בחלוף יותר משנתיים מאז שפונתה המשפחה מקיבוץ בצפון הארץ בעקבות מלחמת חרבות ברזל, התבררה בבית המשפט לענייני משפחה בצפת אחת הפרשות המורכבות שנולדו בצל הפינוי. זוג הורים גרושים, ארבעה ילדים ותחושת קרע שהעמיקה עם כל מעבר מגורים. האם, שבחרה שלא לשוב צפונה בתום תקופת הפינוי, התנגדה לחזרת הילדים לגליל העליון בטענה כי מצאה יציבות חדשה; מנגד, האב התעקש כי החזרה הביתה היא חלק מהשבת השגרה לילדים. את ההכרעה קיבלה סגנית נשיאת בית המשפט לענייני משפחה בצפת, השופטת אביבית נחמיאס, שקבעה כי הילדים ישובו להתגורר בגליל העליון בתוך 60 יום.

הצדדים הכירו ב-2006 ונישאו זמן קצר לאחר מכן. מנישואיהם נולדו ארבעה ילדים, כיום בגילים שמונה עד 18. בתחילה הם התגוררו בקיבוץ בצפון, שם הקימו את ביתם. ואולם ב-2018, לאחר סכסוך זוגי חריף, עזבה האם עם הילדים ליישוב אחר. חצי שנה לאחר מכן, ובתיאום עם האב, חזרה האם לקיבוץ, בעוד שהאב עבר להתגורר במקום אחר. השניים התגרשו באותה שנה, והסכם הגירושים קיבל תוקף של פסק דין.

בהסכם נקבע כי המשמורת על הילדים תהיה בידי האם, והוסדרו זמני שהות לאב. עם הזמן ביקש האב להרחיב את זמני השהות, וטען כי בעת החתימה על ההסכם מצבו הנפשי מנע ממנו להתחייב להסדרים רחבים יותר. הסכמות נוספות הושגו לאורך השנים, אך מערכת היחסים בין ההורים נותרה רוויית מתחים, חוסר אמון וקשיים בתקשורת. תסקירי הרווחה תיארו שוב ושוב מערכת יחסים מתוחה, שבה הילדים "חשופים לקונפליקט ההורי המתמשך" ונאלצים לשמש שליחים בין ההורים.

הפינוי, המלחמה והחיים הזמניים

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בסתיו 2023, פונו גם הצדדים מבתיהם בצפון. האם עברה עם הילדים ובן זוגה לדירה ביישוב אחר במרכז הארץ, שניתנה לה ללא עלות, ואילו האב התפנה גם הוא מאזור מגוריו. לאחר תקופה מסוימת הוא עבר לגור באותו יישוב, כדי להיות קרוב לילדים. אלא שכמה חודשים אחר כך נאלצה האם לעזוב את הדירה, ועברה ליישוב אחר, במועצה אזורית אחרת - במרחק שעה וחצי נסיעה מהאב.

• העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

באוקטובר 2024, לאחר שנחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל ללבנון, החליטה הממשלה על מתווה לחזרת המפונים לצפון. במתווה נקבע כי עם הסרת המניעה הביטחונית תתאפשר החזרה ההדרגתית של התושבים לבתיהם, תוך מתן אפשרות להישאר בדיור הזמני עד סוף שנת הלימודים ביולי 2025. האב בחר לשוב מוקדם יותר לגליל העליון, שם הוא שכר דירה בקיבוץ עם בת זוגו החדשה. האם סירבה לשוב לאזור, והעדיפה להישאר עם הילדים במקומם החדש.

האב ראה בכך הפרת ההבנה שבבסיס הפינוי. לטענתו, "המעבר היה זמני בלבד, לתקופת המלחמה", והחלטת האם שלא לשוב צפונה נעשתה "ללא תיאום עמו וללא הצדקה עניינית". לדבריו, נגרם נזק של ממש לקשר בינו לבין ילדיו בשל המרחק, הנסיעות הארוכות ותחושת הניכור שנוצרה. האם טענה מנגד כי הילדים מצאו יציבות ביישוב החדש, השתלבו חברתית, ואף אחד מהם אינו מעוניין לעבור שוב מקום מגורים. היא הוסיפה כי המשפחה סבלה מ"התנכלות מתמשכת בקיבוץ", וכי בנה הקטן משולב במערכת החינוך המקומית ואילו אחיו לומדים בחינוך ביתי בסביבה תומכת.

