יש כל מיני צורות להגיד 'כדאי לכם לקנות את הרהיטים שלנו'. המסר לכשעצמו אינו מעניין כי הוא ברור מאליו. כל עסק ירצה שנחשוב שמוצריו הכי טובים. שאלת השאלות היא כיצד לייצר תשוקה דווקא למותג הספציפי.

לשם כך זה צריך לקחת בעלות על סיפור שמעניק תפקיד ראשי אחד למותג, ותפקיד ראשי שני - לצרכן. זוהי הצורה היחידה לייצר מעורבות וזיקה. התפקיד שלנו כצופים/צרכנים מגשים את עצמו באמצעות הזדהות כמובן. אך ללא הזדהות יש שעמום ואדישות, ואז לא מתרחש מסחר..

במקרה של ביתילי, מיה דגן, הפרזנטורית, מכניסה אותנו לבית בו גדלה, שזה למעשה הבית בו גדלנו אנו - בני ה-40-60 הרוב הסטטיסטי של בעלי יכולת הקניה. בתוך 16 שניות אנחנו נחשפים לעשרות גירויים שמעוררים את בלוטת הנוסטלגיה: מתלה מעילים מעץ, כסא מתנדנד, מקרר אמקור, פורמייקה ירוקה במטבח, מדפי ספרים מחוברים עם צירי מתכת לקיר, ועוד.

דגן מציגה לנו חלק מהפריטים: שפריץ על הקיר שהותיר מזכרת מעל הגבה (מי לא זוכר שזה קרה לו?), עציץ תלוי במקרמה, תמונת הילד הבוכה, נוצות טווס בתרמיל של פגז מהקרב במיתלה. בתוך שניות מצליח הקליפ להטיס אותנו במנהרת זמן לסיפור הקולקטיבי שלנו, על פני חזיתות של תרבות, מלחמות, פנאי וטראומות..

במחי דלת נפתחת, מעבירה אותנו הגיבורה (שזה יכול להיות אתה, את או אני) לסלון אחר, עדכני, שיש בו תשובה חדשנית לכל פריט ופריט מהעבר התמים והמלנכולי. ספה כנגד ספה, עציץ כנגד עציץ, שטיח כנגד שטיח. רק חדש.

הפרסומת מגחכת במעט את העבר אבל לא שופטת אותו. למעשה, היא בכלל לא מדברת על רהיטים ואבזור ביתי, אלא משתמשת בהם כדי להדגים לנו את הבחירה שיש לנו בכל רגע נתון בחיינו: להיתקע בעבר או להיפרד ממנו לטובת חיים חדשים. באופן פרדוקסאלי, היא אפילו לוקחת סיכון שנחמוד את אייקוני העבר ונתענג על רגעי הרטרו הקצרים שהיא מעניקה לנו..

אבל בגדול, מה שהפרסומת עושה זה לפתור לנו את הקונפליקט שבא ואומר שלהיות ישראלי זה להישאר נאמנים לעבר, בעוד שלפתוח דף חדש זה לא להיות ישראלי. אז זהו שלא, אומר לנו ביתילי. יש כזה דבר עיצוב ישראלי חדש. לא חייבים לשמר את מזכרות העבר. אפשר ומותר להניח להן, ובכל זאת לחיות בבית ישראלי. ואותו עיצוב ישראלי גר בבית שקוראים לו ביתילי..

איקאה, מותג רהיטים אחר, בחר גם הוא לספר לנו, לפני מספר שנים, מדוע עלינו לעבור הלאה ולהיפרד מהבית שבו גדלנו. גם איקאה, כמו ביתילי, עסוקה בשאלת השאלות - מהו הכח המניע להיפרד ממקום נוח ומוכר שאנו קוראים לו בית? איקאה מדגימה לנו סיטואציה שבה שני הילדים המתבגרים שעדיין חיים עם הוריהם, תופסים את ההורים (שחשבו שהם לבד בבית) על חם בקטע מיני פרוורטי משהו.

גם פה המסר יושב עמוק בתובנה אנושית גלובאלית, בעוד שה'סחורה' עצמה משמשת רק כתפאורה.

מה שיפה במיתוג טוב הוא שבדיוק מאותו מקום שהוא מרפה מאמביציית המכירה האגרסיבית לטובת אמת צרכנית אוניברסאלית - שם הוא מחזיר את אמון קהל היעד ועתיד להשיג לעצמו את נתחי השוק הנחשקים.

ביתילי

איקיאה time to move out