האם הלוותה מיליון שקל לבנה - הכלה טענה שמדובר במתנה

בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה פרסם באחרונה פסק דין שחושף סאגה משפחתית שנראית לקוחה כמו מסרט: אם קשישה שהלוותה לבנה יותר ממיליון שקל לרכישת דירה, גירושים שהתרחשו שנים אחר כך, וכלה לשעבר שטוענת שהיא מעולם לא שמעה על שום הלוואה - ובטח שלא חתמה עליה.

ב-2018 העבירה האם - אשה בת יותר מ-80, שטענה שמדובר בכספה האחרון - סכום של 1,073,768 שקל לצורך רכישת דירה שנרשמה על שם בנה וכלתו. הכסף הועבר בארבע פעימות: שתיים ישירות לחשבון של המוכרת ושתיים לתשלום מס רכישה. כמה חודשים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2018, חתמו האם ובנה על מסמך קצר שנכתב בכתב יד - ללא כותרת, עמוד אחד בלבד, בעברית. לפי המסמך, הבן קיבל הלוואה מאמו "כדי להיות מסוגל לקנות את הדירה שלו", והתחייב להחזיר אותה ברגע שהדירה תימכר. מועד ההחזר נותר ריק. הכלה לא חתמה על המסמך. שמה כלל לא מוזכר בו.

כשהגיע הסכסוך לבית המשפט ב-2020, על רקע הליכי גירושים שהתנהלו בין הבן לאשתו, כל אחד מהצדדים הגיע עם גרסה שונה. האם תבעה את מלוא הסכום בחזרה מהשניים, וטענה שמדובר בהלוואה שניתנה לשני הנתבעים ביחד. היא הדגישה שלאורך השנים הנתבעים תמיד פרעו את חובותיהם, ולכן לא עלה בה כל חשד. הבן הודה באופן מפורש שמדובר בהלוואה, אך ביקש לצמצם את החיוב שלו למחצית בלבד. לטענתו, הכלה סירבה להגיע לחתימת ההסכם כי היתה "עסוקה עם הילדים", ולכן הוא נאלץ לחתום לבדו.

הכלה לעומת זאת, טענה שלא ידעה על קיום ההסכם בכלל, עד שהוגשה נגדה התביעה. בעיניה, מדובר במתנה שהאם רצתה להעניק לזוג. עוד היא טענה שהתביעה כולה היא "מסכת התעללות" שמטרתה להתיש אותה ולשפר את המעמד של הבן בהליכי הגירושים וחלוקת הרכוש המשותף.

• טען שהוא עני, השופטת לא קנתה - וישלם 1.5 מיליון ש'
• גירושים, חזרה לשיתוף - והדירה נותרה משותפת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"לא עומד במבחן ההיגיון"

השופטת אפרת ונקרט לא האמינה לסיפור של האם והבן שלפיו הכלה היתה אמורה לחתום ופשוט לא הגיעה. בפסק הדין היא כתבה בחריפות כי, "הסבר זה אינו עומד בקנה אחד עם שורת ההיגיון והשכל הישר ובפרט שעה שדירת הצדדים בה היתה הנתבעת לכאורה באותה עת קרובה מאד למקום החתימה הנטען". היא הוסיפה גם כי, "אין זאת רק שלא תוכנן שהנתבעת תהיה רשומה בהסכם כצד לו, שהרי שמה כלל לא מופיע, אלא גם לא נעשה כל מאמץ להחתימה בשלב מאוחר יותר". המסקנה של השופטת היתה שהכלה לא ידעה על ההסכם, גרסתה מהימנה יותר, ולכן לא ניתן לחייב אותה בהשבת כספים שמעולם לא התחייבה להחזיר.

בשולי הדברים ציינה השופטת ממצא מעניין שצץ מדו"ח אקטואר שהגישה הכלה מההליכים הרכושיים המקבילים. האם טענה שהיא אשה קשישה הזקוקה לכספה למחייה, אך עיון בנתוני החשבונות חשף תמונה שונה: "בחשבונות הבנק שלה מצויים ועברו סכומים משמעותיים, חלקם אף שימשו להשקעות שונות". עוד ציינה השופטת שחוסר שיתוף הפעולה של האם והבן עם המומחה בהליכים האחרים "לא סייע לאמינותם - וזאת בלשון המעטה".

