עובדות וטענות:

החל משנת 1976 הועסק המערער במשיבה, עיריית נצרת עילית, בתפקיד הממונה על שירותי הביטחון. ביום 1.4.02 הודיע ראש העירייה למערער על העברתו מתפקידו, ומספר ימים לאחר מכן הוחלט על הוצאתו לחופשה. בתאריך 21.7.02 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית הדין למשמעת, בעקבות קובלנה שהגישה נגדו העירייה. הדיון המשמעתי לא הסתיים מחמת פיטוריו, לימים, של המערער, כפי שיבואר להלן.

ביום 29.7.02 קוים למערער הליך שימוע כנגד הכוונה להשעותו ולאחריו, החליט ראש העירייה על השעייתו מן העבודה. כנגד כך הגיש המערער לבית הדין האזורי, תביעה ועתירה לסעד זמני, להצהיר על בטלות החלטת ההשעיה ולהורות על החזרתו לתפקידו. הבקשה לסעד זמני התקבלה בחלקה בלבד, ובהחלטה מיום 26.9.02 נקבע כי החלטת ההשעיה בטלה מחמת הפגמים שנפלו בה. בקשת המערער להשיבו לעבודה בתפקיד שמילא, נדחתה מחמת שיהוי בהגשת הבקשה. החלטת ראש העירייה מיום 1.4.02 בדבר הוצאת המערער לחופשה, הוגבלה ל-90 יום נוספים בלבד (להלן: ההחלטה).

במסגרת הדיון בערעור העירייה על ההחלטה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוותר ההסדר שנקבע בהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.9.02, וייעשו צעדים לקידום ההליכים בבית הדין למשמעת ולסיומם.

בינתיים, ביום 18.7.04, פוטר המערער מעבודתו בעירייה במסגרת הליכי צמצום והתייעלות. כנגד פיטוריו הגיש המערער תביעה נוספת, שאינה מעניינו של ערעור זה. בפועל, לא עבד המערער כשנתיים ימים, מאז הוצא לחופשה ב-16.4.02 ועד שנכנסו פיטוריו לתוקף ביום 19.8.04 ובכל העת הזו שולמה משכורתו.

בפסק הדין בתביעה העיקרית כנגד החלטת ההשעיה והעברת המערער מתפקידו, קבע בית הדין, כי חומר הראיות שהובא בפניו לא שינה ממסכת העובדות כפי שנקבעו בהחלטתו בסעד הזמני, בה הורה על ביטול הליך ההשעיה. למרות זאת, נדחתה עתירת המערער לסעד הצהרתי בדבר בטלות החלטת ההשעיה, מן הטעם שסעד הצהרתי זה אינו אקטואלי עוד, נוכח פיטוריו (להלן: פסק הדין). כנגד פסק דין זה מוסב הערעור דנן.

דיון משפטי:

כב' הש' נ' ארד:

ככלל, לא תידרש ערכאה משפטית לעתירה המעלה שאלות תיאורטיות וכאשר הסכסוך שנדון נפתר, מעצמו או בהחלטה. בבואו לקבוע את האיזון הנדרש בין ההיבט התיאורטי לבין הכרעה בסכסוך, ייתן בית הדין דעתו לכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי, לסכסוך בו מדובר, להיקפו, להשלכותיו, לרקע העובדתי והדיוני ההולם הכרעה בסוגיות הנדונות, ולצורך בחריגה מגבולותיה של ההכרעה בעצם הסכסוך, אל עבר התחום התיאורטי עיוני. כלל זה לא יחול במקרה בו סירובו של בית-הדין לדון בשאלות בעלות אופי "תיאורטי" עלול לסכל כל דיון עתידי בהן, או כאשר העתירה מגלה על פניה שאלה עקרונית כללית הדורשת הכרעה.

שלא כמו סעד תיאורטי, שהוא היוצא מן הכלל, נוטה המגמה הכללית בפסיקה ליתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שאין מדובר בסעד אקדמי גרידא. תובע עשוי לקבל סעד הצהרתי אף אם בידיו לתבוע סעד ממשי אחר, ובלבד שבכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי, על עניין ממשי בקבלת הסעד שיביא לו תועלת, או יסיר מפניו מכשול כלשהו. זהו גם המבחן שנקבע בפסיקה - מבחן העניין הממשי.

