עובדות וטענות:

המערער 1, חבר קיבוץ בית-ניר (המערער 2), נפצע במהלך מרוץ אופנועים "ראלי הפרעונים" במצרים בו השתתף. כתוצאה מן התאונה נחבל קשות בגבו ונותר משותק בפלג גופו התחתון. בתביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) טען, כי השתתף במרוץ כעובד של המשיבה 1 אשר עסקה במועדים הרלוונטיים לעניין, בין היתר, בייבוא אופנועי שטח מסוג KTM. על אחד מהאופנועים האלה רכב במהלך המרוץ שבו נפגע. אולם המל"ל דחה את התובענה, אף שלאחר התאונה דיווחה עליו המשיבה 1 כעובד שלה. נקבע, כי על פי הנתונים שנתקבלו התאונה לא ארעה "תוך כדי ועקב" עבודתו של המערער 1 אצל המשיבה 1 ועל כן אין היא "תאונת עבודה" כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין האזורי לעבודה אימץ את עמדת המל"ל ואף הערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה נדחה.

משנדחתה תביעת המערער 1 על ידי בית הדין האזורי לעבודה, הגישו המערערים תביעה כספית כנגד המשיבים לבית המשפט המחוזי. נטען, כי המערער 1 יצא למרוץ כעובד של המשיבה 1 וכי המשיבות 1 ו-2 כמי שהעסיקו אותו, הפרו את התחייבותן במישור החוזי לדאוג לבטיחותו המרבית. בנוסף, העלה המערער 1 טענות נוספות במישור החוזי ובמישור הנזיקי בדבר החובה שהייתה מוטלת על המשיבים או מי מהם לרכוש עבורו פוליסת ביטוח תאונות אישיות לכיסוי נזקים מסוג הנזק שאירע לו. לטענתו, המשיבים הפרו את חובתם זו וכתוצאה מכך נותר הוא חשוף לנזקים הנובעים מהיעדר כיסוי ביטוחי להשתתפותו במרוץ.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי פסיקת בית הדין לעבודה מקימה השתק פלוגתא ביחס לטענת המערער 1 לפיה השתתף במרוץ כעובד המשיבה 1. למעלה מן הנדרש, הוסיף בית המשפט, כי מסקנה זו עולה גם מתוך חומר הראיות שהוצג בפניו. נקבע, כי הקשר בין המערער למשיבה נוצר בעקבות מודעה שפרסמה המשיבה ובה נאמר כי "ברצונה להוציא מטעמה 3 רוכבי שטח מנוסים, ומוכשרים להתחרות בראלי הפרעונים". המערער שהינו מכונאי במקצועו ונהג מרוצים חובב, השתתף בעבר במרוצים שונים בארץ ובעולם, והוא נענה לפניית המשיבה והצדדים הגיעו לסיכום בע"פ בענין. רק לאחר מכן, הושג ביניהם סיכום נוסף בדבר העסקתו בשכר כמכונאי. משכך, שוכנע בית המשפט כי "השתתפותו של התובע במרוץ לא היוותה תנאי להעסקתו והיתה מתבצעת אף ללא פריסת החסות של הנתבעת" וכי "המדובר במקרה כגון דא במימון תמורת פירסום גרידא, ללא יחסי עובד-מעביד". אשר לשאלה אם הפרה המשיבה 1 את חובותיה והתחייבויותיה כלפי המערער 1 בכך שלא דאגה לבטחו בביטוח תאונות אישיות בגין סיכוני השתתפותו במרוץ נקבע, כי קבוצת רוכבי האופנועים הישראלים שאליה הצטרף המערער 1 לצורך המרוץ, היא קבוצה חיצונית למשיבה 1 שהתארגנה באופן פרטי לצורך זה וכי לא סוכם בינו ובין המשיבה 1 במפורש או במשתמע כי היא תדאג לבטחו בביטוח תאונות אישיות ועל כן אין לייחס לה התחייבות חוזית בהקשר זה.

מכאן הערעור שבפנינו.

דיון משפטי:

כב' הש' א' חיות:

