"עד עכשיו בכל תולדות הצבאות, מיוון העתיקה ועד ימינו אלה, השתמשו בפרוג'קט - בעצמים: זרקו חניתות, היום זורקים פצצות, פגזים, טילים - זה דברים צפידים, דברים שעפים באוויר ופוגעים במטרה. בלייזר אנחנו הורגים את המטרה בעצם על ידי קרן אור, על ידי קרני אור שעפות ב-300 אלף קילומטר לשנייה". 

התוצאה? "ברגע שהמטרה נראית - היא מושמדת. ראית השמדת או נראית ושמעת המטרה כאילו לא זזה כי המהירות של הלייזר כל כך גדולה שהמטרות כאילו עומדות במקום". ישראל כבר הוכיחה זאת בפועל: "אנחנו מפילים טילים, רקטות, כטב"מים ואפילו פגזי ארטילריה 155 מילימטר".

ישראל הצליחה לפתח מערכות הגנה שנחשבות הטובות בעולם. רפאל, אלביט מערכות, משרד הביטחון והתעשייה הביטחונית בכלל, הצליחו להגן על השמיים מאז ה-7 באוקטובר בצורה מרשימה. אין הגנה הרמטית, אבל אלמלא כיפת ברזל וההגנות בכלל, מספרי ההרוגים שלנו היו גדולים פי כמה. ההגנות הצילו אלפים רבים ואפילו רבבות.  

 יו"ר רפאל ושר האנרגיה והאוצר לשעבר, יובל שטייניץ, אמר היום בכנס באוניברסיטת תל אביב כי הלייזר הוא הדבר הבא. רפאל פיתחה מערכת הגנה שהושקה לפני מספר חודשים וזו רק ההתחלה. 

• רפאל: מכיפת ברזל ועד למערכות הלייזר; צבר ותוצאות שיא לחברה
• רפאל בשנת שיא: הרווח זינק ב-64% ל-950 מיליון שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"בעוד 5 עד 10 שנים שום דבר לא יעוף באוויר. שום דבר. שום דבר לא יהיה: לא מטוסים, לא כטב"מים, לא טילי שיוט, לא פגזים, לא פצצות - כי הלייזר ינקה לחלוטין את האוויר מכל דבר שזוהה שנראה. הסיכוי היחידי להעביר מטענים באופן חשאי, באופן בלתי נראה, הסיכוי היחידי להגיע עם מטען כלשהו יהיה אם פשוט לא ראו אותך או לא שמו לב".  אי אפשר לשלוח טילים, הכל הופך לחשוף ועם יכולת נטרול מידית.  

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

ההכרות האירופיות והקנדית הצפויות אינן משנות את המציאות בשטח, אך הן מעבירות מסר שהסטטוס קוו אינו מקובל עליהם והם מאבדים סבלנות. עבור ישראל, המהלך הבינלאומי פגע ופוגע בעסקה להחזרת החטופים וסיום המלחמה. ביום שבו מקרון דיבר על הכרה במדינה פלסטינאית, החמאס דחה את ההצעה של המתווכות. צרפת למעשה גרמה בעקיפין למשבר חמור וגדול במו"מ, ועוד באה בטענות לישראל שניסתה מספר פעמים ותוך כדי וויתורים להגיע להסכם עם החמאס.

המתווך האמריקאי וגם המתווכות באים בטענות לחמס שלא הסכים לעסקה טובה, ומשום מה בצרפת של עמנואל מקרון באים בטענות לישראל. יש ככל הנראה לחץ גדול מהבית לתמוך בעזה כשזצריך לזכור שיש כמות מאוד גדולה של מהגרים ואזרחים איסלמיים במדינות אירופה, לרבות בצרפת. 

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.