בגיל 80 הוא שינה את דעתו: מדוע הווארד מרקס מהמר על מי שיבין בינה מלאכותית
גורו ההשקעות טוען שהיתרון בעשור הקרוב יהיה למי שיבין את יכולות הבינה המלאכותית ואת גבולותיה, מסביר מדוע העדיף חוב על הון לאורך הקריירה, ולמה תחזיות שוות פחות מהיערכות לכמה תרחישים בו זמנית
הווארד מרקס, ממייסדי קרן ההשקעות אוקטרי קפיטל ומהקולות המשפיעים בעולם ההשקעות, מציב את הבינה המלאכותית במרכז החשיבה שלו על העשור הקרוב. לדבריו, מי שיבין את היכולות של הטכנולוגיה הזו טוב יותר מאחרים ייהנה מיתרון של ממש בשוק. מרקס, שקרוב לגיל 80, מספר שהוא שינה את דעתו בנושא אחרי חודשים של לימוד מעמיק, ומתאר את החוויה כמרתקת. הדברים נאמרו בראיון שהעניק מרקס לפודקאסט People by WTF בהנחיית ניקהיל קאמאת, שבו פרש את משנתו על בינה מלאכותית, על ההבדל בין חוב להון ועל 40 השנים הבאות בהשקעות. מרקס הסביר שם שהבינה המלאכותית מצטיינת בזיהוי דפוסים מן העבר ובהחלה שלהם בעקביות, מתוך משמעת שמנטרלת את הרגש שמטה בני אדם: חמדנות, פחד, אופטימיות או פסימיות מוגזמת.
היכולת הזו, לדבריו, טומנת בחובה גם מגבלה. אם כל מה שהמכונה עושה הוא התאמת דפוסים, היא מתקשה מול מצב חדש לגמרי שחסר לו תקדים היסטורי. מרקס מדגים זאת בשאלה מי תהיה החברה הבאה בסדר גודל של אמזון, או מי המנהל שיתגלה כסטיב ג'ובס הבא. שיפוט של חדשנות ושל מצבים חסרי תקדים נשאר, לתפיסתו, מגרש שבו לבני אדם מוכשרים יש עדיין יתרון.
הבחירה של מרקס בחוב על פני הון מלווה אותו כמעט מתחילת הדרך. הוא עבר לעולם האג"ח בסוף שנות ה-70 ומצא בו את מה שחיפש: תוצאה צפויה יחסית. אג"ח בתשואה גבוהה, שנחשבה מסוכנת, החזירה את הכסף ברוב המוחלט של המקרים לאורך עשרות שנים. מרקס מספר ששיעור חדלות הפירעון בתיקים של אוקטרי נמוך בהרבה מהממוצע הענפי, שנע סביב 3.6 עד 3.7 אחוזים בשנה.
הליבה של הגישה נשענת על יכולת להעריך את הסבירות לחדלות פירעון טוב יותר מהמתחרים. כשהשוק מתמחר סיכון של חמישה אחוזים והניתוח מצביע על שניים בלבד, נפתח מרווח של תשואה עודפת. אוקטרי מלווה בריבית שתואמת את הסיכון שהשוק מזהה, והרווח נובע מהיכולת לצדוק במקום שבו השוק שוגה. היתרון של הבית, לדבריו, נבנה משנים של ניסיון מוסדי, מצוות אנליסטים יציב ומשיטת בדיקה סדורה שחוזרת על עצמה בכל השקעה.
על מחזורי השוק מדבר מרקס במונחים של עודפים ותיקונים. אופטימיות מובילה לצמיחה מעל המגמה, פסימיות מושכת אל מתחת אליה, והכול נובע מהתנהגות אנושית יותר מאשר מחוק מכני. הוא מזכיר שמדד S&P 500 הניב בממוצע כעשרה אחוזים בשנה לאורך מאה שנה, אבל התשואה השנתית בפועל מתרחקת כמעט תמיד מהטווח שבין שמונה לשתים עשרה אחוזים. המשמעות למשקיע היא שהסתמכות על תשואה ממוצעת עלולה להטעות, משום ששנים חריגות כלפי מעלה או מטה הן שקובעות את התוצאה בטווח הארוך.
את ההתאוששות הכלכלית מאז 2020 מתאר מרקס כגיל העמידה של המחזור, מרוחקת מהפתיחה ומהסיום כאחד. סימנים קלאסיים של קצה מחזור, כמו הצטברות מלאים או גל בנייה רחב, נעדרים לעת עתה. היוצא מן הכלל הבולט הוא גל ההשקעות בתשתיות בינה מלאכותית, שלגביו מרקס משאיר סימן שאלה אם ההיקף מוצדק או מופרז.
עמדתו הידועה, שלפיה החיזוי חומק מאיתנו אך ההיערכות בהישג יד, חוזרת גם בשיחה. את השורש לגישה הוא מוצא ברעיון יפני על טבעו המשתנה והבלתי צפוי של העולם. מרקס מאמין באסטרטגיה ומסתייג מהעיסוק בתחזיות, וממליץ לבנות תיק שמתפקד באופן סביר על פני כמה תרחישים אפשריים, במקום למקד אותו בתרחיש בודד שההבטחה לגביו רחוקה מהישג יד.
החשיבה ברמה השנייה, מונח שמזוהה עם מרקס, נשארת בעיניו הבסיס ליתרון. משקיע שחושב כמו כולם יפעל כמו כולם ויקבל תוצאה ממוצעת. השוני מהקונצנזוס הוא תנאי הכרחי, והוא מספיק כשהוא מלווה בדיוק גבוה יותר. לגבי 40 השנים הבאות, מרקס מציין שההשקעה הפסיבית השתלטה על שוק המניות במידה רבה משום שהניהול האקטיבי היה יקר וחלש בביצועיו, ומשאיר פתח למי שיידע לרתום את הבינה המלאכותית טוב מכולם.
בגיל שבו רבים בוחרים לפרוש, מרקס ממשיך לקרוא בתחומים רחוקים משלו, לפתור חידות ולשוחח עם צעירים ממנו. בחודשים האחרונים כתב שני מזכרים על בינה מלאכותית, מהלך שדרש ממנו למידה נרחבת. את המניע הוא מתאר כרעב להישאר רלוונטי ומגורה, הרבה מעבר לשיקול הכספי.
