הכסף שחולט הינו עבירת מס

ע"א 9283/04 (טרם פורסם) אילון צברי נ' פקיד שומה תל-אביב, היחידה הארצית לשומה

העובדות נגד אילון צברי [להלן - "המערער"] הוגש כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות מרמה, עבירות על חוק ניירות ערך, עבירות שוחד והפרת אמונים בתאגיד. כל האישומים היו בדבר פעילותו של המערער ב"גמולות השקעות קופות גמל בע"מ". על פי הנטען בכתב האישום הפיק המערער, מפעולות בלתי חוקיות בשוק ההון, כ-5 מיליוני ש"ח. המערער נדרש להגיש לפקיד השומה [להלן - "המשיב"] דוחות על הכנסותיו בשנות המס שהן נושא כתב האישום; ואכן הוא הגיש אותם. אולם, הוא עשה זאת בלי לכלול בהן את הכנסותיו הנזכרות בכתב האישום. המשיב הוציא למערער שומה בהתבסס על האמור בכתב האישום. הצדדים הגיעו להסכמה, כי בירור הערעור, שהגיש המערער על השומות, יידחה עד למתן פסק הדין בתיק הפלילי. בסופו של יום, הורשע המערער בתיק הפלילי ודינו נגזר. גזר הדין כלל גם רכיב של קנס. על פסק דין זה הגישו הצדדים ערעורים; ובית המשפט העליון החליט להמיר את הקנס הנידון, כמובא בגזר הדין, באמצעות חילוט כספים שהופקדו לטובת המערער. לאחר שנפסק פסק הדין בבית המשפט העליון, התחדש הדיון בסוגיית השומה; ובפסק הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי, נדחה הערעור ונפסק, כי הממצאים בפסק הדין בתיק הפלילי מהווים ראיה חלוטה בתיק השומה מכוח סעיף 42(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 [להלן - "פקודת הראיות"], וכי אין ממש בטענת המערער, שלפיה הוא לא נהנה מן הכספים שחולטו; ולכן, אין מקום לכלול אותם לצורך חישוב השומה. נוסף על זאת - נקבע, כי טענות המערער הן בדבר כל שנות המס כמקשה אחת, ואין טענה, שבה יש ראיה, המחייבת דיון נפרד. על פסק הדין דלעיל נסב הערעור שלפנינו. לפי הערעור, חילוט הסכום - משמעותו, כי הכסף לא הגיע לידיו; ולכן, מן הצד האחד, אין להטיל עליו חבות במס, ומן הצד האחר, יש לראות בפעולת החילוט הפסד המאפס את הכנסותיו. נוסף על זאת, הסכום בשומה אינו תואם את אשר נפסק בהליך הפלילי, וגם שנות המס בהן אינן חופפות במדויק. על כן - גם מטעם זה אין לאמץ את ממצאי התיק הפלילי לצורך השומה. פסק דין הלכה פסוקה היא, כי הכנסה - אף שמקורה בפעילות בלתי חוקית - חייבת במס. למעשה, גם המערער איננו חולק על כך. בטענתו אין הוא אומר, כי מדובר בהכנסה בלתי חוקית, אלא כי שהסכום שחולט לא הגיע כלל לידיו; ומשום זאת - אין לראות בו הכנסה. בית המשפט העליון קבע, כי אין לטענתו זו על מה שתסמוך, וממילא - אי אפשר לקבלה. הסכום שחולט כאן היה תחליף לקנס. קנס הוא אמצעי עונש, שנועד לפגוע בכיסו של העבריין; וההנחה הגלומה בהטלתו, כאשר הוא מוטל מחמת עבירות כלכליות, היא, כי העבריין שלשל לכיסו כספים שהגיעו בעבירה. לפיכך עצם הטלתו מהווה אנטי-תיזה לטענתו של המערער, כי מדובר בכסף שלא הגיע לידו. השאלה המשנית - האם אפשר לנכות קנסות מהכנסה החייבת במס - נבחנה אף היא בפסיקה; ובה נקבע חד-משמעית, כי הוצאה, שהוצאה כעונש על מעשה עבירה, אין לנכותה ממס הכנסה. בית המשפט הוסיף בהדגישו, כי גם אם דובר, בענייננו כאן, בחילוט ולא בקנס - לא היה בכך, כדי לשנות את פסיקתו; שכן, מדובר בסכום כסף שהיה בידיו של העבריין, עקב העבירה שהוא עבר ובאמצעותה; ומשכך - הוא חייב במס. לעניין סכום השומה - השומה כוללת את הסכומים, אשר בשלהם הורשע המערער בתיק הפלילי. המדינה הסכימה, כי בשומה נכלל, בין היתר, גם סכום [700,000 ש"ח], שלא היה חלק מכתב האישום, וסכום זה יש לבטל. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." אין מחלוקת, כי פסק הדין בתיק הפלילי הוא פסק דין חלוט, וכי ממצאי העובדה שנקבעו בו מהווים ראיה לאמור בהם לצורך הערעור הנוכחי. לאור האמור והמפורט לעיל - דחה בית המשפט העליון את הערעור, למעט גריעת הסך 700,000 ש"ח כאמור לעיל. בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני כב' השופטת ד' ברלינר ניתן ב-9.11.2006 בא כוח המערער: עו"ד א' רוטמן

הכותבת - מומחית במחלקה