"שני הורים מתפקדים - אך במאבק בלתי פוסק"

תסקירי שירותי הרווחה שנמסרו לבית המשפט ציירו תמונה מורכבת. מצד אחד, צוין כי "שני ההורים מתפקדים ורוצים בטובת ילדיהם", אך מנגד הובהר כי "הקונפליקט ההורי ממשיך להתקיים בעוצמה גבוהה מאוד", וכי "הילדים חשופים למתח מתמשך ולמסרים פוגעניים הדדיים". העובדת הסוציאלית לסדרי דין התרשמה כי ניהול התקשורת בין ההורים לקוי ביותר, עד כדי כך ש"הם מתקשים להגיע להחלטות משותפות אף בנושאים בסיסיים".

• אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

על אף המתח, התרשמות גורמי המקצוע היתה כי הילדים שומרים על קשר טוב עם שני ההורים, למעט הבן הבכור שממעט להיפגש עם האב. הקטינים הצעירים הביעו רצון להרחיב את זמני השהות אצל האב, והעובדת הסוציאלית המליצה להוסיף יום נוסף באמצע השבוע. עם זאת, היא הדגישה כי המרחק הגיאוגרפי בין ההורים פוגע בזמני השהות ובאיכות הקשר, וכי "נטל הנסיעות הארוכות מוטל במידה רבה על הקטינים עצמם".

בשלב הזה הצטרפה לתמונה גם המומחית ד"ר ענבל קיבנסון, מומחית לניהול עימותים, שעקבה אחרי התקשורת בין ההורים. לדבריה, "לא ניתן לסייע להורים משום שהם עוסקים כמעט בלעדית במתן הוכחות לשקרנותו של ההורה האחר", וכי כל פגישה ביניהם "מסתיימת בהתנצחות". עם זאת, היא סברה שיש מקום לחלוקת זמני שהות שוויונית כדי לצמצם מאבקי כוח, אך היא גם הודתה כי אין כל פרוגנוזה חיובית לשיפור היחסים.

מה אמור לקרות בתום תקופת הפינוי?

הנקודה המשפטית העיקרית שבה נדרשה הכרעת בית המשפט היתה האם יש להחזיר את הילדים לגליל העליון בתום תקופת הפינוי. השופטת נחמיאס ציינה בהכרעתה כי מדובר בשאלה תקדימית, שנולדה מהמציאות הייחודית של פינוי אזרחים בשל מצב מלחמה. לדבריה, "המלחמה ופינוי האוכלוסייה יצרו מצבים מורכבים ביותר, במיוחד במשפחות בהן קטינים מנהלים את חייהם בשני בתים נפרדים של הוריהם". במצב הזה, היא הוסיפה, "נוצר כאוס לא רק בפן הרגשי אלא גם הכלכלי, כאשר מעברי המגורים היו זמניים בלבד".

השופטת קבעה עקרון מנחה: עם תום תקופת הפינוי, כל עוד לא הוסכם אחרת, על הקטינים לשוב למקום מגוריהם ערב הפינוי. רק אם יוכח שטובתם מחייבת להישאר במקום החדש, תישקל חריגה מהכלל. "יש לקבוע כי בתום תקופת הפינוי, במקרים בהם מקום המגורים הקודם של הקטין היה מיטיב באופן שלא הצדיק שינוי, ככלל על הקטין לשוב למקום מגוריו ערב הפינוי", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. "רק מקום שיוכח כי טובת הקטין מחייבת הישארותו במקום החדש, אז ורק אז לא יהיה מקום להורות על השבתו למקום המגורים הקודם".

לאחר שמיעת העדים והגורמים המקצועיים, קבעה השופטת כי אין נימוק המצדיק סטייה מהמלצת העובדת הסוציאלית להשיב את הילדים לצפון. "אין חולק כי מאז נולדו מרכז עולמם של הקטינים היה בגליל העליון, וכי עזבו אזור זה רק באופן זמני בשל המלחמה", היא כתבה בהכרעת הדין. לדבריה, הילדים מסוגלים לבצע את המעבר, כפי שהוכיחו בעבר כשעברו כמה פעמים והשתלבו בכל מקום. עוד ציינה כי האם עצמה לא נרתעה ממעברי מגורים בעבר - דבר המצביע על יכולתה להסתגל לשינוי נוסף.

"האב מעולם לא נתן הסכמתו למקום מגוריהם הנוכחי"

השופטת התייחסה גם לטענות האם על חייה החדשים ביישוב שאליו עברה. לדבריה, אין להתעלם מהעובדה שהאם מצאה שם קהילה חמה ויציבה, אך חובה עליה לזכור כי, "אביהם של הקטינים מעולם לא נתן הסכמתו למקום מגוריהם הנוכחי, אלא השלים עמו למשך תקופת המלחמה בלבד". השופטת נחמיאס הוסיפה כי, "מחובתה של האם לדאוג לקשר מיטיב בין הקטינים לאביהם, קשר אשר נפגע משמעותית במקום המגורים הנוכחי". היא אף ציינה כי לא היה מקום להודיע לילדים באופן חד־צדדי כי המעבר למקום המגורים הנוכחי הוא קבוע.

