לא נתקבל הצדק סביר לאי תשלומי מעמ

ת' פ' 1758/04 מדינת ישראל נ'

1. ה.מ. עמית טכנולוגיות בע"מ, 2. הירש משה

העובדות

נגד הנאשמים, חברה בע"מ שעסקה במתן שירותי שמירה [להלן - "החברה"] ומנהלה [להלן - "הנאשם"], הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 [להלן - "חוק מע"מ"].

הנאשמים הואשמו ב-8 עבירות של אי הגשה במועד של הדו"חות התקופתיים, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. הנאשמים הודו, בתחילת המשפט, בעובדות הנטענות בכתב האישום, וטענו להגנה של "הצדק סביר" לביצוע העבירות, וכן להגנה מן הצדק.

לטענת הנאשמים, החלה החברה את פעילותה בתחום המחשבים, ובשנת 2002, נוכח המשבר בתחום ההיי-טק, הסבה החברה את פעילותה לתחום של אספקת שירותי שמירה.

החברה העסיקה בין 70 ל-90 עובדים, ועיקר תזרים ההוצאות שלה היה על משכורות. כתוצאה מכך, היה על החברה לשלם מע"מ על הכנסותיה, אך לא ניתן היה לנכות מע"מ תשומות על כל רכיב המשכורות, שהיה לעתים גדול מההכנסות. במהרה נקלעה החברה לקשיי תזרים; והחל מספטמבר 2002 ניסה הנאשם לפנות לבנקים שונים, כדי להגדיל את מסגרת האשראי הבנקאי, והוא נענה בשלילה. בהיעדר אשראי בנקאי נאלץ הנאשם להזרים כספים ממקורותיו האישיים, ועד סוף שנת 2003 הוא השקיע בחברה 267,000 ש"ח מהלוואה בנקאית שלקח.

הנאשם טען, כי לא שילם את הסך המובא בדו"חות, נשוא האישום, מחוסר אמצעים, זה מצב, שנבע ממתח רווחים נמוך ומפיגור לקוחות בתשלום, וכי העדיף לשלם לעובדים את המשכורות, שבהן הם היו תלויים לפרנסתם, כדי להמשיך ולתפעל את החברה, בתקווה להגיע לרווחיות במשך הזמן עם הגדלת המחזור, ולהסדיר את הפיגור בתשלומי המע"מ על ידי פריסה לטווח ארוך.

באוגוסט 2003 עשה הנאשם תכנית הבראה, שבמסגרתה נעשו קיצוצים וצמצומים בהוצאות החברה. במקביל, כדי לפתור את בעיית אי הדיווח והחוב המצטבר לרשויות המע"מ, ניסה הנאשם לפנות אל רשויות המע"מ ולבקש פריסת תשלומים. באוגוסט 2003 אישרו רשויות מע"מ לנאשם לפרוס את החוב ל-5 תשלומים בלבד. הנאשם הודיע לרשויות המע"מ, כי החברה לא תוכל לעמוד בכך, וכי הוא כבר הגיש בקשה לוועדה בירושלים לפריסה נרחבת יותר.

בדצמבר 2003 הגיש הנאשם בקשה להלוואה בסך 500,000 ש"ח מהקרן של משרד האוצר לסיוע לעסקים קטנים. הנאשם קיבל הודעה, כי הבקשה אושרה חלקית, ומזאת - תקבל החברה הלוואה בסך 250,000 ש"ח. אולם, כשפנה הנישום לבנק למימוש ההלוואה, נאמר לו, כי הוא לא יוכל לקבל את ההלוואה, משום שרשויות מע"מ הטילו עיקול על הכספים שבחשבון החברה, ומשום שהקרן האמורה לסיוע לעסקים חזרה בה.

בסוף מארס 2004 נפגש הנאשם עם מנהלת מחלקת מע"מ בפתח תקווה וביקש לפרוס את תשלומי 5-4 השנים של החוב המצטבר (בגין שמונה דו"חות שלא הוגשו), שהגיע לכ-415,000 ש"ח. שוב נאמר לנאשם, כי יש לשלוח בקשה לוועדה בירושלים. הנאשם הגיש בקשה לפריסה ל-48 תשלומים, ואת הבקשה דחה הממונה האזורי במע"מ.

פסק הדין

בית המשפט קבע, כי לעניין מתח הרווחים הנמוך - הדבר היה ידוע היטב לנאשם; אם לא מיד בעת הסבת החברה לאספקת שירותי שמירה, הרי בוודאי לאורך התקופה, נשוא כתב האישום, ולא היה בכך כל גורם מפתיע או בלתי צפוי. התקווה, כי במשך השנים הבאות יגדל המחזור באופן ששולי הרווח יכסו את ההוצאות התפעוליות והניהוליות והחברה תהפוך רווחית, אינה בגדר הצדק סביר לאי תשלום המע"מ לאורך תקופה ממושכת כל כך, אשר בה ההפסדים מצטברים והולכים וכל שינוי מהותי ברווחיות או בתזרים אינו נראה לעין.

