הלוואה או מתנה? דרשה מהחתן לשעבר שישיב 784 אלף שקל
בפסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת גילה ספרא-ברנע מבית המשפט לענייני משפחה בקריות, נקבע כי חתן לשעבר מחויב להשיב לחמותו סכום של 784,040 שקל, שהוא יתרת ההלוואות שקיבל ממנה בתקופה שבה היה נשוי לבתה ולאחר גירושיהם. פסק הדין עוסק במערכת יחסים מורכבת בין
הצדדים, בהקשרים של חוזי הלוואה משפחתיים וטענות לוויתור על חובות. הנתבע היה נשוי לבתה של התובעת בין 2012 ל-2015. למרות הגירושים, בני הזוג המשיכו לחיות יחד ולהביא לעולם בת נוספת, עד לפרידה הסופית ב-2021. התובעת טענה כי בתקופה זו העבירה לחתן לשעבר סכום כולל של
כ-2.1 מיליון שקל, בכמה פעימות שבוצעו בין 2015 ל-2017. 
/> לטענת הנתבע, החמות ויתרה על יתרת החוב צילום: Istock הנתבע הודה בקבלת הסכומים, אך טען כי מדובר במתנה או בסיוע משפחתי - ולא בהלוואה המחייבת השבה. לטענתו, החמות ויתרה על יתרת החוב שנותרה לאחר החזר חלקי, בייחוד לאור מערכת היחסים המתוחה
- הנחיות חדשות במימון: איך משפיע קיבוע הקלות המשכנתא על הזינוק בהלוואות "לכל מטרה"?
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר הפרידה הסופית מבתה.
הנתבע חתם על הסכם שלפיו יחזיר את הכסף עד סוף 2018
התובעת הציגה כבסיס לתביעתה הסכם הלוואה שנחתם בפברואר 2016, שבו התחייב הנתבע להחזיר את הסכומים שקיבל ב-18 תשלומים שווים עד סוף 2018. הנתבע הכחיש את חתימתו עלההסכם, אך בדיקה גרפולוגית העלתה כי חתימתו אכן מופיעה על ההסכם, וכי מדובר בהתאמה ברמת הוודאות הגבוהה ביותר. השופטת ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "העובדה שהנתבע השיב סכומים משמעותיים מתוך ההלוואה מהווה לבדה אישור כי הכספים ניתנו כהלוואה ולא כמתנה". התובעת טענה
כי הנתבע החזיר לה סכום כולל של כ-1.3 מיליון שקל, אך יתרת החוב, בסכום כולל של 784,040 שקל, לא הושבה לה. מנגד, הנתבע טען כי החזיר סכום גבוה מזה, כולל תשלומים במזומן שאינם מתועדים. השופטת קבעה כי הנתבע לא הצליח להוכיח את תשלומי המזומן הנטענים, בהיעדר מסמכים או
- ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
- רכשה דירה, חיכתה שנה וחצי - ולא תקבל פיצוי
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
ראיות תומכות. הנתבע טען כי החמות ויתרה על יתרת החוב, בייחוד לאור מערכת היחסים הקרובה שהתקיימה לאורך השנים. הוא הפנה לדבריה בחקירת מס הכנסה, שבהם אמרה: "אני סומכת עליהם, גם אם זה יהיה בסוף מתנה, אין לי בעיה עם זה". עם זאת, השופטת דחתה את הטהנה הזו, וקבעה כי
אין מדובר בוויתור רשמי או מחייב. בפסק הדין שלה נכתב כי, "התובעת פעלה בהתאם לציפייתה כי הנתבע יעביר דירה לבתה כתחליף להשבת הכספים. משלא נעשתה העברת הדירה, אין מדובר בוויתור על החוב".
הנתבע: התביעה הוגשה ממניעים נקמניים
אחת הטענות המרכזיותשל הנתבע היתה שהחמות הגישה את התביעה ממניעים נקמניים, לאחר הפרידה הסופית מבתה באפריל 2021. התביעה הוגשה כחודשיים לאחר מכן. השופטת קבעה כי אין מדובר בנקמנות, אלא בפעולה לגיטימית שנעשתה לאחר שהתברר לתובעת כי לא תקבל בחזרה את הכסף או את הדירה המובטחת. השופטת
קבעה כי הנתבע מחויב להשיב לתובעת את יתרת ההלוואה, כאמור בסכום של 784,040 שקל, בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה. כמו כן, הנתבע חויב בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 44,741 שקל. פסק הדין מדגיש את החשיבות בניהול מערכות יחסים משפחתיות עם מסמכים פורמליים
ברורים. חרף המורכבות הרגשית ביחסים, בית המשפט הבהיר כי כשמדובר בהסכם כתוב, יש להתייחס אליו כאל חוזה מחייב. פסק דין זה עשוי לשמש תקדים במקרים דומים, שבהם מתקיימות מחלוקות על גבול הדק שבין סיוע משפחתי להלוואה מחייבת. במקרה אחר, target="_blank">הכריע בית הדין הרבני הגדול בירושלים בספטמבר האחרון
הגירושים. בני הזוג היו נשואים במשך כ-29 שנה ויש להם חמישה ילדים משותפים, כשהילד הצעיר מביניהם הוא בן שמונה ויש לו צרכים מיוחדים. במהלך שנות הנישואין התגלעו בעיות חמורות ביחסים בין השניים, ובעקבות אירועי אלימות שהתרחשו בסוף 2022, עזב הבעל את הבית והזוג נפרד.
האשה טענה כי היתה אלימות פיזית, נפשית וכלכלית שהפעיל הבעל לאורך השנים - דבר שהוביל אותה לתבוע גירושים. באירוע חמור במיוחד, היא תיארה איך הבעל הכה אותה, גרם לשבר באפה ולשטפי דם בחזה ובידיים. בעקבות כך, היא פנתה לעובדת סוציאלית והוגשה תלונה במשטרה - שהובילה
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
חוזה מכירת דירה CHATGPTניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים
שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית
בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.
ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.
אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.
"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"
בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- רשם החברות מאפשר פטור מאגרה על פירוק חברות לא פעילות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי, "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.
