עובדות וטענות:

המערערת 1, לשכת עורכי הדין בישראל, היא תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח חוק לשכת עורכי הדין. סעיף 4 לחוק מגדיר כי "הלשכה היא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית". המשיב 1, הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים (להלן: הארגון), הוקם בשנת 1969, במטרה לעסוק בנושאים משפטיים בעלי חשיבות מיוחדת לעם היהודי ולמדינת ישראל. הוא פועל, בין היתר, נגד הפלייתה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, תופעת האנטישמיות והכחשת השואה.

ביום 26.3.04, נערכה אסיפת קונגרס הארגון, אשר בחרה אנשים שיכהנו בתפקידי מפתח בארגון. משיבים 6-2 נבחרו על ידי האסיפה לכהן בתפקידים הבאים בארגון: נשיא, סגנית נשיא, מזכיר ראשי, גזבר ומתאמת לגופים בינלאומיים. כשרותה של אסיפה זו עומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים, כאשר בפי המערערים מצבור של השגות על הדרך בה התנהלה.

טענתם העיקרית של המערערים בבית משפט קמא הייתה, כי מארגני האסיפה מנעו, שלא כדין, את כניסתם של חברי הלשכה לאסיפה, למרות שעל פי ההסכמים הקיימים בין הלשכה לארגון, כל חברי הלשכה חברים בעלי זכויות בארגון. המערערים הצביעו גם על פגמים נוספים בהתנהלות האסיפה: לא פורסם סדר יום מפורט כדין של האסיפה; לא הובאו להצבעה הצעות שונות שהציעו חברים בארגון; וכו'.

המערערים ביקשו מבית משפט קמא להצהיר כי כל חברי הלשכה חברים בארגון וממילא זכאים להשתתף בכל הבחירות הנערכות בו; כי האסיפה התנהלה שלא כדין ולכן אין תוקף להחלטות שהתקבלו בה, כולל מינוי המשיבים 6-2 לתפקידים השונים; וכי בית המשפט יורה על קיום אסיפה חדשה תוך 90 יום.

המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, גישת המערערים כי כל חברי הלשכה חברים אוטומטית בארגון, אינה מעוגנת בשום הסכם שנערך בין הלשכה לארגון. חברי הלשכה יכולים להצטרף לארגון רק לאחר שנקטו אקט הצטרפות אקטיבי וולונטרי וכל עוד לא נעשה הדבר, אין הם חברים בארגון, וממילא אין להם מעמד באשר לדרך התנהלות האסיפה.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע, כי חברות בלשכה אינה הופכת כל חבר בה מניה וביה גם לחבר בארגון המשפטנים היהודי. מאחר וחברי הלשכה אינם חברים בארגון – אין הם יכולים לבקר פגמים שנפלו באספות ובמינויים שנעשו ע"י האגון. מכאן הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' ד' ברלינר:

אבן הראשה של הדיון הנוכחי, מצוי בהחלטתו של בית המשפט, כי לשכת עורכי הדין אינה מוסמכת "להפוך את חבריה לחברים בתאגידים מבלי לקבל קודם לכן את הסכמתם". קבלת עמדה זו – מייתרת למעשה את הדיון בשאר הטענות, שהרי אם יקבע כי מדובר בהסדר פסול מעיקרו גם ההיסטוריה בין שני הגופים אינה יכולה לשנות זאת.

חופש ההתאגדות מהווה אחת מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי והוא אינו רק החופש להתאגד אלא גם החופש שלא להתאגד. הרציונל הוא, כי לא ניתן לחייב אדם להפוך בעל כורחו לחבר בארגון, במיוחד כאשר מדובר בארגון בעל אידיאולוגיה מובהקת ומוגדרת, ללא ידיעתו או הסכמתו. הסדר הקובע "חברות אוטומטית שלא מדעת", אינו שואל לדעתו של האדם. הוא פוגע ביכולתו לקבוע בעצמו ועבור עצמו עם מי להתקשר ועם מי לא. ההתקשרות האוטומטית שאינה מדעתו של אדם, על דרך "זליגה" מארגון לארגון במנגנון שלקיומו טוענת הלשכה, קושרת את חברי הלשכה למטרות הארגון, מבלי שנשאלו האם הם מזדהים עם מטרותיו. הסדר מעין זה פוגע באוטונומיה של הרצון הפרטי וממילא בכבוד האדם וחירותו. ההכרה בערך האדם, ובעובדת היותו בן חורין כוללת אף את התובנה, כי אין ליצור מצב בו אדם חבר בארגון, על כל המשתמע מכך, מבלי לשאול את מוצא פיו תחילה.

לצד הפן "האידיאולוגי" שעניינו ההזדהות שלא מדעת עם מטרות הארגון קיים גם הפן המעשי שעניינו משמעות התקנון. התקנון – כמוהו כחוזה, ולפיכך הפיכת כל חברי הלשכה לחברים בארגון מבלי ידיעתם פוגעת בחופש החוזים. חופש החוזים, מקביל לעניין זה לחופש ההתאגדות, ואף הוא נשען על רצונו החופשי של אדם ועל בחירתו. וגם כאן, לא ייתכן לקבוע כי צד התקשר לחוזה ללא ידיעתו. ולענייננו – לא ניתן לכפוף אדם לתקנון ארגון, מבלי שידע כי הוא חבר בארגון.

קבלת פרשנות המערערים באשר לחברות שלא מדעת – הופכת את הסכם החברות לחוזה ללא תוקף משפטי מחייב, זאת משום שלצדדים להסכם החברות אין יכולת משפטית לכפות על חברי הלשכה חברות שלא מדעת בארגון, ולפיכך החוזה – אינו חוזה.

סעיף 30 לחוק החוזים מגדיר חוזה "שכריתתו תוכנו או מטרתו... או סותרים את תקנת הציבור – בטל". סעיף זה מצביע, למעשה, על כל הליקויים בכפיית החוזה (התקנון) על מי שלא בחר בו. בחינת תוקפה של ההתקשרות בין עורכי הדין כאנשים פרטיים לבין הארגון מכוח חברותם בלשכה, לפי אמת מידה של תקנת הציבור מצביע על כך שמדובר בהתקשרות השוללת את הרצון החופשי, פוגעת בזכויות הפרט, עומדת בניגוד לכללי התנהגות ראויה ומהווה הסדר שאינו נורמטיבי, ואינו מוסרי.

כנגד כל השיקולים והערכים הללו, מעמידה המערערת את הערך המוגן של כיבוד הסכמים. המערערת, מפנה לסעיף 31 בחוק החוזים, לפיו "...בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". אלא שמטרת הסעיף הנ"ל היא למנוע מצב שבו יצא חוטא נשכר. כלומר, כאשר שני הצדדים ניסו יחד להערים על החוק על ידי חתימה על חוזה לא חוקי, ובשלב מאוחר יותר מנסה אחד הצדדים להתחמק מקיום התחייבותו על ידי העלאת עניין אי החוקיות בהסכם, רשאי בית המשפט לאכוף את החוזה הפסול על הצד שהפר על מנת, שלא ייהנה מפירות חטאו. נימוקים אלה אינם רלוונטיים במקרה הנוכחי, שהרי אליבא דכולי עלמא אין מדובר בניסיון משותף להערים על החוק.

משהוכרע, כי הסכם החברות אינו קובע "חברות אוטומטית שלא מדעת" ממילא אין למערערים, שלא הצטרפו באופן אישי לארגון, זכות לבקר את התנהלותה של אסיפת הקונגרס, מיום 26.3.04, נשוא הערעור.