כסף
צילום: Freepik

העמיתה נרצחה, הקרן המשיכה לשלם - הבת תחזיר כסף?

העמיתה נפטרה ב-2005 אך קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל. הקרן תבעה מהבת להשיב את הכספים - מה פסק בית הדין לעבודה?

עוזי גרסטמן | (2)

​בפסק דין שניתן באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדונה תביעה שהגישה קרן פנסיה להשבת כספים ששולמו בטעות במשך עשור לאחר מות העמיתה בה, לאחר שזו נרצחה בידי בן זוגה במקום מגוריה בקנדה, כנגד בתה שהיתה מיופת הכוח בחשבונה. פסק הדין מעלה שאלות מהותיות בנוגע לאחריותן של קרנות הפנסיה ולחובותיהן כלפי העמיתים ובני משפחותיהם.​


העמיתה נפטרה ב-2005. קרן הפנסיה המרכזית של ההסתדרות, שלא קיבלה את ההודעה על פטירתה, המשיכה להעביר את הקצבה החודשית שלה לחשבונה במשך כעשור, עד לגילוי הטעות ב-2015. במהלך התקופה הזו, בתה של המנוחה, שהיתה מיופת הכוח בחשבון, השתמשה בכספים שהועברו לצרכיה האישיים, בסכום כולל של כרבע מיליון שקל.​


קרן הפנסיה טענה כי הבת קיבלה כספים שלא הגיעו לה, וכי היא ידעה או היתה צריכה לדעת שהכספים אינם שייכים לה.​ הקרן גם הדגישה את חובתה לשמור על כספי העמיתים, וטענה כי השבת הכספים היא הכרחית לשמירה על האיזון האקטוארי של הקרן.​


מנגד, הבת טענה כי לא היתה מודעת לכך שהכספים אינם מגיעים לה, וסברה שמדובר בכספים המגיעים לה כדין.​ היא גם ציינה כי הקרן לא פנתה אליה במשך כל התקופה, ולא התריעה על טעות כלשהי.​ הנתבעת טענה כי הסתמכה על הכספים לצורך מחייתה, וכי השבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי משמעותי.​


שופטת בית הדין ערמונית מעודד בחנה את טענות הצדדים והגיעה למסקנה כי יש לדחות את תביעת הקרן. בפסק הדין שפורסם, כתבה השופטת כי, "הקרן התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על תשלומיה ולא וידאה את פטירת העמית במועד". עוד צוין כי הבת, "לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת שמדובר בכספים ששולמו בטעות.""


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?
כמו כן, בית הדין הדגיש את חובת הזהירות המוטלת על קרנות הפנסיה בכל הנוגע לניהול תשלומיהן. נקבע כי על הקרן היה לנקוט אמצעים סבירים כדי לברר את פטירת העמית ולהפסיק את התשלומים במועד. בפסק הדין נכתב כי, "הקרן לא פעלה בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליה, ולא וידאה את פטירת העמית במועד".


בג"ץ גם התייחס לשאלת ההסתמכות של הבת על הכספים שקיבלה. נקבע כי הבת הסתמכה בתום לב על הכספים לצורך מחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק לא פרופורציונלי. בית הדין ציין בהכרעתו כי, "הנתבעת הסתמכה על הכספים למחייתה, והשבתם כעת תגרום לה לנזק כלכלי כבד".

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע קרן הפנסיה לא גילתה במשך עשור שהעמיתה נפטרה?

בית הדין ציין כי הקרן לא נקטה אמצעים מספקים כדי לוודא את מצב חייה של העמיתה. ככל הנראה, הקרן לא קיבלה הודעה רשמית על הפטירה, ולא ערכה בדיקות יזומות מול מרשם האוכלוסין או גורמים אחרים שיכלו לאתר את הפטירה בזמן.


האם הבת היתה צריכה לדווח לקרן הפנסיה על פטירת אמה?

חוקית, האחריות להודיע על הפטירה בדרך כלל חלה על בני המשפחה, אך אין חובה מפורשת בחוק המטילה זאת על הבת במקרה זה. הקרן היתה יכולה לבדוק זאת בעצמה, ובית הדין הבהיר שהאחריות העיקרית היא עליה ולא על הבת.


מה המשמעות של פסק הדין עבור קרנות פנסיה אחרות?

פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לקרנות הפנסיה לכך שעליהן לנהל מעקב טוב יותר אחרי תשלומיהן, ולוודא כי הן לא ממשיכות לשלם קצבאות למי שאינו זכאי לכך. אם קרן פנסיה לא נוקטת זהירות מספקת, היא עלולה למצוא את עצמה במצב שבו לא ניתן להחזיר את הכספים ששולמו בטעות.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    בתי משפט מושחתים מהיסוד לפרק ולהקים מחדש (ל"ת)
    אנונימי 21/03/2025 17:54
    הגב לתגובה זו
  • פצ 22/03/2025 00:06
    הגב לתגובה זו
    בסיפור הזה בבתי המשפט בקרוב המושחת האמיתי יפנה את מקומו
בית משפט   פסק דין
צילום: דאלי

מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה

אמו של הגרוש טענה כי העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל כהלוואה לרכישת הדירה, כלתה לשעבר התעקשה שמדובר במתנה - והמאבק הוכרע באולם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. השופטת בחרה להעדיף את גרסת הכלה לשעבר, וקבעה כי הכספים אינם חוב שיש להשיבו. הראיות לא הותירו מקום לספק: הנתבעת לא ידעה על הסכם ההלוואה, לא הוזמנה לחתום עליו, ומעולם לא נאמר לה כי יהיה עליה להשיב את הכספים

עוזי גרסטמן |

זה היה סיפור משפחתי מוכר ונפוץ: בני זוג צעירים, בתחילת דרכם, מנסים לקנות דירה שתשמש להם בית. ב-2016 הם רכשו דירה בשכונת הר חומה שבירושלים, והדרך למימון העסקה כללה שילוב של הון עצמי, משכנתא וסיוע כלשהו מההורים. אלא שעם פירוק הנישואים שנים לאחר מכן, נהפך אותו סיוע למוקד של תביעה קשה, כשאמו של הגרוש התעקשה כי מדובר בהלוואה שצריך להשיב, ואילו כלתה לשעבר טענה שהכסף ניתן כמתנה - בדיוק כפי שנוהגים הורים רבים שמעוניינים לעזור לילדיהם בשלב רכישת דירה.

התובעת, אמו של הבעל לשעבר, הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה מחייב גם את כלתה לשעבר. לטענתה, היא העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל, ושני בני הזוג ידעו שמדובר בכסף שיש להשיבו לאחר מכירת הדירה. מנגד, הנתבעת טענה כי לא שמעה מעולם על כל הסכם כזה, לא חתמה עליו, ואף לא הוזמנה לחתום. לדבריה, כל הסיפור הומצא רק כשנישואיה הגיעו לקו הסיום, והיא מצאה את עצמה מול חזית מאוחדת של הגרוש שלה ואמו, בניסיון לדרוש ממנה מאות אלפי שקלים שלא היו ולא נבראו כחוב.

השופטת ריבי לב אוחיון, שדנה בתיק, בדקה את חומר הראיות שהוצג בפניה במשך חודשים, בחנה את העדויות ואת המסגרת המשפטית שמגדירה כיצד מתייחסים לכספים שהורים מעבירים לילדיָם ולבני זוגם במהלך הנישואים. בפסק דין מפורט ומנומק היא דחתה את התביעה, וקבעה כי לא הוכח שמדובר בהלוואה. "הכספים המדוברים שהועברו מהתובעת לנתבעים הם בגדר 'מתנה'", כתבה השופטת בהחלטתה, והבהירה כי התובעת לא הצליחה לסתור את חזקת המתנה המקובלת על פי הפסיקה.

המתווה המשפטי שבו השתמשה השופטת מבוסס על פסיקה עקבית של בתי המשפט, ולפיה כשהורים מעבירים כספים לילדיהם ולבני זוגם במהלך הנישואים, ההנחה היא שמדובר במתנה. כפי שציינה השופטת בפסק הדין שפורסם, "נקודת המוצא היא כי יש להחיל את 'חזקת המתנה', דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם". עוד היא הדגישה כי אין במשבר נישואים שפורץ בשלב מאוחר כדי להפוך את המתנה להלוואה בדיעבד.

הנתבעת כלל לא ידעה על הפגישה אצל עורכת הדין

לאחר שקבעה את נקודת המוצא הנורמטיבית, עברה השופטת לבחון האם במקרה הספציפי הצליחה האם, התובעת, להביא ראיות שמסוגלות לסתור את החזקה. כאן בחנה השופטת לעומק את העדויות, ואת התמונה המורכבת שנפרשה בפניה בדיוני ההוכחות. אחד הממצאים המרכזיים שעלו מהעדויות היה העובדה שהנתבעת כלל לא ידעה על קיומה של פגישה אצל עורכת הדין אסתר טולידנו, קרובת משפחתה של התובעת, שבה נחתם ההסכם בין האם לבנה. התובעת עצמה הודתה כי לא טרחה ליידע את הנתבעת על הפגישה. בעדותה היא אף אמרה כי, "אני לא אמרתי לה, בעלה צריך להגיד לה". וכשנשאלה אם בדקה שהנתבעת אכן יודעת ומסכימה, טענה כי "הנתבע ניהל את העניין והנתבעת סמכה עליו".