המסקנה לפיה לא התקיימו בין המערער 1 למשיבה 1 יחסי עובד ומעביד, ככל שהדבר נוגע להשתתפותו במרוץ, מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בה. עם זאת, אין לקבל את מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה מדובר כאן במתן חסות גרידא. מחומר הראיות עולה כי המערער 1 עסק בנהיגה ספורטיבית כתחביב וצבר ידע וניסיון ברכיבה על אופנועי שטח, אם כי לא הפך עיסוק זה למקצוע או למקור פרנסה. המטרה שעמדה לנגד עיניו בעת שהתקשר עם המשיבה 1 בהסכם הנוגע להשתתפותו במרוץ הייתה התמודדות עם אתגר ספורטיבי תחרותי ורכישת ניסיון נוסף בתחום זה. הוא לא דרש שכר עבור השתתפותו במרוץ אך ביקש כיסוי להוצאותיו. מבחינתו, ההתקשרות עם המשיבה 1 בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ הגשימה את שאיפתו העצמאית ליטול חלק כרוכב אופנוע במרוץ בינלאומי, תוך כיסוי ההוצאות הכרוכות בכך מצידה. המודעה שפרסמה המשיבה 1 מעידה על יוזמה ועל פעילות אקטיבית מצידה במטרה להביא להשתתפות האופנועים שהיא מייבאת במרוץ. יוזמה זו וכן המשאבים שהייתה מוכנה להשקיע ואף השקיעה בפועל לצורך כך, בהחלט מלמדים כי האינטרס שהיה לה בכל הנוגע להשתתפות במרוץ חורג מהתנהלות טיפוסית של נותן חסות גרידא. המערער 1 העיד מניסיונו על סוגי ההתקשרויות המקובלות בתחום זה עם נותני חסות ומעדות זו, שלא נסתרה, עולה כי ההתקשרות בינו ובין המשיבה 1 בכל הנוגע להשתתפות במרוץ בהחלט חרגה מן הדפוס המקובל בתחום זה. המשיבה סיפקה לו את האופנוע שעליו רכב במהלך המרוץ וכן מימנה את ההוצאות הישירות הכרוכות בהשתתפותו ובכללן: דמי הרישום למרוץ, דמי האשרה ומעבר הגבול למצרים, חלקי חילוף לאופנוע וכן ביטוח חובה לשימוש באופנוע בישראל ובמצרים. עובד של המשיבה 1, מכונאי במקצועו, אף נשלח מטעמה ללוות את קבוצת הרוכבים אליה השתייך המערער.

כל אלה מובילים אל המסקנה כי היחסים שנוצרו בין הצדדים לצורך ההשתתפות במרוץ, היו בעלי מאפיינים ייחודיים. נראה, כי ההגדרה הקולעת יותר ליחסים בין הצדדים היא מיזם משותף. במוקד ההתקשרות עמד מפגש של אינטרסים אותם ביקש כל אחד מן הצדדים להגשים באמצעות ההשתתפות במרוץ. על מנת לקדם אינטרסים אלה הסכימו הצדדים לשתף פעולה ביניהם ולרתום את יכולותיו הספורטיביות של המערער ליכולתה הכלכלית של המשיבה, אשר יזמה את ההתקשרות והייתה נכונה להיות מעורבת בקידום המיזם באופן אינטנסיבי ביותר. כך, במסגרת היחסים שנקשרו בין הצדדים, רשאית הייתה המשיבה 1 להתקשר עם נותני חסות שונים לצורך פרסום מוצריהן באמצעות המערער 1 במהלך המרוץ ואף עשתה כן בפועל. כמו כן, סיפקה המשיבה 1 את הציוד הנדרש (האופנוע, חלקי החילוף, תלבושת) ואף טיפלה בביצוע התשלומים הכרוכים בהשתתפותו של המערער 1 במרוץ. ניתן, אפוא, לומר כי תמורת מעורבותה הכלכלית של המשיבה 1 במיזם המשותף ציפתה המשיבה 1 לתשואה כלכלית ואילו המערער 1 תרם את יכולותיו הספורטיביות למיזם מתוך ציפייה לזכות בהישגים ספורטיביים.

העילה החוזית: במישור החוזי, יש לקבל קביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי לא היה בין הצדדים סיכום מפורש לפיו המשיבה 1 תבטח את השתתפותו של המערער 1 במרוץ. למעט ביטוחי החובה אותם נטלה על עצמה המשיבה לרכוש עבור המערער אשר, ככל העולה מן העדויות שהוצגו, לא כללו כיסוי ביטוחי לנזקי-גוף כתוצאה מן ההשתתפות במרוץ עצמו. אלא שלטענת המערער 1, אף שהדבר לא סוכם ביניהם מפורשות, ניתן ללמוד על דבר קיומה של התחייבות כזו מצד המשיבה 1 כלפיו מתוך נסיבות ההתקשרות ונוכח העניינים שבהם התחייבה המשיבה 1 לטפל בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ. טענתו זו של המערער 1 מעוררת קושי משום שהיא מזמינה את בית המשפט לקרוא אל תוך ההסכם שבין הצדדים התחייבויות שעליהן לא הסכימו באופן מפורש. בכך, יש משום פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, ולפיו נתונה לצדדים האוטונומיה לקבוע את תניות החוזה ותוכנו. במקרה שלפנינו לא עלתה טענה כי ניתן להשלים את תנאי ההתקשרות בין הצדדים מכוח סעיף 26 לחוק החוזים על פי הנוהג הקיים בין הצדדים או על פי הנוהג הקיים בחוזים מאותו סוג. יחד עם זאת, אין חולק כי במסגרת חלוקת התפקידים שעליה הסכימו הצדדים נטלה על עצמה המשיבה 1 התחייבות לדאוג להוצאות הכרוכות בהשתתפותו של המערער 1 במרוץ. אולם, אין לגזור מכך על דרך של פרשנות גם התחייבות לדאוג לביטוח תאונות אישיות עבור המערער 1. עריכת ביטוח שכזה אינו נכלל בהוצאות המיידיות והישירות הנדרשות לצורך ההשתתפות במרוץ, אותן נטלה על עצמה המשיבה 1, כאמור. מדובר בהוצאה נוספת המיועדת להבטיח למערער 1 תשלום של תגמולי ביטוח במקרה של נכות עקב תאונה אם תיגרם במהלך השתתפותו במרוץ. ביטוח כזה, אף שהינו ראוי ורצוי בנסיבות העניין, לא היה הכרחי ככל שהדבר נוגע לעצם ההשתתפות במרוץ. על כן, התחייבותה החוזית של המשיבה 1 אינה כוללת במסגרתה גם עריכת ביטוח תאונות אישיות.

