עובדות וטענות:

כנגד הנאשמות - חברות אשר מפעילות חנויות מסוגים שונים במרכזי קניות ציבוריים שונים באזורים שונים בארץ - הוגשו כתבי האישום בהם מצוינים פרטי עבירות לכאורה אשר ביצעו בכך שהעבידו עובדים ביום המנוחה השבועית, עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה.

הנאשמות טוענות להגנה מן הצדק. לטענתן, המאשימה אוכפת את העבירות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה באופן בררני ("אכיפה סלקטיבית"). המאשימה איננה שולחת את פקחיה לעסקים הזהים במהותם לעסקי הנאשמות ולא מוגשים כנגד בעלי עסקים אלו כתבי אישום. הנאשמות מצביעות על עסקים שונים הפועלים בשבת אשר פקחי המאשימה כלל אינם נשלחים אליהם, בעוד שכנגד הנאשמות מוגשות הודעות קנס וכתבי אישום רבים. הנאשמות מציינות כי חוק שעות עבודה ומנוחה איננו נאכף כנגד עסקים הפועלים בנתב"ג, ערוץ הקניות ורשתות מכירה באינטרנט. הנאשמות מציינות כי רשות שדות התעופה אף פרסמה מכרזים לקבלת זכיונות לפתיחת חנויות בנתב"ג המחייבים עבודה בשבת, מבלי שלחנויות שם ישנו היתר מתאים.

דיון משפטי:

כב' הש' אריאלה גילצר כץ:

חוק שעות עבודה ומנוחה הוא דבר החקיקה הקובע את האיסור הפלילי על עבודה בשעות המנוחה השבועית. בחוק זה אף נקבע המנגנון הבלעדי למתן היתרים לעבודה בשעות המנוחה השבועית. כפועל יוצא, כל עבודה ופעילות עסקית בשבת שאיננה על פי חוק שעות עבודה ומנוחה הינה בגדר עבירה פלילית. היתרים כלליים לפי סעיף 12 לחוק ניתנו, בעיקר, בענפים ושירותים חיוניים.

בעקבות הראיות אשר הוצגו בפני בית הדין באשר להיקף האכיפה בשבת ובכדי לעמוד על היקף העבודה המותרת בשבת, היה על בית הדין לעמוד על היקף העבודה המותרת בשבת. המאשימה נצטוותה למסור לתיק בית הדין את רשימת כל העסקים הפועלים לפי היתר העסקה במנוחה השבועית החל משנת 2000. עם זאת, נמסרה רשימה חלקית של היתרים ובכללן, חברות מתחומי עיסוק רבים ובהם ענף הטקסטיל, חברות טכנולוגיה עילית, חברות תעופה, חברות מתחום המזון וכן גופים ציבוריים.

הגנה מן הצדק: הגנה מן הצדק הינה דוקטרינה משפטית שמקורה במשפט המקובל. לפי דוקטרינה זו, כאשר נופל פגם מהותי בהתנהלות הרשות האוכפת יכול ויביא הדבר לביטול הליכים פליליים. ההלכה היסודית בדוקטרינה זו נקבעה בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י), אשר עסקה במשפט הבנקאים אשר נחשדו בפרשת ויסות מניות הבנקים. בפרשה נטענו שתי טענות מרכזיות בעילה של הגנה מן הצדק. אחת מהן, והיא השייכת לענייננו, נגעה למעורבותה העמוקה של המדינה בויסות המניות. המערערים סברו כי היה במעורבות זו של המדינה, כדי להצדיק את הפסקת ההליכים כנגדם. בית המשפט קבע לענין זה, את מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" לפיו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, קרי: מקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת. כן נקבע, כי ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם.