בסיכומו של דבר, הורתה השופטת נחמיאס כי הילדים ישובו להתגורר בגליל העליון - באזור שבין עמיעד לראש פינה, בתוך 60 יום ממועד פסק הדין. ההחלטה נועדה גם "לאפשר לאם שהות לבחון את הקהילה המתאימה לה ולקטינים", אך הקביעה העקרונית ברורה: חובת ההשבה חלה כברירת מחדל בתום תקופת פינוי. לגבי תביעת האב להרחבת זמני השהות, קבעה השופטת כי אין שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי נוסף. היא הזכירה כי זהו כבר הסבב השלישי של הליכים בנושא, וכי ההורים נוטים להפוך כל שינוי זמני ל"שלב ביניים" לקראת תביעה נוספת. אף על פי כן, בית המשפט קבע התאמה אחת - זמני השהות באמצע השבוע יתחילו בשעה מוקדמת יותר, ביום שני בבוקר במקום אחר הצהריים, כדי לאפשר לאב להיות מעורב יותר בחינוך הביתי של הילדים.

בסיומה של ההחלטה ציינה השופטת כי שני ההורים "אוהבים את ילדיהם ורוצים בטובתם", אך "עיקר הקושי נעוץ בנתק בתקשורת ובקונפליקט בעצימות גבוהה". היא קראה לשניהם לשוב למסלול טיפולי או לתהליך של תיאום הורי - הליך שכבר נוסה בעבר, אך קרס בעקבות חוסר שיתוף פעולה. "יש לקוות כי עם סיום הלחימה בצפון, הדי הרגיעה יחלחלו אף למערכת היחסים בין ההורים", היא כתבה. את דבריה חתמה השופטת בהחלטה כי כל צד יישא בהוצאותיו, בשל ניהול ההליך "ביעילות וברצון להביא להכרעה מהירה". 

למה בעצם בית המשפט החליט להחזיר את הילדים לגליל העליון, אף שהאם טענה שהם מצאו שם שקט ויציבות?

השופטת הסבירה שהפינוי נועד להיות זמני בלבד, ושברגע שהוסר האיום הביטחוני, נקודת המוצא היא לחזור הביתה. מבחינתה, הילדים גדלו בגליל העליון, שם נמצאים הזיכרונות, החברים והזהות שלהם, ולכן זה המקום שעדיין נחשב לבית. רק אם היה מוכח שהישארות במקום החדש היא לטובתם, ייתכן שהיה מקום להשאירם שם, אבל זה לא קרה.

האם בית המשפט התעלם מהרצון של הילדים עצמם?

לא. השופטת ציינה שהעובדת הסוציאלית שמעה את הילדים, אבל לא כתבה את דבריהם במפורש כדי לא להעמיק את הקונפליקט. עם זאת, הודגש שרצון הילדים הוא רק אחד השיקולים, והוא לא תמיד המכריע - בייחוד כשיש כמה ילדים שלכל אחד מהם רצון שונה. בסוף טובת הילדים הכוללת היא שמנחה את ההכרעה, לא מה שנוח באותו רגע.

האם האם "נענשה" על כך שלא חזרה צפונה?

ממש לא. פסק הדין הדגיש שאין כאן ענישה כלפי האם, אלא הכרעה עקרונית שנובעת מטובת הילדים. השופטת אפילו אפשרה לה תקופת הסתגלות של 60 יום כדי למצוא קהילה מתאימה בגליל העליון, מתוך רצון להקל עליה ולא להפוך את ההחלטה לטראומטית.

מה יקרה אם האם תחליט בכל זאת לא לעבור בתוך 60 יום?

פסק הדין לא מפרט סנקציות, אבל במצב כזה האב יוכל לפנות לבית המשפט לאכוף את ההחלטה. המשמעות היא שבית המשפט עשוי להורות על שינוי הסדרי המשמורת או להטיל הוצאות, כדי לוודא שהחלטתו תיושם. בדרך כלל בתי המשפט מנסים להימנע מצעדים כוחניים, אבל אם ההורה לא מקיים פסק דין - אין מנוס מכך.

האם הילדים יחזרו ממש לאותו קיבוץ שבו גרו לפני המלחמה?

