כמה אנחנו אוהבים את המיליארדר ביל אקמן. הוא נלחם באוניברסיטאות האנטישמיות בארה"ב, הוא תומך בישראל, הוא פשוט יודע שאנחנו צודקים. שכחנו את האג'נדות, את האינטרסים שלו וישר התאהבנו באקמן שעל הדרך זרק כמה דולרים לבורסה המקומית. לא למניות שנסחרות בבורסה, אלא השקעה במניות של החברה המתפעלת את הבורסה. 

אנחנו רואים את גילויי השנאה בהפגנות ברחבי העולם ונחרדים בעיקר מההפגנות האלו בקמפוסים בארה"ב. לא סתם קמפוסים של איזו מכללה זניחה, זה גורף, וזה באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר. ואז אנחנו מתנחמים שהצדק איתנו והם אמריקאים פרוגרסיביים שלא מבינים מהחיים שלהם. אבל מה הצדק קשור לזה? ואיך אנחנו יכולים לפספס שהאוניברסיטאות האלו מייצרות את הדור הבא של המנכ"לים, של הכלכלנים, של הפוליטיקאים האמריקאיים? 

אפשר להגיד שכל העולם נגדנו ולבטל ולזלזל במחשבותיהם, ואפשר לנסות להבין למה הם חושבים כך. והכי נכון - אפשר פשוט להבין שלא צריך תמיד להיות צודק, אלא חכם. אם לא נהיה חכמים, ארה"ב לא תהיה איתנו. הסטודנטים שלה לא איתנו, כנראה שגם בשכבת הגיל המבוגרת יותר לא ממש איתנו. תהיה הסיבה אשר תהיה, בדרך הזו נאבד את החוסן הכלכלי והביטחוני. אתמול נחתם הסיוע-מענק לישראל מארה"ב בסך 14 מיליארד דולר (הצלה גדולה למערכת הביטחון ולתקציב המדינה), לפני שבועיים מטוסי קרב אמריקאיים ומערכות הגנה שלהם הגנו על שמי ישראל. הסיוע השוטף שאנחנו מקבלים מהם הוא ענק. בלי ארה"ב היינו במצב כלכלי רע. זו תמיכה ארוכת שנים והיא עלולה להתערער.

אז חיפשנו צדק וגרמנו להתפטרות של ליז מגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה שאמרה כי קריאות לרצח עם של יהודים כבריונות או אלימות אינן בהכרח קריאות אנטישמיות ותלויות בהקשר שלהן. נשיאת אוניברסיטת הרווארד, קלודין גיי, התפטרה מתפקידה לאחר שגם היא לא הגדירה את הקריאות בקמפוס נגד יהודים כאנטישמיות ולא פעלה נגד גילויי האנטישמיות בקמפוס.

ההתפטרויות האלו יצרו אפקט הפוך. היהודים העשירים הכוחניים, המושכים בחוטים, שוב ניצחו בזכות הכוח והכסף. כך חושבים לא מעטים בקמפוסים וזה התעורר ביתר שאת באוניברסיטאת קולומביה שבניו יורק בשבוע האחרון. פרופ' שי דוידאי שמלמד שם לא הורשה להיכנס לאוניברסיטה כשטענת המוסד היא שלא ניתן להבטיח את ביטחונו. מדובר על שבוע לפני סיום הלימודים והנהלת האוניברסיטה העבירה את הלימודים לזום כי באוניברסיטה הוקמה עיר אוהלים שבה מפגינים מאות נגד ישראל. אז אפשר למחוא כפיים לדוידאי שנעמד על עקרונותיו, אבל מה הוא בעצם השיג במאבק המתוקשר שלו? אנטישמים ישארו אנטישמים, וצריך כמובן להוציא אותם מהקמפוס (כפי שנעשה לבסוף), אבל השאלה מה חושבים המרצים והסטודנטים האחרים על המהלכים האלו. האם זה שינה את עמדתם? ואם כן - לאיזה צד? לא בטוח בכלל שלצד שלנו. 

סטודנטים יהודים נמצאים בסכנה וזה הביא את הנשיא ג'ו ביידן לגנות את האנטישמיות - ואת אלו שלא מבינים את מצוקת הפלסטינים. הגינוי הזה, על שני חלקיו, אומר הכל. האמריקאים לא מוכנים לסבול אנטישמיות, אבל הם כן מוכנים לשמוע את המושג כיבוש. הם לא מערבבים בין גילויי אנטישמיות לבין הפגנות נגד "הכיבוש" ונגד המלחמה שלנו בעזה. אנחנו בכל הכותרות והאולפנים קוראים לזה אנטישמיות. זה הכי קל ונוח לנו, אבל זה שטחי. ההפגנות שם של הקיצונים, המוסלמים, הפרו-פלסטינאיים הם אכן עם גילויי אנטישמיות ונגד הכיבוש. הם עושים את הרעש הגדול, אבל רוב העומדים נגדנו שם - ולא כדאי לזלזל בהם - לא נופלים בפח ולא מחברים את האנטישמיות לכיבוש ולמלחמה בעזה. הם בעד החלש, נגד "הכובש", והם נגד אנטישמיות. המאבק נגד האוניברסיטאות היוקרתיות האלו רק מחזק את הדעה של הרוב הזה - ישראל והיהודים הם כובשים וכוחניים. 

האם אנחנו רוצים את התדמית הזו? האם אנחנו לא מפספסים את האליטות האמריקאיות, את מנהיגות העתיד? כל כך קל להגיד שהם סטודנטים מוסתים, פרוגרסיבים, כל כך קל לזלזל בהם, אבל הם יהיו מקבלי ההחלטות והם גם מלמדים מה חושבים מקבלי ההחלטות הצעירים יותר. רגע, למה רק צעירים? תקשיבו לביידן, האמירה שלו מאוד ברורה - לא לאנטישמיות, כן להפגנות נגד הכיבוש. 

ביום שביידן אישר את הסיוע בסך 14 מיליארד דולר הוא אמר את המשפט הזה. עוד 20-30 שנה כשהסטודנט מאוניברסיטאת קולומביה יהיה נשיא, הוא לא יחתום על הצ'ק.