הפרשה הבאה החלה כשהזוכה בתיק מזונות, אשה שבעלה לשעבר צבר חוב של כ-83 אלף שקל, ביקשה לעקל רכב מסוג ב.מ.וו שנמצא ברשותו של החייב. אף שהרכב היה רשום על שם אדם אחר, היא טענה כי החייב הוא המשתמש היחיד ברכב, וכי למעשה הוא עושה בו שימוש "כמנהג בעלים". הרשם ניר שפר מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה נדרש להכריע אם הרכב שייך באמת לבעלים הרשום, או שמדובר בניסיון להסתיר רכוש מפני הנושים.

בתחילת ההליך טען הבעלים הרשום, אדם המנהל עסק משפחתי בתחום הביטחוני, כי הרכב הועבר לחייב רק לצורך מכירה. לדבריו, הוא ביקש מהחייב - חבר קרוב שלו ושל לאביו - "למצוא לי קונה, ותו לא". הוא סיפר כי החייב עוסק בתיווך כלי רכב, כי הרכב חונה ליד ביתו של החייב רק כדי שיוכל להציגו לקונים פוטנציאליים, וכי אין לו כל שימוש אחר בו. אלא שבמהלך הדיון התברר כי הגרסה הזו רחוקה מלהיות משכנעת. הרשם ציין בהחלטתו כי החייב עצמו הודה שהוא מקבל תשלום עבור "חלטורות" שונות, ובין היתר בעבור מציאת קונים לכלי רכב. החייב הוסיף כי הוא גם זה שמבצע עבור הבעלים מבחני רישוי (טסטים) לכל כלי הרכב שברשותו, ובמקרה הזה אף ערך את הטסט לרכב הב.מ.וו. “אני האיש של הטסטים”, אמר בחקירתו, “אני לוקח 100 שקלים עלות טסט, משלם והם מחזירים לי במזומן”.

בהחלטתו ציין הרשם כי לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהם בחזקתו של החייב נחשבים רכושו, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר כשנכס נמצא בידי חייב, הנטל להוכיח שהוא לא שייך לו מוטל על מי שטוען לבעלות. “מקום בו הרכב עוקל נוכח הטענה כי החייב עושה בו שימוש כמנהג בעלים, אין ברישום כשלעצמו בכדי לקבוע כי מדובר ברכבו של צד ג'”, כתב הרשם בהחלטתו, “וככל וייקבע כי הרכב נמצא בחזקתו או בחצריו של החייב, יהיה על צד ג' ו/או החייב להוכיח מהות הזכות ברכב להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל”.

סתירות בגרסאות של הבעלים הרשום

דו"ח חקירה כלכלית שהוגש לתיק אישש את טענות הזוכה: החוקר הפרטי גילה כי הרכב חונה בקביעות ליד ביתו של החייב וכי הוא זה שנוהג בו. גם בחקירות שנערכו לשני הצדדים, עלו סתירות בגרסאותיהם. הבעלים הרשום, שטען בתחילה כי לרכב אין טסט בתוקף, ונאלץ להודות בהמשך כי דווקא יש לו טסט תקף עד סוף נובמבר 2025. הרשם העיר על כך כי, “מצופה היה שאדם במעמדו, המעסיק 220 עובדים ומחזיק בצי רכבים, יבדוק היטב את העובדות טרם מתן תצהיר”.

• קנה חלק מדירה כדי לעזור לבעלת הדירה שנקלעה לחובות - וקיבל תביעה
• הלוואה של מכר כמעט הובילה לעיקול הבית של זוג
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד קבע הרשם כי טענותיו של הבעלים הרשום, שלפיהן הרכב נמסר רק לצורך מכירה, אינן מתיישבות עם התנהלותו. לדבריו, אדם כזה היה אמור לשמור תיעוד או אסמכתאות על העסקות שבוצעו ועל הכספים ששולמו, אך היא לא הוצגה ולו ראיה אחת לכך. “מעבר לכך שכאיש עסקים במעמדו ניתן היה לצפות כי צד ג' יהיה מסודר יותר ויידע לתמוך טענותיו באסמכתאות, טענת צד ג' לפיה לפעמים הוא משלם לחייב עבור הדלק מלמדת, לכל הפחות, כי צד ג' מודע לשימוש בו עושה החייב ברכב וסבור כי אינו נדרש לשאת בהוצאות”, נכתב בהחלטה.