בהידרשו לשאלה מהו אינטרס לגיטימי בו יינתן סעד הצהרתי, אף אם לתובע אפשרות לתבוע סעד ממשי אחר, פסק בית המשפט העליון, כי אינטרס התובע לנקות את שמו הינו אינטרס לגיטימי. כך גם נפסק, כי אינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי ולקיומו של עניין ממשי של התובע בפתרון הסכסוך יכול ויקום מקום בו מדובר במעמדו של העובד או בזכויותיו העתידיות; בקידום יחסי עבודה תקינים, בהבטחת זכויות הצדדים ליחסי עבודה ובכשרות ההליכים שננקטו על ידם. לפיכך, הגנה על שמו הטוב של עובד תיחשב אף היא כאינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי, במיוחד במסגרת יחסי העבודה וסביבת העבודה. שכן, מקום העבודה אינו מקור פרנסה בלבד עבור העובד, אלא מהווה חלק מתדמיתו, ומהסביבה החברתית המלווה אותו במרבית שעות היממה.

מנגד, נקבע כי מהותו של הליך ההשעיה ותכליתו היא להגן על הציבור ועל מקום העבודה בו מועסק העובד. כך נקבע, כי ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השירות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו וכן לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה.

עם זאת, בעצם ההשעיה יש כדי להטיל דופי בעובד ומעצם מהותה היא פוגעת בעבודתו ובמשרתו בטרם ההרשעה, ובזכותו לעבוד ולקדם עצמו בעבודה. כן היא מכתימה את שמו ופוגעת בכבודו בקרב החברה הסובבת אותו בהיותה מבטאת הנחה של קיום אשמה בעובד ומטילה עליו סטיגמה חברתית. בגין אלה, רשאי העובד למצות את זכותו ולהוכיח, כי ההחלטה על השעייתו התקבלה שלא כדין וכתוצאה מכך, בטל ומבוטל הכתם שהותירה בו השעייתו, כלפי משפחתו וכלפי חבריו ומנהליו במקום העבודה.

נקבע, כי הסעד ההצהרתי, המבוקש בענייננו, כנגד חוקיות הליך ההשעיה ותקפותו, אינו סעד תיאורטי, כי אם סעד ממשי שתועלתו בצידו. מדובר בסעד לגיטימי ורלבנטי בעל השלכות על אירועי העבר ועל מהלכי העתיד, בחיי העבודה של המערער. לסעד ההצהרתי עשויה להיות השפעה על תדמיתו של המערער, על יחסיו במקום העבודה ממנו פוטר, ובמקומות עבודה בהם יועסק בעתיד. תועלתו של הסעד בהגשמת מבוקשו להגן על שמו הטוב ועל המוניטין שלו ומעמדו כעובד, ולהסיר בכך רבב שדבק בו ובהתנהגותו, כתוצאה מההליך המשמעתי של השעיה שננקט נגדו. משכך, אין לומר כי מבוקשו של המערער הוא לסעד תיאורטי שאינו בר מימוש.

תקפותה של ההחלטה בדבר השעיית המערער: בבחינת החלטת השעיה יתייחס בית הדין הן לפגמים הנובעים מאי מילוי תנאים מוקדמים, או פגמים שמקורם בתנאים פורמאליים שנקבעו בחוק או בהלכה, והן לפגמים שנפלו בהחלטה גופה. השיקולים אליהם יש להידרש, במסגרת הראיה הכוללת של דיני המשמעת החלים על עובדי ציבור, טרם קבלת החלטה בדבר השעיה של עובדי ציבור הם: אופי העבירה, היקפה וחומרתה; תפקידו של העובד, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה; מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה; מידת ההשפעה על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית וחקירה פלילית נגד העובד; מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד; התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד; התחשבות בנסיבותיו האישיות המיוחדות של העובד; התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות.

בהחלטתו בבקשה למתן סעד זמני קבע בית הדין האזורי, כי אמנם לא ניתן לשלול את ההליך המשמעתי שננקט כלפי המערער, אולם בענייננו היה מקום לפעול במסלול של אי התאמה. בית הדין האזורי מנה מספר נימוקים, בגינם פסק בסופו של דבר, כי החלטת ההשעיה התקבלה שלא כדין וכי על כן דינה להתבטל. ודוק: בית הדין האזורי נעתר לבקשה לסעד הזמני בהסתמך על הראיות לכאורה שהוצגו בפניו לקיום עילת התביעה העיקרית לסעד הצהרתי בדבר השעיה שלא כדין. הראיות לכאורה שהציג המערער בפני בית הדין, נמצאו על ידו מהימנות לכאורה וכבדות משקל, הן תמכו בסעד המבוקש בתביעה העיקרית והצביעו על סיכויי הצלחה טובים.

