקב טוב יותר אחרי תשלומיהן, ולוודא כי הן לא ממשיכות לשלם קצבאות למי שאינו זכאי לכך. אם קרן פנסיה לא נוקטת זהירות מספקת, היא עלולה למצוא את עצמה במצב שבו לא ניתן להחזיר את הכספים ששולמו בטעות.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    בתי משפט מושחתים מהיסוד לפרק ולהקים מחדש (ל"ת)
    אנונימי 21/03/2025 17:54
    הגב לתגובה זו
  • פצ 22/03/2025 00:06
    הגב לתגובה זו
    בסיפור הזה בבתי המשפט בקרוב המושחת האמיתי יפנה את מקומו
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".