הרשם גם הדגיש כי מערכת היחסים הקרובה בין החייב לבין הבעלים הרשום מחזקת את ההנחה שמדובר בניסיון לעקוף את חובת התשלום. “צד ג' אישר בחקירתו כי הוא והחייב חברים תקופה ארוכה, כי החייב חבר של אביו מזה 40 שנים, וכי ‘אנחנו סומכים עליו ב-100%, והוא עלינו ב-200%’”, נכתב בהחלטה. “מערכת היחסים החברית, בנוסף לכל האמור לעיל, מחלישה את טענות צד ג'”.

בהחלטתו מנתח הרשם בהרחבה את דיני העיקול על מיטלטלין ואת נטל ההוכחה המוטל על צד שלישי. הוא מזכיר כי הפסיקה קבעה שהרישום במשרד הרישוי הוא הצהרתי בלבד, כלומר יש לו משמעות ראייתית אך לא קובעת בעלות סופית. לכן, כשרכב נמצא בפועל בחזקתו של החייב, יש להניח שהוא שלו - אלא אם הוצגו ראיות חזקות שסותרות זאת. “לא מצאתי כי עלה בידי צד ג' להרים את הנטל הנדרש ממנו להוכיח כי הרכב אינו רכב של החייב”, הוא כתב בהכרעת הדין.

• רצתה בית על נחלת הוריה - הסכסוך עמם הגיע לעליון
• מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

החייב “נוהג להציג גרסאות שונות לפי הצורך”

הרשם מצא גם סתירות רבות בעדות החייב עצמו, שלדבריו “נוהג להציג גרסאות שונות לפי הצורך”. כך למשל, בחודשים שקדמו לעיקול טען החייב בתצהיר כי, “אינני עובד משך שנים רבות, בשל חובות שהצטברו לי בתיקי מזונות”, אך באותה התקופה ממש עסק, לפי עדות חברו, בתיווך כלי רכב ובמכירת רכב יוקרה אחר. הרשם קבע כי טענותיו החדשות סותרות את טענותיו הקודמות, וכי “הימנעותו של החייב מהצגת ראיות לתמיכה בטענותיו פועלת לחובתו”.

בנוסף, הרשם ציין כי החייב שינה גרסאות גם לגבי מקום מגוריו - פעם הוא טען כי הוא מתגורר אצל אמו הקשישה, פעם כי הוא גר אצל בת זוגו החדשה, ופעם אחרת כי הוא ישן אצל חברים. “לא ברור כיצד מצליח החייב, אשר לטענתו אינו עובד או זכאי לקצבה כלשהי, לשאת בתשלומי הארנונה”, כתב הרשם בציניות, כשהוא מציין שהחייב הציג צ'קים על תשלומי שכירות חודשיים של 3,800 שקל, חרף הצהרותיו על מצוקה כלכלית.

הרשם הדגיש כי התמונה המצטיירת מהעדויות והראיות היא של חייב שמנסה להסתתר מאחורי חברו, כדי להימנע מתשלום חוב המזונות שנצבר נגדו. גם החוקר, שנחקר בדיון ואישר כי ערך את הדו"ח, תרם לחיזוק המסקנה כי הרכב אכן נמצא בשליטת החייב. “לא מצאתי להתעלם מדו"ח החוקר כמבוקש על ידי צד ג'”, ציין הרשם בהחלטתו, והוסיף כי אף אם הדו"ח נוסח בלשון רבים וללא חתימה פורמלית, הרי שהחוקר התייצב לדיון והעיד באופן ישיר כי ביצע את החקירה בעצמו.