בהליך העיקרי, התחזק בית הדין האזורי במסקנתו, כי ההליך הנכון לא היה זה המשמעתי, כי אם הליך של אי-התאמה בקובעו, כי הראיות שהוגשו במהלך ההוכחות לא העשירו אותו בפרטים נוספים שיש בהם כדי לשנות מערכת העובדות כפי שהוצגה בפניו במהלך הדיון בבקשה הזמנית. מרבית החקירה התמקדה בתפקוד התובע במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת כאשר התובע מנסה בתשובותיו להזים את הדברים. למרות קביעתו, המבוססת בחומר הראיות, שהמדובר באותה תשתית עובדתית, נמנע בית הדין מלנמק טעמיו לדחיית תביעתו של המערער, ואף לא פירט טעמיו להערתו, לפיה "גם אם היינו מגיעים למסקנה שונה הרי ביטול ההשעיה והחזרה לעבודה הפך לתיאורטי או בלתי מעשי" בשל פיטורי המערער. לפיכך, יש לדון בפגמים שנפלו בהחלטת ההשעיה.

הרכב פסול של ועדת השימוע: בפעולתה כתובעת החתומה על כתב האישום, הפכה היועצת המשפטית ל"צד בעניין" בדבר סיכויי הרשעתו של המערער. כתוצאה מכך, הפכה להיות אף צד מעוניין ובעל דעה מוקדמת לעניין נחיצות השעייתו של המערער. כאחת מבין שלושת חברי ועדת השימוע, פעלה היועצת המשפטית בעירוב תחומים של סמכויותיה ובניגוד אינטרסים מובהק. בכך נגרמה פגיעה ממשית של מראית פני הצדק, המהווה פגם של ממש בהמלצתה של ועדת השימוע, עליה התבסס ראש העירייה בהחלטתו להשעות את המערער מעבודתו בעירייה.

חלופה להשעיה: בתקנה 7 לתקנות המשמעת נקבע, כי במקום השעיה, רשאי ראש העירייה להעביר את העובד זמנית לעבודה אחרת. בהוראה זו בא לידי ביטוי עקרון המידתיות והסבירות הכרוך בתוצאותיה הקשות של ההשעיה. לא למותר לציין, כי בענייננו, לאחר מחיקת חלק מהסעיפים בכתב האישום בגין התיישנות וחוסר רלבנטיות, היה על ראש העירייה להידרש מחדש לנחיצות הליך ההשעיה והחלופות האפשריות. אף בשל כך נפל פגם בהחלטת ההשעיה, משלא שקל ראש העירייה את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ואף דחה בעליל חלופה להשעיה.

אופי העבירה, היקפה וחומרתה: בית הדין האזורי התייחס לאופי הטענות שהועלו כנגד המערער בכתב האישום וכפועל יוצא הימנו, בהליך ההשעיה, שעיקר עניינן היה "תפקוד התובע במהלך שנות עבודתו". בית הדין ציין, כי "הטרוניות נגד התובע מצביעות בעיקרן על "אי התאמה" בתפקוד, אם כי לא ניתן לשלול על הסף עבירות משמעת". קרי, מרכז הכובד של העבירות שיוחסו למערער, התמקד באי-התאמה וחסר את האופי המשמעתי. זאת ועוד. החלטת ההשעיה, באה בעקבות הליך משמעתי, ולא בשל הליך חקירה בגין חשד לעבירה פלילית, או הגשת כתב אישום בגין עבירה פלילית, כאשר בהליך ההשעיה נשמעות ראיות לכאורה ואין הן נדונות לגופן. העבירות בהן הואשם המערער בכתב האישום אינן ממין העבירות החמורות המחייבות השעיה דחופה, כגון: מעילה בתפקיד, או הפרת משמעת זדונית. משכך, היה על ראש העירייה לבחון שיקולים של חומרת העבירה במסגרת כלל נסיבות המקרה, ובהן תפקידו הבכיר של המערער כקצין ביטחון העירייה; המשימות שעליו לבצע במסגרת תפקידו ומידת הרגישות הביטחונית והציבורית לכך; תעודות הערכה והוקרה לגבי מילוי תפקידו שקיבל לאורך השנים ובמיוחד בתקופה שקדמה להליך המשמעתי; כמו גם ויתקו ומעמדו של המערער בעבודה. כל אלה, לא היו לנגד עיניו של ראש העירייה, עובר להחלטת ההשעיה.