לא בהכרח. האב ביקש להשיב את הילדים "לגליל העליון", והשופטת נתנה לאם מרחב בחירה - כל עוד מדובר באזורים שבין ראש פינה לעמיעד. כלומר לא נקבע יישוב מסוים, אלא אזור כללי שבו תוכל האם לבחור את הקהילה שהכי מתאימה לה ולילדים.

מה מיוחד בהחלטה הזאת לעומת תיקים אחרים של משמורת או מגורים?

זהו אחד מפסקי הדין הראשונים שמתמודדים עם שאלה משפטית חדשה לגמרי: מה קורה לילדים שפונו בשל מלחמה כשנגמר הפינוי. בניגוד למקרים רגילים של מעבר מגורים, כאן ההורים לא בחרו לעבור אלא נאלצו לעזוב בהחלטת ממשלה. לכן השופטת קבעה כלל חדש: בתום פינוי שנכפה על המשפחה, החזרה למקום המגורים הקודם היא ברירת המחדל.

האם בית המשפט התייחס להשפעה של המלחמה עצמה על הילדים?

כן, בעקיפין. בתסקירים תואר שהילדים עברו טלטלות רבות - גם בגלל המעברים וגם בגלל הפחד והאי־ודאות של תקופת הלחימה. השופטת הזכירה שהמצב הזה השפיע עליהם רגשית ונפשית, ולכן קבעה שחזרה לשגרה קבועה במקום המוכר להם תתרום ליציבות ולביטחון האישי שלהם.

האם יש כאן ביקורת על ההתנהלות של ההורים?

בהחלט כן. גם השופטת וגם גורמי הרווחה חזרו שוב ושוב על כך ששני ההורים אמנם טובים ואוהבים, אבל תקועים במאבק אינסופי שפוגע בילדים. נאמר בפסק הדין כי, "ההורים עסוקים בעיקר בהוכחות מי משקר ומי צודק, כמעט בלי לחשוב על הילדים". לכן בית המשפט קרא להם להיעזר שוב בטיפול או בתיאום הורי - גם אם זה לא הצליח בעבר.

האם השופטת הרחיבה את זמני השהות של האב עם הילדים?

באופן חלקי בלבד. היא לא קיבלה את בקשתו להוסיף לילה נוסף באמצע השבוע, כי לא הוכח שינוי נסיבות אמיתי. אבל היא כן אפשרה לו להתחיל את זמני השהות ביום שני בבוקר במקום אחר הצהריים, כדי שייקח חלק פעיל יותר בלימודים ובחינוך הביתי של הילדים.

מה אפשר ללמוד מהפסק הזה על משפחות שנפגעו מהפינוי בצפון?

שהחזרה לשגרה היא לא רק עניין ביטחוני או גיאוגרפי - היא גם רגשית ומשפחתית. בית המשפט אומר כאן בעצם שלילדים מגיע לחזור לבית שבו גדלו, גם אם ההורים כבר התרגלו למציאות אחרת. עם זאת, הוא מזכיר שהמלחמה יצרה פצעים עמוקים, ושגם אחרי שקט ביטחוני, צריך לעבוד קשה כדי להשיב שקט בבית.

במקרה אחר, זוג הורים פרודים הסכימו בעבר כי האם תתגורר עם הילדים בטווח של עד 30 ק"מ מירושלים, כדי לאפשר קשר רציף עם האב. אלא שהאם עברה לעיר מרוחקת, מעבר לטווח שהוסכם, ולקחה עמה את רוב הקטינים. האב, בתגובה, הפסיק לשלם מזונות, על בסיס החלטה קודמת של בית הדין האזורי שפטרה אותו מכך כל עוד לא יושבו הילדים לסביבת מגוריו. האם טענה כי האב מפר אף הוא את חלקו בהסכם, בין היתר בכל הקשור להסדרי שהות וחופשות. ככל שהתקדם ההליך, נחשפה עמדה ברורה וחדה מצד הדיינים כלפי התנהלות האם. בפסק הדין שניתן ביולי האחרון מתוארות טענותיה כ"תיאור ציורי מכמיר לב", אך הדיינים לא חסכו בביקורת כלפיה, וכתבו בהכרעתם כי, "אפשר כמעט לראות את הדמעות הזולגות מעיניה של המשיבה, אלא שדמעות אלה - דמעות תנין הן, שכן התוצאה היא תוצאת בחירתה של המשיבה להפר ביודעין את ההסכם". עוד נקבע כי היא זו שהביאה על עצמה את העלויות והקשיים הכרוכים בהסעות: "אין מנוס: קיום הסדרי שהות כשההורים מתגוררים במרחק כרוך בקושי, השאלה היא על מי יוטל קושי זה".