פסק הדין עשוי לשמש תקדים

בסופו של דבר, לאחר סקירת כלל הראיות, הרשם שפר קבע כי, “החייב עושה ברכב שימוש כמנהג בעלים ואשר על כן יש להתיר תפיסתו”. הוא דחה את בקשת הבעלים הרשום לבטל את העיקול, חייב אותו בהוצאות משפט בסכום כולל 3,000 שקל, והורה להגדיל את חוב החייב בסך נוסף של 3,944 שקל - העלות של דו"ח החוקר. פסק הדין של הרשם שפר עשוי לשמש תקדים במקרים דומים, שבהם חייבים מנסים להסתתר מאחורי בעלים רשומים אחרים כדי לחמוק מתשלום חוב. ההחלטה קובעת בפירוש כי עצם הרישום במשרד הרישוי אינו חסין מפני עיקול, וכי השימוש בפועל ברכב הוא הגורם המכריע בקביעה מי בעליו האמיתי.

הרשם ציין כי החוק נועד לאזן בין זכויות הזוכים לבין זכויות החייבים, אך גם לשמור על עקרון ההגינות. “כאשר מיטלטלין עוקלו בהיותם על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבחזקתו - עומדים מיטלטלין אלה בחזקה שהם של החייב כל עוד לא הוכח שאינם שלו להנחת דעתו של הרשם”, כתב. “פירוש הדבר הוא שכאשר עוקלו מיטלטלין באופן האמור, עובר על החייב נטל להביא ראייה לסתור ולהראות כי המיטלטלין אינם שלו”.

בכך קבע הרשם כי אין לקבל עוד את הנוהג שבו חייבים מעבירים נכסים יקרי ערך על שם קרובי משפחה או חברים כדי לחמוק מתשלום. במקרה הזה, העובדה שהרכב היוקרתי חנה במשך חודשים ליד ביתו של החייב, שהחייב היה אחראי לטסטים ולטיפולים, ושגם חברו הודה שהוא משלם לעתים על הדלק, הספיקה כדי לשכנע את הרשם כי מדובר ברכב השייך בפועל לחייב. בכך, רכב הב.מ.וו, שנהפך לסמל של חיי נוחות של חייב המתחמק ממזונות, יימסר כעת למימוש לטובת אשתו לשעבר וילדיו, לאחר שהרשם קבע כי “לא עלה בידי צד ג’ להרים את הנטל להוכיח כי הרכב אינו רכושו של החייב”.

איך בכלל מגיעים למצב שרכב רשום על שם מישהו אחד, אבל משתמש בו מישהו אחר?

זה קורה לא מעט. לפעמים אנשים מעבירים רכוש על שם קרובים או חברים כדי "להגן" עליו מפני עיקולים. לפעמים באמת מדובר בהשאלה תמימה, למשל חבר שנותן לחבר להשתמש ברכב שלו. הבעיה מתחילה כשזה נראה כמו ניסיון להסתיר רכוש מנושים או ממי שצריך לקבל מזונות, ואז ההוצאה לפועל יכולה לראות בזה מעשה שמטרתו התחמקות מחוב.

אם הרכב רשום במשרד הרישוי על שם מישהו אחר, איך בכלל מותר לעקל אותו?

הרישום במשרד הרישוי הוא בעיקר הצהרתי. הוא לא מוכיח באופן מוחלט של מי הרכב באמת. אם מתברר שהרכב נמצא בפועל אצל החייב והוא משתמש בו כמו בעלים, החוק קובע שאפשר לעקל אותו, אלא אם האדם הרשום יוכיח שהרכב באמת שלו ושהוא רק השאיל אותו.

למה הרשם לא הסתפק בזה שהבעלים הציג מסמכים על קניית הרכב?