לעניין פיגור הלקוחות בתשלום - קבע בית המשפט, כי לא הוגשו ראיות של ממש לטענה שלקוחות החברה פיגרו בתשלומים מעבר לתקופת האשראי, של 30 יום או 60 יום, שניתנה להם במסגרת תנאי התשלום המוסכמים. לפיכך, גם בהיבט זה לא הוכחה התרחשות בלתי צפויה מבחינת הנהלת החברה.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי גם אם מצוקת התזרים נובעת מעיכוב בקבלת תשלומי לקוחות, אין בזה משום הגנה מהעבירה של אי דיווח לרשויות המע"מ ואי העברת תשלומי מע"מ. וזאת, קל וחומר, כאשר לא הוכח עיכוב חריג בקבלת תשלומי הלקוחות בידי החברה.

לעניין נקיטת אמצעים נאותים בידי הנאשמים - קבע בית המשפט, כי הנאשם ישב בחיבוק ידיים תקופה ממושכת, בעוד החוב לרשויות המע"מ הצטבר.

נוסף על זאת, הנאשם אף לא עשה מאמצים של ממש לברר מה עלה בגורל בקשות הפריסה שהגיש. ועוד: סכומי האשראי, שביקש הנאשם מהבנקים, לא היה בהם, כדי לפרוע את סכום החוב המצטבר לרשויות מע"מ, ולו חלק קטן ממנו. על כן - אין לראות בפניות חוזרות ונשנות אלה כנקיטת אמצעים נאותים.

לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט, את טענות הנאשמים להגנות של הצדק סביר ונקיטת האמצעים נאותים.

לעניין טענות הנאשמים לפגם מינהלי בהגשת כתב האישום ולהגנה מן הצדק - הוכח, בעובדות, כי ב-29.12.2003 רשם התובע מיזכר, המופנה אל הממונה על מע"מ פתח תקווה, בעניינה של החברה, ולפיו מומלץ להגיש כתב אישום נגד החברה ונגד מנהליה. הממונה האזורי במע"מ כתב בשולי המיזכר, כי הוא מאשר הגשת כתב אישום.

בהמשך לכך, מילא התובע טופס שכותרתו "ריכוז נתונים/החלטות" ביחס לחברה. בטופס צוינו תקופות הדיווח, שבעניינן לא הוגשו הדו"חות לרשויות מע"מ, וכן צוין בו, כי התובע ממליץ להגיש כתב אישום מהנימוקים - "עבירות לחודש 10/02 עד 12/03, סה"כ 7 עבירות הגשת דו"חות בלי תשלום ואי דיווח; המחדלים טרם הוסרו; להגיש כ"א כנגד החב' והמנהל הירש משה".

בית המשפט קבע, כי די בהנמקה, שנרשמה במיזכר ובטופס דנן, כדי למלא את חובת רישום הטעמים להגשת כתב אישום. המדיניות הנקוטה, בהגשת כתבי אישום על עבירות מנהליות של אי הגשת דו"חות, פורסמה בהנחיות, ולפיה יש להגיש כתב אישום, כאשר מדובר באי הגשתם של שלושה דו"חות ומעלה, או אף פחות מזאת, אם הסכום המצטבר עולה על 50,000 ש"ח. רלוונטית להחלטה היא העובדה, כי המחדלים נמשכו עד מועד ההחלטה (ואילו לא נמשכו - אפשר היה להמיר את העבירה בקנס מינהלי).

בית המשפט קבע, כי משהוצגו ההנחיות הכלליות, שמהוות את מדיניות הנהלת מע"מ, ומשנרשמו בטופס ההחלטה הנתונים הרלוונטיים ליישום מדיניות זו במקרה הנידון - הרי בזאת עמדה התביעה בחובת רישום הנימוקים.

עוד קבע בית המשפט, כי בעניין שלפנינו - לאור העובדה, שאין מדובר בעבירות שונות במהותן או ברקע לביצוען, לעומת עבירות אי הדיווח הקודמות, אלא בהמשך רציף של מחדלי אי הדיווח על רקע קשיי הנזילות ו/או הפסדי החברה, תוך העדפת תשלום המשכורות ויתר ההוצאות השוטפות על פני תשלום המע"מ - אין כל הבדל בין הגרסה, שהיה הנאשם עשוי למסור אילו זומן לחקירה נוספת לקראת הגשת כתב האישום, לבין הגרסאות שמסר קודם לכן, וכי לא היה בפיו כל חידוש או שינוי בהקשרו של המידע, שכבר נצבר בידי התובע של רשויות המע"מ על מחדלי הדיווח הקודמים.

עמדת הנאשמים ביחס לעבירות, שהן נושא האישומים המאוחרים, הובאה לפני שלטונות מע"מ באמצעות הבקשה לפריסת חוב, שהם הגישו זמן מועט לפני ההחלטה על הגשת כתב האישום.

בבית המשפט השלום בכפר סבא

לפני כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

ניתן ב-18.10.2006

בא כוח התובעת: עו"ד אריה

בא כוח המשיבים: עו"ד שי גלילי