העילה הנזיקית: המערערים טוענים בהקשר זה כי המשיבה 1 התרשלה בכך שלא דאגה לבטח את המערער 1 ולמצער בכך שלא וידאה כי המערער 1 דאג לבטח את עצמו בביטוח כאמור. בהקשר זה, ראוי להדגיש כי קיומו של חוזה בין הצדדים אינו שולל בהכרח הטלת אחריות על מי מהם כלפי משנהו במישור הנזיקי.

רשלנות בגין אי-עריכת ביטוח במסגרת מיזם ספורטיבי משותף: מקום שבו מדובר בפעילות בעלת סיכונים מוגברים, אשר גם נקיטת אמצעי זהירות סבירים אינה מאיינת אותם, עריכת ביטוח עשויה להיות סטנדרט נורמטיבי ראוי ואף מתחייב. שיקולי המדיניות המצדיקים קביעת סטנדרט שכזה מבוססים בעיקרם על המשמעויות שעשויות להיות להיעדרו של ביטוח בהקשר של פעילות כזו במישור הערכי, הכלכלי והחברתי. הביטוח מקנה "רשת ביטחון" חשובה בהקשר זה. כאשר מדובר בפעילות מאורגנת היוצרת סיכונים מוגברים, ניתן לצפות שהגורמים המפיקים תועלת מהפעילות ידאגו לקיומו של ביטוח. פיזור הסיכון בדרך זו הינו צודק ויעיל ומאפשר למזער את הנזקים הישירים הנגרמים בעטיה של הפעילות המסוכנת כמו גם את הנזקים העקיפים הנלווים לכך.

העותרים מבקשים ללכת צעד נוסף ולהחיל על המשיבה 1 חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות. גישה זו מעוררת קשיים ואין לקבלה. אכן, מבחינה נורמטיבית יש משום אי-סבירות בכך שמיזם שעניינו השתתפות במרוץ אופנועים יוצא לדרך ללא ביטוח תאונות אישיות. יחד עם זאת, הבחירה במשטר הרשלנות כאמצעי ליצירת חובת ביטוח מאתגרת את גבולותיה של העוולה ומעוררת חשש מפני "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת. כמו כן, מסלול החקיקה מקדם בצורה אפקטיבית יותר את האינטרס בפיזור סיכונים באמצעות עריכת ביטוח. הטלת חובת זהירות להבדיל מהטלת חובה בחוק משמעותה העמדת המזיק הפוטנציאלי בפני בחירה בין אפשרות של עריכת ביטוח לבין אפשרות של נטילת הסיכון הכרוך באי-עריכתו (סיכון שאם יתממש יחויב המזיק לפצות את הניזוק בגין היעדר הביטוח). לא מן הנמנע כי בהיעדר חובה חוקית לבטח, יבחר המזיק הפוטנציאלי באפשרות השנייה לפיה יוטל לפתחו הנזק כולו במרוכז, וזאת משיקולים רבים ומגוונים.

עם זאת, אין לשלול את האפשרות לפיה אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית מניה וביה, ויש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. בכלל זה, שיקולים של סבירות ההתנהגות, צפיות הנזק, ויחסי קירבה והסתמכות בין המזיק לניזוק. החשש מפני פריצת גבולות עוולת הרשלנות איננו צריך להכריע את הכף בכל מקרה ומקרה. זהו שיקול שיש לבחון את תוקפו ואת משקלו בהתאם לנסיבות. יתר על כן, נראה כי יתכנו סיטואציות מסוימות שבהן יהא זה מן הראוי להכיר בעילת רשלנות עקב אי-עריכת ביטוח. כמו כן, בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית. יתכן שבנסיבות כאלה ניתן יהיה לראות באי ביטוחו של הניזוק על ידי המזיק מחדל רשלני. יחסי קירבה והסתמכות כאמור עשויים להתקיים, בין היתר, מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך עבורו ביטוח או מקום בו מתחייב הדבר מנוהג בין הצדדים. לעומת זאת, מקום שבו בחר הניזוק להיות מעורב בפעילות מסוכנת בשל טובות ההנאה שהיא מצמיחה לו יתקשה לטעון, בהיעדר סיכום מפורש, כי הסתמך על אחר לעניין ביטוחו.