אלא שפרשת יפת לא הייתה סוף פסוק בשאלת ההגנה מן הצדק. לפני כשנה וחצי פורסם פסק-דינו של בית המשפט העליון בפרשת בורוביץ' (ע"פ 4855/02 מ"י נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח'). שם התברר עניינן של חברות ביטוח ומנהלים בחברות הביטוח אשר הואשמו בעבירות שונות על חוק ההגבלים העסקיים. המערערים טענו, כי עומדת להם הגנה מן הצדק משום אכיפה בררנית של רשויות החוק. בית המשפט העליון, על אף שקבע כי למערערים לא עומדת הגנה מן הצדק, שינה את ההלכה הקיימת בעניין זה ויצר מבחן מקל, גמיש יותר, בדוקטרינה זו - מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק לפיו, בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט, תחול ההגנה.

נקבע מבחן תלת-שלבי שמטרתו לקבוע האם יש להחיל את הדוקטרינה של הגנה מן הצדק ובאיזה אופן. בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון מהם הפגמים שנפלו בהליך, מהי עוצמתם, וזאת מבלי להתייחס לעבירה עצמה. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם מעשי הרשות, אשר נבחנו בשלב הראשון, גורמים לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, במידה והגיע בית המשפט למסקנה כי אכן נגרמה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם אין אמצעי אחר, מלבד ביטול כתב האישום שיש בו כדי לרפא את העוול. אמצעי שכזה יכול שיהא ביטול חלקי של כתב האישום, פסילת ראיות וכן שיקול לקולא בקביעת העונש.

המבחן הראשון – התנהלות המאשימה:

מהראיות אשר נשמעו בתיק מגיע בית המשפט למסקנה, כי הדרך בה אוכפת המאשימה את חוק שעות עבודה הינה אכן בררנית.

הרושם הנוצר בפני בית הדין לאחר שמיעת נציגי המאשימה הינו כי לכל הפחות לא קיימת מדיניות אכיפה סדורה. בית הדין נוכח לראות, כי עובדי משרד התמ"ת, החל במנכ"ל המשרד וכלה באחראי על הפקחים, אינם בקיאים בחוק ובדרכי אכיפתו, כי שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות במאשימה הינו פגום ומבוסס על נימוקים שאינם ממין העניין וכי אצל המאשימה אין הנחיות ברורות וחדות באשר לדרך האכיפה. משכך, בכל הקשור למבחן הראשון יש לקבוע כי הוא מתקיים.

השלב השני – האם ישנה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות:

נסיבותיהם האישיות של קורבן העבירה ומבצעה: אין להתעלם מהעובדה כי כתבי אישום אלו לא נולדו כתוצאה מתלונה אלא כתוצאה מפעילות חשיפה של פקחים. העובדה, כי מדובר באכיפה של חוק מבלי שישנו קורבן המתלונן על עבירה, הינה בעלת חשיבות ויש בה כדי לתמוך בקבלת הבקשה.

מידת יכולתו של הקורבן להתגונן: האיסור הפלילי על עבודה במנוחה השבועית הינו במידה רבה פטנרליסטי והערך המוגן הינו חברתי - יצירת יום מנוחה שבועי מוגדר בעל אופי מיוחד. על אף זאת, ככל שנוקפות השנים יותר ויותר עסקים פתוחים בשבת. הלכה למעשה נראה, כי במידה רבה האיסור על עבודה בשבת הולך ונעשה אות מתה בספר החוקים, גזירה שהציבור אינו עומד בה, בין אם יכול הוא, בין אם לאו. מאידך, העובדה כי המאשימה איננה אוכפת את החוק כלל במקומות עבודה מסוימים פוגעת בעובדים המעדיפים שלא לעבוד בשבת או שאינם מקבלים מנוחה שבועית כלל.

מידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם: העובדה, כי המאשימה נמנעה מלאכוף את החוק בצורה מלאה היה בה כדי לתרום למצב בו עבודה ביום המנוחה השבועי הינה כמעט נורמטיבית. העובדה כי חלק ניכר מהעסקים הפועלים בשבת עושים זאת בהיתר, איננה משנה את העובדה כי עבודה בשבת הופכת משנה לשנה ליותר ויותר נורמטיבית. כעולה מחומר הראיות, המאשימה מעסיקה ארבעה פקחים במשרה חלקית לאכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה. גם אם לא היה כל פגם בהתנהלותה, קשה להבין, איזה אפקט ישנו לאכיפה כה דלה ביחס להיקף העבודה כיום במנוחה השבועית.

