כסף
צילום: Freepik

העמיתה נרצחה, הקרן המשיכה לשלם - הבת תחזיר כסף?

העמיתה נפטרה ב-2005 אך קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל. הקרן תבעה מהבת להשיב את הכספים - מה פסק בית הדין לעבודה?

עוזי גרסטמן | (2)

​בפסק דין שניתן באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדונה תביעה שהגישה קרן פנסיה להשבת כספים ששולמו בטעות במשך עשור לאחר מות העמיתה בה, לאחר שזו נרצחה בידי בן זוגה במקום מגוריה בקנדה, כנגד בתה שהיתה מיופת הכוח בחשבונה. פסק הדין מעלה שאלות מהותיות בנוגע לאחריותן של קרנות הפנסיה ולחובותיהן כלפי העמיתים ובני משפחותיהם.​


העמיתה נפטרה ב-2005. קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. במהלך התקופה הזו, בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל.​


קרן הפנסיה טענה כי הבת קיבלה כספים שלא הגיעו לה, וכי היא ידעה או היתה צריכה לדעת שהכספים אינם שייכים לה.​ הקרן גם הדגישה את חובתה לשמור על כספי העמיתים, וטענה כי השבת הכספים היא הכרחית לשמירה על האיזון האקטוארי של הקרן.​


מנגד, הבת טענה כי לא היתה מודעת לכך שהכספים אינם מגיעים לה, וסברה שמדובר בכספים המגיעים לה כדין.​ היא גם ציינה כי הקרן לא פנתה אליה במשך כל התקופה, ולא התריעה על טעות כלשהי.​ הנתבעת טענה כי הסתמכה על הכספים לצורך מחייתה, וכי השבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי משמעותי.​


שופטת בית הדין ערמונית מעודד בחנה את טענות הצדדים והגיעה למסקנה כי יש לדחות את תביעת הקרן. בפסק הדין שפורסם, כתבה השופטת כי, "הקרן התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על תשלומיה ולא וידאה את פטירת העמית במועד". עוד צוין כי הבת, "לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת שמדובר בכספים ששולמו בטעות.""


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?
כמו כן, בית הדין הדגיש את חובת הזהירות המוטלת על קרנות הפנסיה בכל הנוגע לניהול תשלומיהן. נקבע כי על הקרן היה לנקוט אמצעים סבירים כדי לברר את פטירת העמית ולהפסיק את התשלומים במועד. בפסק הדין נכתב כי, "הקרן לא פעלה בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליה, ולא וידאה את פטירת העמית במועד".


בג"ץ גם התייחס לשאלת ההסתמכות של הבת על הכספים שקיבלה. נקבע כי הבת הסתמכה בתום לב על הכספים לצורך מחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק לא פרופורציונלי. בית הדין ציין בהכרעתו כי, "הנתבעת הסתמכה על הכספים למחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי כבד".

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע קרן הפנסיה לא גילתה במשך עשור שהעמיתה נפטרה?

בית הדין ציין כי הקרן לא נקטה אמצעים מספקים כדי לוודא את מצב חייה של העמיתה. ככל הנראה, הקרן לא קיבלה הודעה רשמית על הפטירה, ולא ערכה בדיקות יזומות מול מרשם האוכלוסין או גורמים אחרים שיכלו לאתר את הפטירה בזמן.


האם הבת היתה צריכה לדווח לקרן הפנסיה על פטירת אמה?

חוקית, האחריות להודיע על הפטירה בדרך כלל חלה על בני המשפחה, אך אין חובה מפורשת בחוק המטילה זאת על הבת במקרה זה. הקרן היתה יכולה לבדוק זאת בעצמה, ובית הדין הבהיר שהאחריות העיקרית היא עליה ולא על הבת.


מה המשמעות של פסק הדין עבור קרנות פנסיה אחרות?

פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לקרנות הפנסיה לכך שעליהן לנהל מעקב טוב יותר אחרי תשלומיהן, ולוודא כי הן לא ממשיכות לשלם קצבאות למי שאינו זכאי לכך. אם קרן פנסיה לא נוקטת זהירות מספקת, היא עלולה למצוא את עצמה במצב שבו לא ניתן להחזיר את הכספים ששולמו בטעות.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    בתי משפט מושחתים מהיסוד לפרק ולהקים מחדש (ל"ת)
    אנונימי 21/03/2025 17:54
    הגב לתגובה זו
  • פצ 22/03/2025 00:06
    הגב לתגובה זו
    בסיפור הזה בבתי המשפט בקרוב המושחת האמיתי יפנה את מקומו
פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר

בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בעימות הממושך בין יזמי הנדל"ן איציק תשובה וחיים (ז’אן־מרק) ולנסי. לאחר שנים של שותפות, שתי עסקות היפרדות ושורה ארוכה של הליכים, קבע השופט גלעד הס כי תשובה לא חייב לשלם ריבית של מיליונים, אך מחויב להשלים לולנסי פער של שטחים בנכס שנמסר לו. הפער הקטן נהפך למכריע: כ-40 מ״ר שהובילו לפיצוי של 375,725 שקל

עוזי גרסטמן |

בסופו של יום, בין השותפות ארוכת השנים לבין התהומות של הסכסוך שהעמיקו יותר ויותר, ניצבו שני אנשי נדל"ן מנוסים - חיים (ז’אן־מרק) ולנסי ואיציק תשובה - כשהם מציגים באופן עקבי גרסאות הפוכות כמעט בכל נקודת מחלוקת. הם החלו כשותפים, הניעו יחד פרויקטים, קידמו עסקות, ובמשך תקופה ארוכה ניהלו שורה של חברות משותפות. אלא שהדרך העסקית המשותפת התפצלה, ובית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שהתעוררו לאחר ההיפרדות. פסק הדין שניתן על ידי השופט גלעד הס חושף מערכת יחסים שהידרדרה באטיות אך בעקביות, עד שנהפכה למערכת משפטית ענפה, כזו שנפרשת על פני שלושה תיקים שאוחדו לתיק אחד. השופט עצמו כתב כי מדובר ב"מחלוקות נקודתיות יחסית שהתגלעו בין הצדדים", אך כל אחת מהן צמחה מתוך אותו סדק שנפער בעסקים המשותפים.

ולנסי ותשובה הגיעו בעבר לשני הסכמי היפרדות - האחד ב-2018 והשני, המקיף יותר, באפריל 2019. הרעיון היה לסיים את כל העסקים ביניהם ולהפריד את החברות. תשובה התחייב לשלם לולנסי סכומים גבוהים או לחלופין להעביר נכסים בערך של התשלום. ואולם גם הסכמים אלה לא סתמו את הגולל, אלא נהפכו לנקודת מוצא למחלוקות חדשות.

אחת הטענות המרכזיות שהעלה ולנסי היתה כי תשובה ביצע "איחור עצום" במתן ערבות חוק מכר לנכסים שנמסרו כחליף לכסף, ולכן הוא זכאי לריבית של 9% לשנה, ריבית שלטענתו הגיעה לסכומים מצטברים של יותר מ-10 מיליון שקל. תשובה מצדו טען שאין בסיס לדרישה, וכי כל התשלומים, בין אם בכסף ובין אם בנכס, בוצעו במועדים המדויקים שנקבעו בהסכמי המכר.

השופט: ההסכם ברור - אין ריבית בלי איחור

הכרעתו של השופט הס בנושא הזה היתה חדה. הוא קבע שלפי ההסכם, ריבית בשיעור של 9% תחול רק על תשלום שלא בוצע במועד שנקבע בהסכמי המכר, ולא בכל מקרה שבו עדיין לא הוענקה ערבות חוק מכר. השופט כתב בהחלטתו כי, "לשונו של סעיף 34 ברורה… סעיף זה עוסק במקרה של תשלום שלא שולם במועדו… וקובע סנקציה בדמות ריבית של 9% על אי תשלום במועדים אלו". השופט גם הדגיש כי אין כל חובה חוזית או חוקית להמציא ערבות חוק מכר לפני שהגיע מועד התשלום בהסכם המכר, וכי הפירוש של ולנסי "אינו מתיישב עם לשון ההסכם ואף לא עם תכליתו".

ולנסי ניסה לטעון כי חתם על הסכמי המכר "תחת מחאה", אך השופט הסביר כי לא ניתן לטעון לכפייה בדיעבד, ובכל מקרה, אם ולנסי היה סבור שההסכמים נכפו עליו, היה עליו לבטל אותם ולא להמשיך לפעול על פיהם. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי, "ולנסי חתם על ההסכם לאחר משא ומתן… ומכאן חתימתו מחייבת אותו". בסופו של דבר, דרישתו של ולנסי לריבית נדחתה במלואה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.