מכיוון שזה לא מספיק. הרשם חיפש לראות לא רק מי שילם על הרכב לפני שנים, אלא מי באמת שולט בו כיום. הוא בדק מי משתמש ברכב, איפה הוא חונה, מי מטפל בו ומי משלם על הדלק והביטוח. כל הסימנים הראו שהחייב הוא זה שמתייחס אליו כרכוש שלו.

מה זה בעצם “מנהג בעלים”?

זה ביטוי משפטי שמופיע הרבה בפסקי דין כאלה. הכוונה היא לאדם שמתנהג כלפי רכוש כאילו הוא שלו - נוסע בו, מחנה אותו בביתו, מטפל בו, משלם עליו הוצאות. גם אם הנכס לא רשום על שמו, ההתנהגות הזו יכולה לגרום לבית המשפט לראות בו את הבעלים בפועל.

האם הרשם האמין לחייב כשהוא טען שהוא לא עובד?

ממש לא. הרשם כתב במפורש שהחייב שינה גרסאות והסתבך בסתירות. מצד אחד הוא טען שאין לו הכנסות, ומצד שני הודה שהוא עוסק בתיווך כלי רכב ואף מקבל על זה כסף. מבחינת הרשם, זה חיזק את התחושה שהחייב לא דובר אמת ומנסה להסתיר את מצבו הכלכלי האמיתי.

למה בכלל היה צריך דו"ח חוקר פרטי?

מפני שלפעמים קשה להוכיח מי באמת משתמש בנכס. החוקר נשלח לבדוק מה קורה בפועל - איפה הרכב נמצא, מי נוסע בו, והאם החייב באמת מחזיק בו. במקרה הזה, הדו"ח הראה שהרכב חונה ליד בית החייב והוא זה שמניע אותו מדי פעם, וזה היה חלק חשוב בהחלטה להשאיר את העיקול.

אז מה היה יכול הבעלים הרשום לעשות אחרת כדי להוכיח שהרכב באמת שלו?

הוא היה צריך להביא מסמכים אמיתיים שמראים שהוא שילם על הביטוח, על הדלק, על הטיפולים, או לפחות הוכחות שהוא באמת ניסה למכור את הרכב באמצעות החייב, למשל פרסומים, חוזים, או העברות כספים. הרשם ציין שאדם במעמדו היה אמור להיות מסודר הרבה יותר.

מה יקרה עכשיו לרכב?

הרכב יישאר מעוקל, וכנראה יימכר על ידי ההוצאה לפועל. הכסף מהמכירה יועבר לזוכה - כלומר לאשה ולילדים - כדי לכסות את חוב המזונות. אם לא תהיה החלטה אחרת של בית משפט עד למועד שנקבע, ההליך יתחדש אוטומטית.

האם הבעלים הרשום יכול עדיין להילחם על הרכב?

כן, יש לו אפשרות לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעה על הבעלות. אבל עד שתהיה החלטה אחרת, הרכב נחשב רכוש של החייב לצורך העיקול, והרשם אפילו קבע שאם ירצה לעכב את ההליך, יצטרך הבעלים הרשום להפקיד ערובה כספית.

למה פסק הדין הזה נחשב תקדימי או חשוב במיוחד?

מכיוון שהוא מבהיר בצורה ברורה שחייבים לא יכולים להתחמק מתשלום מזונות על ידי “תעלולים” של רישום רכוש על שם חברים. גם אם הנכס לא רשום על שמם, אם הם משתמשים בו בפועל - הוא עשוי להיחשב שלהם לצורך עיקול. זה מסר חזק לכל מי שמנסה להסתיר נכסים מפני ההוצאה לפועל.

האם החלטה כזו יכולה להשפיע גם על מקרים אחרים, לא רק מזונות?

בהחלט כן. הכלל של “חזקה על מיטלטלין בחזקת החייב” חל גם על חובות אחרים - לא רק מזונות. אם למשל חייב אחר יחזיק בציוד, מחשב, תכשיטים או כלי רכב שאינם רשומים על שמו, ההוצאה לפועל תוכל לעקל אותם אם יתברר שהם בבעלותו בפועל.