תום ליבה של הרשות האוכפת: אין לדעת מהם השיקולים שהנחו את המאשימה לאכוף את החוק באופן בררני וחלקי כל כך. עם זאת, בכדי לקבוע כי המאשימה אכפה את החוק באופן בררני, אין להוכיח יסוד נפשי כלשהו. משלא מסרה המאשימה כל הסבר מניח את הדעת, אלא הכחישה טענה זו מכול וכול, אין לתהות על קנקנם של נימוקיה ודי בכך שאכיפתה הייתה אכן בררנית. יתרה מזאת, אי בקיאותה של המאשימה בחוק והשיקולים הזרים באכיפתו, מצביעים על התנהלות שאיננה תקינה.

מכאן, שגם המבחן השני תומך בקבלת הבקשה. באיזון שבין זכויות החברה וזכויות נפגעי העבירה אל מול דרך הפעולה של הרשות, תיסוג זכותה של האחרונה. נקבע, כי דרך אכיפתה של המאשימה הינה שולית ביחס לכמות העבירות המבוצעות ולא רק שבהעמדת הנאשמות לדין נגרמה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות אלא אף מדובר בהתנהגות בלתי נסבלת מצד המאשימה, כך שמתקיים גם המבחן המחמיר של פרשת יפת. העובדה, כי המאשימה אוכפת את החוק רק כלפי חלק מסוים מאוד מהאוכלוסייה, וכנגד חלק אחר לא מתקיימת אכיפה כלל, הינה מקוממת ויש בה כדי לפגוע בצורה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. כמו כן, עניין לנו בהכתמת שמו של אדם בפלילים - תיוגו כעבריין כאשר המאשימה אוכפת את החוק באופן בררני משיקולים שאינם ממין העניין.

המבחן השלישי - קיומו של אמצעי אחר: נקבע, כי אין אמצעי אחר אשר ביכולתו לרפא את התנהלות המאשימה. ביטול חלקי של פסק הדין יהא חסר משמעות. גם פסלותן של ראיות שונות איננה רלוונטית לענייננו מאחר שלא בכך נפלו הפגמים. המישור השני הינו המישור המינהלי. המאשימה הינה גוף ציבורי עליו חלים כללי המינהל הציבורי. כל החלטה המתקבלת אצל המאשימה שומה עליה להיות סבירה, מידתית, נקייה משיקולים זרים ומשרירות. במקרה דנן, שיקול דעת המאשימה נשען על שיקולים זרים ואף לא היה מבוסס דיו על שיקולים ענייניים. במישור המינהלי, החלטה מינהלית המתקבלת באופן שאיננו ראוי, דינה בטלות.

ויודגש - ההחלטה לבטל כתב אישום כתוצאה מטענת הגנה מן הצדק החלטה קשה היא עד מאוד. הדין הפלילי הינו שומר הסף שמטרתו להגן על החברה מפני העשבים השוטים הפוגעים בערכיה המוגנים יחד עם זאת, אל מול הערכים המוגנים המקודשים לציבור ניצבים זכויותיו של החשוד והנאשם. אותו אדם, אשר עליו להתמודד לבדו אל מול עוצמתה של המדינה. כאשר השימוש שעושה המדינה, או מי מזרועותיה, בכוח זה הינו פסול באופן גורף כל כך, לא ניתן לעבור על כך לסדר היום.

אכן, יש להצר על הפגיעה הקיימת בזכויותיהם הסוציאליות של ציבור העובדים וביום המנוחה השבועי על צביונו המיוחד. אלא שדרך האכיפה הנוכחית איננה משיגה את המטרה.