"תשתית דו-שימושית מהווה מטרה צבאית ולכן מותר לתקוף אותה"

השאלה נעשית מעשית מיום ליום. ככל שגובר הסיכוי למתקפה אמריקנית רחבה על תשתיות באיראן, אולי גם בהשתתפות ישראלית, חוזרת ועולה שאלה שנשמעת פשוטה: מתי מותר להפציץ תחנת כוח, גשר או מתקן נפט, ומתי זה כבר פשע מלחמה? ד"ר ערן שמיר-בורר, מנהל המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ובעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית בדרגת אלוף-משנה, פורש את הדין ואת הגבולות שלו.

מתחילים מהבסיס: מה אומר המשפט הבינלאומי על פגיעה במתקני תשתית?

"דיני המלחמה מגדירים מהי מטרה צבאית שמותר לתקוף. בתכנון ובביצוע של תקיפות חל עקרון ההבחנה, המחייב להבחין בין תשתיות ומבנים אזרחיים שאותם אסור לתקוף באופן מכוון, לכאלה המהווים מטרה צבאית ואותם ניתן לתקוף. מטרה צבאית היא בין היתר אובייקט שיש בו שימוש לצרכים צבאיים, שימוש קיים או שימוש מתוכנן, ושפגיעה בה תעניק יתרון צבאי בלחימה.

"במקרים רבים, מטרות תשתית הן מטרות דו-שימושיות - יש להן פונקציה אזרחית, אבל במקביל גם פונקציה צבאית. לרוב הכוונה לתשתיות לאומיות כמו גשרים, כבישים, תחנות כוח, נמלים, שדות תעופה ומתקני נפט וגז. הרבה פעמים אלו תשתיות שבבעלות המדינה, אבל הן יכולות להיות גם בבעלות פרטית.

"לפי עקרון ההבחנה, תשתית דו-שימושית מהווה מטרה צבאית ולכן מותר לתקוף אותה. לדוגמא: ישראל תקפה בלבנון גשרים שעל נהר הליטני. הם ודאי שימשו אזרחים, אבל גם את חיזבאללה, למשל לטובת הובלת אספקה צבאית לדרום לבנון או לתנועה של כוח רדואן - כוח הקומנדו של חיזבאללה, שברגיל שוהה בצפון לבנון ובחירום פורס דרומה".

ומה לגבי שימוש עתידי? האם מספיק להעריך שתשתית תשרת את הצבא בעוד עשר שנים, או שצריך ודאות קרובה יותר?

"קיימת שאלה בדיני הלחימה מה מידת הוודאות הנדרשת בהפללה של מטרה צבאית ואיזה סוג של מודיעין צריך כדי לבסס את השימוש הצבאי בתשתית או במבנה כלשהו. ודאי שלא מדובר בוודאות של 100%, אבל צריך מידה סבירה של ודאות. שימוש צבאי שהוא לגמרי היפותטי לא עובר את רף ההפללה; צריך מידע. ישראל תקפה בעבר תחנות כוח בלבנון, על בסיס מידע מבוסס שבמקביל לפונקציות האזרחיות שלהן הן גם סיפקו חשמל לשימוש צבאי, ולכן הופללו כמטרות צבאיות.

"עקרון ההבחנה אינו סוף המסע של הבחינה של החוקיות של תקיפות. בהתאם לדיני הלחימה, הצד התוקף צריך לעמוד גם בדרישות של כלל המידתיות - פרופורציונליות. אסור לתקוף מטרה צבאית אם הנזק האגבי הצפוי לאזרחים או לרכוש אזרחי יהיה מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה. למשל, בתקיפה של מטרות תשתית כמו תחנות כוח או גשרים, לעתים כדי שהתקיפה תהיה מידתית, אחד הפתרונות הוא לא לתקוף את כל תחנות הכוח אלא רק חלק מהן, כך שעדיין תהיה אספקת חשמל לבתי חולים, או לא לתקוף את כל הגשרים אלא רק חלק מהם, כך שאזרחים יוכלו להתפנות מאזורי לחימה.

"היו פרסומים שלפיהם ארה"ב וישראל תקפו מטרות תשתית ב'שאגת הארי'. הביקורת הייתה שההתקפות הללו גרמו לנזק סביבתי, כמו למשל גשם חומצי שפגע באזרחים, ולכן טענו שההתקפות לא היו מידתיות.