ההכרעה הסופית היתה חדה וברורה. בנוגע לבן, שהודה בהלוואה ומכר בינתיים את חלקו בדירה לכלתו לשעבר תמורת 900 אלף שקל, קבעה השופטת שהתקיים התנאי להחזר ההלוואה, ועליו לשלם את מלוא הסכום בתוך 30 יום: "אני קובעת שעל הנתבע 1 להשיב לתובעת את סכום ההלוואה הנקוב בהסכם במלואו". הטענה שלו שלפיה יש לחייב אותו רק במחצית הסכום נדחתה: "אין הדבר עומד בהלימה להסכם עליו חתמו התובעת והנתבע ואשר בקיומו הם מודים ועל תקפו הם עומדים". הכלה לעומת זאת, זוכתה לחלוטין. לא הוכח שנתנה לה הלוואה כלשהי, שמה לא מופיע בשום מקום בהסכם, ולכן אין כל יריבות בינה לבין האם. השופטת קבעה שעל האם לשלם לה 75 אלף שקל הוצאות משפט.

• פוקס שלחה שוברי מתנה בעייתיים - וכעת תשלם
• המהנדס הכריז: "פה לא יהיו מגורים" - ואז הגיע השופט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בעלי מחסן של 41 מ"ר תקע הקמת 616 דירות במשך שנים

מאחורי המשפט היבש, החביאה השופטת ונקרט הערה כנה יותר. היא כתבה שלא ניתן לשלול לחלוטין שחלק מהכספים שנתנה האם לבנה לאורך השנים - מאות אלפי שקלים שהועברו ללא הסכמי הלוואה ולא הוכח שהוחזרו - ניתנו כמתנה. "טיב היחסים כפי שעלה מחומר הראיות ו'ערבוב' הכספים בין הנתבע לאימו אינו מאיין את האפשרות שאף הסכום שניתן לצורך רכישת הדירה יכול וניתן במתנה", נכתב בהכרעת הדין. אך מכיוון שהאם והבן מסכימים שמדובר בהלוואה - ביניהם לפחות - כך גם פסקה.

בסיום פסק הדין שפורסם, ציינה השופטת תחושה שנלוותה אליה לאורך כל ההליך: "התחושה שעלתה לאורך ניהול ההליך הייתה כי יש ממש בטענת הנתבעת כי הליך זה נולד כל כולו כדי לשרת את הנתבע ולשפר את עמדתו ביחס לנתבעת בהליכים הרכושיים".

מה אפשר ללמוד מהמקרה הזה?

מסמך קצר יכול להספיק, אבל רק כלפי מי שחתם עליו

בית המשפט קיבל את תוקף ההלוואה בין האם לבן, למרות שמדובר במסמך בכתב יד, עמוד אחד, ללא כותרת וללא מועד החזר ברור. כלומר, גם הסכם פשוט יחסית יכול להיות מחייב אם שני הצדדים מודים בקיומו. אבל מי שלא חתום ולא מוזכר בו, כמו הכלה, לא יחויב מכוחו. החתימה והזהות המשפטית קובעות.

העדר חתימה הוא לא פרט טכני אלא מהותי

האם והבן טענו שהכלה אמורה היתה לחתום אך לא הגיעה. השופטת דחתה את ההסבר וקבעה שהוא לא הגיוני. מעבר לפן העובדתי, יש כאן מסר ברור: כאשר מדובר בסכום של יותר ממיליון שקל, אי הכללת צד מרכזי בהסכם אינה תקלה שולית. אם רוצים לחייב שני בני זוג, צריך לציין אותם במפורש ולוודא חתימה.

בתי המשפט בוחנים אמינות דרך התנהלות כוללת

השופטת לא הסתפקה במסמך עצמו אלא בחנה גם את ההתנהלות הכללית, לרבות נתוני חשבונות הבנק וחוסר שיתוף פעולה עם מומחה. כאשר נטען שמדובר בכסף אחרון למחיה אך במקביל מתגלות השקעות וסכומים משמעותיים, זה פוגע באמינות. בהליכים אזרחיים, הרושם המצטבר לעיתים משפיע לא פחות מהראיה הספציפית.

הלוואה או מתנה בתוך המשפחה זו נקודת תורפה קלאסית

במשפחות רבות מועברים כספים ללא הסכמים מסודרים. כאן השופטת אף ציינה שלא ניתן לשלול שחלק מהעברות קודמות היו מתנה. ערבוב כספים בין הורה לילד מקשה להבחין בין הלוואה למתנה, במיוחד כאשר אין תיעוד ברור. הסכסוך מדגיש עד כמה חשוב להסדיר מראש בכתב את אופי ההעברה, גם בתוך המשפחה.

הליכים משפטיים עלולים להשתלב במאבקי גירושים

פסק הדין רומז שההליך ייתכן שנועד גם להשפיע על חלוקת הרכוש בגירושים. כאשר תביעה מוגשת בעיתוי רגיש, בית המשפט בוחן גם את ההקשר הרחב. אם עולה תחושה שההליך משרת צד אחד במאבק רכושי, זה עלול להשפיע על ההתרשמות מהגרסאות. במקרה הזה, התחושה הזאת חיזקה את עמדת הכלה וזיכתה אותה לחלוטין.