הפכו את המקלט למשרד ואת החצר למחסן - וכעת יפנו הכל
שכנה מירושלים תבעה בני משפחה שהשתלטו על החצר, המקלט וחדר ההסקה של הבניין. בית המשפט קיבל את התביעה במלואה, וחייב אותם לפנות את כל השטחים שתפסו - ולשלם 25 אלף שקל הוצאות משפט
סכסוך שכנים בבניין ברחוב בית וגן בירושלים התגלגל סכסוך שכנים במשך שנים ארוכות, עד שהוא נאלץ להגיע לבית משפט השלום. פייגה פרלוב קנובסקי, הבעלים של דירה בקומה הראשונה בבניין, הגישה תביעה נגד עמוס טוניק, יאיר ענבי ואביגיל אסתר ענבי - בני משפחה שמתגוררים בדירה שנמצאת בקומת הקרקע של הבניין. הטענה שלה היתה חד משמעית: השכנים השתלטו על כל הרכוש המשותף בבניין - מהחצר ועד המקלט - והפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהדירה שלהם, בלי לשאול איש.
לפי כתב התביעה, השכנים לא הסתפקו בפלישה סמלית. הם ריצפו את השטח שמתחת לעמודי הבניין והפכו אותו לסלון, סגרו את הגישה לחצר בדלת ובריח, ואף פתחו פתח ישיר מהדירה שלהם אל החצר. את המקלט המשותף הם הפכו, לדברי התובעת, "למעין משרד פרטי", ואת החצר המשותפת הם ניצלו כ"מחסן גרוטאות". גם חדר ההסקה ובור המים לא נשארו כפי שהיו. שם, כפי שהתברר במהלך הדיון, השכנים בנו בפועל יחידת דיור שלמה עם שני חדרים, מטבח, שירותים ומקלחת.
השופטת אורנה סנדלר-איתן לא הסתפקה בטענות בעל פה. ביקור שנערך במקום לאחר ישיבת ההוכחות חשף עד כמה המצב חמור. בפסק הדין היא כתבה כי הביקור העלה כי "צירוף שטחם של חדר ההסקה ו'בור המים' מהווה בפועל יחידת דיור לכל דבר ועניין", בעוד שהנתבעים טענו לאורך כל ההליך שמדובר "אך בתנור סולר חסר שימוש ומטר רבוע אחד". הפער בין הטענות למציאות בשטח היה בולט גם בנתונים היבשים: לפי אישור מעיריית ירושלים, הנתבעים משלמים ארנונה על שטח של 165.5 מ"ר, בעוד שלפי נסח הטאבו, הדירה הרשומה על שמם משתרעת על 37 מ"ר בלבד.
חיזוק ברור לגרסתה של התובעת
אחד הנתבעים, ענבי, אף נאלץ להודות בחקירה הנגדית שהמשפחה סגרה מרפסת בשטח המשותף, כך שנוסף חדר שלם לדירה, וכן ששברו קיר בין חדר ההסקה לבור המים כדי ליצור מהם יחידה אחת. השופטת ראתה בהודאה הזו חיזוק ברור לגרסתה של התובעת. "גרסה זו של הנתבעים מהווה הודאה מצדם כי בפועל הם נוהגים ברכוש המשותף במפלס דירתם כבשלהם, באופן שאינו מאפשר שימוש דומה ולו במקצת ליתר בעלי הזכויות בבניין", היא כתבה.
הנתבעים לא ויתרו בקלות. הם טענו שהתביעה הוגשה משיקולי נקמנות, לאחר שהם עצמם סירבו לאפשר לתובעת לבנות תוספת של ממ"ד לדירה שלה. הם גם הציגו מסמך שלטענתם מעיד על הסכמת התובעת לשימוש שלהם בחצר. אלא שבבדיקה מדוקדקת, התברר שהמסמך המקורי, כפי שצולם על ידי התובעת בסמוך לחתימה, לא כלל שורה בכתב יד שהופיעה בעותק שהציגו הנתבעים - שורה שבה נכתב "אני מסכימה ואין לי התנגדות לשימוש שלכם בחצר המשותפת הצמודה לביתכם". השופטת קבעה בפשטות: "לא עלה ביד הנתבעים להוכיח כי התובעת הסכימה בשלב כלשהו בכתב לשימוש הבלעדי של הנתבעים ברכוש המשותף".
גם הטענה שמדובר בהסכמה של דיירים קודמים בבניין, לפני עשרות שנים, לא עזרה לנתבעים, בעיקר משום שאותם הדיירים כבר אינם בין החיים, ואי אפשר לדעת מה עמדתם של בעלי הזכויות הנוכחיים. השופטת הדגישה כי גם אם ניתנה אי פעם הרשאה שכזו, מדובר ברשות שניתנה בחינם ושניתן לבטלה בכל עת - בדיוק כפי שעשתה התובעת כשהגישה את התביעה.
השופטת הורתה לנתבעים לפנות את כל הרכוש המשותף
בסופו של דבר, השופטת קיבלה את התביעה במלואה. היא הורתה לנתבעים לפנות את כל הרכוש המשותף: את החצר, המקלט, שטח החצר התחתונה, וגם את חדר ההסקה ובור המים שנהפכו ליחידת דיור, לעקור את הדלתות שהתקינו, ולפנות את כל חפציהם מהשטחים. בנוסף, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לבצע כל בנייה או שינוי נוסף ברכוש המשותף, ונקבע שעליהם לאפשר לכלל הדיירים להשתמש ברחבת החנייה המשותפת. הנתבעים חויבו לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 25 אלף שקל.
השופטת לא הסתירה את העובדה שמדובר בתוצאה קשה עבור המשפחה שגרה בדירה שנים רבות, וכתבה כי היא מקווה "כי עם מתן ההכרעה המשפטית יוכשרו הלבבות של כל הנוגעים בדבר". היא הביעה תקווה שהצדדים ימשיכו לנסות ולהגיע להסכמות שיהיו מקובלות על כלל בעלי הזכויות בבניין.