"בנוסף, יש בדיני הלחימה, המתייחסים לתקיפת מטרות, חובה לנקוט באמצעים הסבירים הקיימים כדי לצמצם ככל שניתן את הפגיעה האגבית באזרחים. למשל בבחירה של החימוש שישמש בתקיפה, או במתן אזהרה מקדימה לאזרחים, ככל שלא תסכל את התכלית הצבאית של התקיפה. בתקיפה של מטרת תשתית כמו מתקן לאחסון נפט וגז, אם אפשר להשיג את התכלית הצבאית בדרך שתצמצם את ההשלכות הסביבתיות שעלולות לפגוע באזרחים, למשל לא לתקוף את המתקן עצמו אלא את הצינורות המוליכים אליו, אז צריך לעשות זאת.

• המערב אינו מבין שבאיראן האידיאולוגיה קודמת לכלכלה
• בין הר המכוש לרכס עלי-טאהר - איך חיזבאללה מנסה למשוך את איראן לתקוף את ישראל?

"יש סוג נוסף של מטרות צבאיות - מטרות 'מאריכות מלחמה', שהן מטרות כלכליות במהותן, אשר פגיעה בהן תקשה על המשך הלחימה. האמריקנים סבורים שמותר לתקוף גם מטרות מסוג זה, אבל הם די בודדים בתפיסה הזאת וגם הם מאוד זהירים ביישום שלה".

ונניח שמפירים את הכללים. יש בכלל אכיפה אמיתית של דיני המלחמה?

"באופן כללי, מנגנוני האכיפה של דיני לחימה במישור הבינלאומי רופפים למדי, והאפקטיביות שלהם תלויה בכוח הפוליטי היחסי של המדינות. מועצת הביטחון היא סוג של מנגנון אכיפה. היא יכולה להטיל סנקציות על מדינה או ארגונים ואפילו לאשר הפעלת כוח נגדם. אבל היא פחות רלוונטית בנסיבות השוררות כיום בעולם לנוכח זכות הווטו שיש לרוסיה וסין, ולכן היא משותקת מבחינה זו.

"ביחס לבעלי תפקידים בדרג המדיני והצבאי, קיים בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שיכול לנקוט הליכים פליליים ביחס לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ככלל, הוא מוגבל בסמכותו למדינות החברות בו; ישראל וארה"ב אינן חברות. בפועל, הוא הפעיל סמכות גם ביחס אליהן, בהקשר של הלחימה של ארה"ב באפגניסטן, או כפי שהוא עוסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני. אבל אני לא רואה אותו קונה סמכות בנוגע לפעולות באיראן, כי גם היא לא חברה בו.

"בנוגע לסכסוכים בין מדינות קיים בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, אך סמכותו מותנית בכך שהמדינות הנוגעות בדבר הסכימו לכך; ושוב, ארה"ב וישראל לא חברות בו.

"מעניין שבעבר האיראנים הצליחו לגרור את ארה"ב לבית הדין בהאג בהקשר של תקיפת מטרות תשתית. בעקבות תקיפה אמריקנית של אסדות נפט איראניות במפרץ הפרסי במהלך מלחמת איראן-עיראק, איראן טענה שארה"ב הפרה הסכם ישן בין המדינות. בית הדין קבע שהתקיפה היתה מנוגדת למשפט הבינלאומי, כי לאמריקנים לא היתה זכות לתקוף מכוח הגנה עצמית. אני לא רואה את זה קורה היום, כי מאז ארה"ב הודיעה על ביטול ההסכם".

• ספקית עפר הפסידה את הצ'ק, אבל ניצחה במשפט
• טענה להפרדה רכושית של 38 שנה - ותשלם 40 אלף שקלים הוצאות

אז אם האכיפה כל כך רופפת, מה בכל זאת אמור למנוע פשעי מלחמה?

144 כתבות על מלחמה באיראן מחכות לכם בעמוד הנושא

"למדינה דמוקרטית כמו ארה"ב יש מחויבות בסיסית לשלטון החוק, כולל החוק הבינלאומי. היא לא רואה את עצמה משוחררת ממנו, למרות כל מיני הצהרות של ממשל טראמפ. מדינות דמוקרטיות לא רוצות להיתפס כפורעות חוק, כך שהציות נובע מהמחויבות העקרונית שלהן.

"בהקשר של המלחמה באיראן יש גם אינטרסים מעשיים. מדינות שונות במערב, גם בעלות ברית קרובות של ארה"ב, טוענות שהיא יצאה למלחמה באיראן בלי הצדקה משפטית. בגלל הטענה הזאת בריטניה, למשל, מנעה ממנה לעשות שימוש בבסיסים צבאיים שלה כדי לתקוף באיראן. למדינות דמוקרטיות יש גם רגישות לדעת הקהל במדינות אחרות. אבל בפועל, אין כיום סכסוכים שאין בהם טענות להפרת דיני המלחמה, כמו אצלנו וכמו באוקראינה".