הפרשה החלה במסגרתו תביעות ותביעות שכנגד שהוגשו על ידי בעלי נכס מצד אחד ול ידי התובע, אליהו בר לב ומר משה פרץ מצד שני. התיק העיקרי נפתח בשנת 1991 ובשנת 1994 הוא הועבר לבית משפט השלום בבת ים- חולון.

עוד קודם לכן, מונו כונסי נכסים לנכס אשר תפקידם היה לדאוג בין היתר, להשכיר את יחידותיו. כספי הכינוס הופקדו בקופת בית המשפט בבת ים – חולון.

במקביל להליכים המשפטיים השונים הנוגעים לתיק העיקרי, התנהל גם תיק בוררות. בהחלטתו, חייב הבורר את בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים לבר לב ולפרץ. בהמשך, התנהל הליך בוררות נוסף הנוגע לצדדים לתיק העיקרי אך הפעם בין בר לב ובין פרץ בינם לבין עצמם.

הבורר בהחלטתו מיום 13.5.99 קבע, כי התובע זוכה בחלק הארי של תביעתו, הוא דחה את עיקר התביעה שכנגד שהגיש פרץ. בין לבין, הצליח פרץ למשוך את כספי הכינוס מקופת בית המשפט אגב ביצוע מעשה פלילי. במסגרת זאת, פתח אחד בשם אורי כהן תיק הוצל"פ כנגד משה פרץ ובמסגרתו הגיש בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה על כל הכספים של פרץ המצויים בקופת בית המשפט במסגרת התיק העיקרי. על כל הכספים הוטל עיקול. בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הגיעו כביכל, כהן ופרץ להסכם פשרה לפיו אין לפרץ התנגדות, כי כהן יקבל את הכספים המעוקלים.

ביום 25.3.97 פנה כהן לבית המשפט השלום בבת ים בבקשה דחופה להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצל"פ. הבקשה הועברה לכב' השופטת טלגם. כבוד השופטת טלגם הורתה על העברת הכספים לכהן. על סמך החלטה זו, נמסר לכהן שיק על סך 135,456 ש"ח על ידי גזברות הנהלת בתי המשפט.

במהלך חודש נובמבר 1998 פנה ב"כ בר לב למזכירות בית המשפט בבת ים ואז התברר לו כי הוצאו מקופת הכינוס סך של כ- 135,456 שקל.

במצב דברים זה, טען בר לב כי עובדי בית המשפט במעשיהם ובמחדליהם אפשרו לכהן לקבל את הכספים שהוחזקו בקופת בית המשפט וכי השופטת טלגם התרשלה התרשלות בוטה בתפקידה וגרמה על ידי מתן החלטתה להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.

בית המשפט קבע כי שורה של פעולות ומעשים היו יכולים למנוע את הוצאת הכספים ובכלל זה בחינה בתיק העיקרי ממנו ניתן היה ללמוד את הנסיבות בהן הועברו הכספים לקופת בית המשפט, אבחנה, כי כספי קופת הכינוס שייכים לגורמים נוספים מעבר לפרץ, בקשת תגובה לבקשתו של כהן ובכלל זה מהתובע כמי שהיה בעל זכויות בכספים שהופקדו בקופת בית המשפט. אי ביצוע של כל אחת מהפעולות הנ"ל נחשבת להתרשלות. אי ביצוע של כולן גם יחד, נחשבת להתרשלות רבתי. לא זו אף זו, התובע טען, כי השופטת טלגם לקחה חלק גם בדיונים שקדמו לבקשה האחרונה ואשר נגעו לתיק. מכיוון שכך, נקבע כי מדובר שהתרשלות רבתי של השופטת טלגם.