בני הזוג נישאו ב-2009 וניהלו חיים שנראו כלפי חוץ רגילים. היא עבדה כמורה, והוא הפעיל עסק פרטי, שבשלב מסוים הוסב לחברה בע"מ. לפי עדות האשה, היא לא היתה מעורבת בניהול העסק, לא ידעה על חובותיו ואף הופתעה לגלות מהיקפם רק כשחבר של בעלה סיפר לה על "מיליון שקלים חוב שהסתיר ממנה". היא תיארה מערכת יחסים שבה הבעל שלט בכלכלה המשפחתית באופן בלעדי, בעוד שהיא נשאה בעיקר הנטל של גידול הילדים. הבעל, לעומת זאת, טען אחרת. לדבריו, העסק נפתח ב-2014 בהסכמה מלאה של שניהם, וההחלטות המרכזיות התקבלו במשותף. הוא הדגיש כי גם האשה נהנתה מפירות העסק - קיבלה משכורת חודשית מהחברה, השתמשה בחשבון העסקי והיתה שותפה להחלטות על שיפוצים, משכנתאות והלוואות. "שני הצדדים משכו כספים כדי לעמוד ברמת החיים שסגלו לעצמם", העיד.

האשה ניסתה לשכנע את בית המשפט כי מדובר בחובות אישיים של הבעל, שנוצרו מתוך חוסר תום לב ומניפולציות. לדבריה, הוא הסתיר ממנה חובות, משך כספים מהחברה, ביטל כרטיסי אשראי והפסיק להעביר משכורת לחשבון המשותף. היא טענה כי חלק מהכספים שימשו להימורים, כי העסק נמכר מאחורי גבה לחברו של הבעל, וכי הוא פעל "ללא כל שיתוף פעולה ותוך הפרת אמון מוחלטת". היא ביקשה מבית המשפט להחריג את החובות מהאיזון הרכושי ולטעון כי מדובר בהתנהלות אישית שאין לה קשר למשפחה.

"האשה עצמה רשמה את ההמחאות עבור העסקה"

הבעל הציג גרסה שונה בתכלית. הוא סיפר כי האשה ידעה היטב על המתרחש בעסק, השתתפה בהחלטות ואף טיפלה בשיווק ובאתר האינטרנט. לדבריו, השם של החברה שנרשמה ב-2019 כלל את ראשי התיבות של שמותיהם המשותפים - עדות לשותפות המלאה. הוא הדגיש כי הגדלת המשכנתא שנעשתה ב-2018, בסכום כולל של 400 אלף שקל, נועדה להציל את העסק מקריסה, והאשה היתה שותפה מלאה להחלטה וחתומה בעצמה על ההלוואה. גם רכישת שעון הרולקס המדוברת, שהאשה הציגה כהוכחה לפזרנות, התבררה כמעשה שנעשה בידיעתה. "האשה עצמה רשמה את ההמחאות עבור העסקה", ציינה השופטת בהחלטתה, וקבעה כי לא ניתן להציג זאת כהוצאה שנעשתה מאחורי גבה.

• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• האם בן הזוג שהורחק בצו יקבל דמי שימוש עבור הדירה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנקודה המרכזית בפסק הדין נוגעת לשאלת השיתוף בחובות. השופטת הסבירה כי בדין הישראלי קיימת "חזקה כי חובות שנצברו במהלך חיי הנישואין הם חובות משותפים, אלא אם הוכח אחרת". היא ציטטה את דברי בית המשפט העליון בעניין אבנרי נ' אבנרי: "אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים... חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי מדובר בהוצאות שאין לראותן כחובות משותפים".

היא הדגישה כי רק במקרים חריגים יוחרג חוב ממסת הנכסים המשותפים. כך למשל, חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד, הוצאות שנעשו תוך הפרת נאמנות, או פעולות חריגות דוגמת הברחות כספים. במקרה הנ"ל, קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם, לא הוצגה ראיה לכך שהבעל פעל במרמה או מתוך מניעים אישיים. החובות נוצרו "על רקע קבלת החלטות עסקיות שגויות ומתוך ניסיון כן להוסיף ולקיים את העסק". לפיכך, "החובות אינם חובות אישיים אלא חובות משותפים שיש להביאם בחשבון באיזון המשאבים בין בני הזוג".

אין לשלול את אחריות האשה

השופטת לא חסכה ביקורת מהאשה שניסתה להתנער מחלקה הכלכלי בעסק. היא הזכירה כי קיבלה משכורת מהחברה אף שלא עבדה בה בפועל, וכי "לא ניתן לטעון לשותפות בזכויות תוך התנערות מחלקה בחובות". לדבריה, ההתנהלות הזו מעידה על "מידה של חוסר תום לב". עוד נקבע כי גם אם האשה לא היתה שותפה מלאה לכל החלטה עסקית, אין בכך די כדי לשלול את אחריותה. "אין די בטענה כי בן הזוג לא היה מיודע בכל החלטה עסקית שהתקבלה - כל עוד הפעילות נעשתה במהלך העסקים הרגיל ולא תוך התנהלות חריגה ובלתי סבירה", נכתב בפסק הדין.

• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• המחוזי: לא היה ניגוד עניינים במשרד עמית פולק מטלון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

האשה הציגה הודעות ששלח לה הבעל בוואטסאפ ובהן כתב בין היתר כי, "פישלתי בענק, נכשלתי במשימה ואני מודה. האחריות שלי ורק שלי... אני אוציא אותנו מהברוך שהכנסתי אותנו לשם". היא ביקשה לראות בהודעות האלה הודאה באשמה אישית שתומכת בטענתה כי החובות שייכים לו בלבד. אך השופטת דחתה את הפרשנות הזאת וקבעה כי מדובר בביטויי חרטה רגשיים ולא בהתחייבות משפטית. "מן ההודעות משתקף רושם של הבעת צער כנה והכרת תודה לאישה על שעמדה לצדו. אין בדברים כדי לשנות מהדין החל או להקים התחייבות משפטית חדשה", היא כתבה בהכרעתה.

בסופו של דבר קבעה השופטת כי האשה שותפה במחצית מהחובות של הבעל במסגרת הליך חדלות הפירעון שבו הוא מצוי. עם זאת, היא זכאית גם למחצית הזכויות, בין היתר באיזון המשאבים ובקרנות הפנסיה, וכן לחלקים מסוימים בנכסים שנשמרו. האשה תקבל, בין היתר, כ-50 אלף שקל בגין איזון המשאבים, כ-46 אלף שקל מחצית מקרן ההשתלמות שמשך הבעל, וכן סכומים נוספים עבור הלוואות ושיפוצים ששולמו מחשבונה לאחר הקרע. מנגד, נקבע כי חלקה בתמורת מכירת הדירה יועבר לקופת הנשייה של הבעל, בהתאם להסדר שנקבע בהליך החדלות.

נדחתה תביעת הבעל לדמי שימוש עבור הדירה

השופטת דחתה את תביעת הבעל לדמי שימוש בגין מגורי האשה בדירה המשותפת שלהם לאחר שהוא עזב אותה. לדבריה, "התנהלותו של האיש, שמשך ידו מהשתתפות בהוצאות הדירה ובתשלומי המשכנתא, אינה הולמת את עתירתו לקבלת סעד עבור השימוש בנכס". היא ציטטה בעניין זה את דבריו של השופט ניצן סילמן: "שיקולי צדק הם אשר יכתיבו את שאלת החיוב בשכר ראוי... ההגדרה של מניעה להשתמש בנכס תביא לידי ביטוי את תחושת הצדק של היושב בדין". בנוסף, נקבע כי האשה תירשם כבעלת מחצית מהרכב המשפחתי, והבעל יהיה זכאי למחצית התמורה אם יימכר.

סוגיה נפרדת נגעה למזונות הילדים. השופטת בחנה את הכנסות הצדדים וקבעה כי לאשה יש הכנסה של כ-9,000 שקל, בעוד שלבעל יש פוטנציאל השתכרות של כ-11 אלף שקל. פער ההכנסות ביניהם מגיע  לכ-44% לעומת 56%, והילדים שוהים עמה ברוב הזמן. לאור זאת, נפסק כי מזונות שני הילדים הלא־נכים יגיעו ל-1,000 שקל לחודש לכל ילד, בתוספת של 300 שקל עבור מדור - בסך הכל 2,600 שקל לחודש. לגבי הבן האמצעי, שמוכר כנכה בשיעור של 100%, קבעה השופטת כי אין מקום לחייב את האב במזונות נוספים, שכן קצבת הנכות המשולמת עבורו "מספקת את כל צרכיו השוטפים והמיוחדים".

פסק הדין מבהיר כי שיתוף בנכסים אינו רק בזכויות אלא גם בחובות, כל עוד אלה נוצרו במסגרת ניהול משק הבית הנורמטיבי. בית המשפט הדגיש כי החובה הכלכלית של כל אחד מבני הזוג כלפי התא המשפחתי אינה נעלמת כשהדברים מסתבכים, וכי אין לראות בחובות עסקיים שנעשו בתום לב חובות אישיים. "המבקש לסתור את החזקה נדרש להוכיח כי מדובר בחוב בעל אופי אישי מובהק, שנוצר עקב פעילות חריגה או הפרת חובת נאמנות", כתבה השופטת בהכרעתה. במקרה הזה, לא הוכח דבר כזה.

בסופו של דבר, בית המשפט בחיפה הבהיר כי אחריות משותפת במשפחה משמעה גם אחריות משותפת לחובות. מי שנהנה מהכנסות העסק ומהרווחים שלו בתקופות טובות, אינו יכול להתנער מההפסדים כשהעסק קורס. וכפי שכתבה השופטת זרבל קדשאי בפסק דינה: "העסק היה מטה לחמה של המשפחה תקופה ממושכת... לא הוכח כי ההלוואות נלקחו ממניעים אישיים או תוך הברחת כספים. כל עוד מדובר בחובות שנוצרו במהלך חיי הנישואין ובמסגרת ניהול כלכלת המשפחה - אין מנוס מלהכיר בהם כחובות משותפים".