הבת התערבה בעריכת הצוואה - זה מה שמה קבע ביהמ"ש

באחד מימי החורף התכנסו ארבעת ילדיה של המנוחה שוב סביב שולחן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שנים לאחר פטירת אמם. מערכת היחסים ביניהם, שהתערערה עוד בחייה, נפרשה פעם נוספת אל מול השופטת ריבי לב אוחיון, כשעל הכף עומד גורלו של עיזבון משפחתי שנקלע אל לבו של סכסוך מר בין אחים. בקשה לביטול צו ירושה, בקשה למתן צו לקיום צוואה, והתנגדות לצוואה - כל אלה נשזרו זה בזה ודרשו מבית המשפט להכריע מי מבין גרסאות הצדדים משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה.

הסיפור החל כשלאחר מות האם הוגשה בקשה רגילה למתן צו ירושה, ובה הצהירה הבת, התובעת, כי לא קיימת צוואה. על בסיס זה ניתן צו ירושה שחילק את עיזבון האם שווה בשווה בין ארבעת ילדיה. רק כעבור זמן רב, במסגרת הליך משפטי אחר בין הצדדים, התגלה לפתע מסמך נוסף: צוואה מ-2012, שעל פיה הורישה האם את כל רכושה לבת אחת בלבד, שהיא התובעת. הגילוי הזה חולל תפנית, ובית המשפט נדרש לבחון האם מדובר במסמך תקף או בצוואה שהושפעה מגורמים חיצוניים, ואף נוסחה ונערכה בנסיבות שאינן מאפשרות להעניק לה תוקף משפטי.

הדיון שנפרש בפני בית המשפט היה רחב ומורכב, וכלל עשרות מסמכים, עדויות מומחים רפואיים ושני עורכי הדין שהיו חתומים כעדים לצוואה. כבר בראשית פסק הדין ציינה השופטת כי כדי לבטל או לתקן צו ירושה קיים, נדרשות עובדות חדשות שלא היו בפני בית המשפט בעת מתן הצו, וכי הפתח לכך "אינו כפתחו של אולם". אך במהרה התברר שהשאלה המרכזית אינה רק עיתוי הגשת הבקשה, אלא עומקה של המעורבות של הבת בכל שלבי עריכת הצוואה וההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.

"ניתוח לאחר המוות"

ליבת ההכרעה נגעה לשני נדבכים: יכולתה הקוגניטיבית של האם בעת עריכת הצוואה, והיקף המעורבות של התובעת בתהליך ניסוחה וחתימתה. לגבי הכשירות הרפואית הוצגו שתי חוות דעת שונות: ד"ר שפיק מסאלחה קבע כי כבר מ-2009 החלה האם לאבד מיכולותיה הקוגניטיביות, וכי ב-2015 היא לא היתה כשירה להבין מסמכים משפטיים. לעומתו, פרופ' יורם מערבי קבע כי אין אינדיקציה חד־משמעית לחוסר כשירות, ולכן עומדת לה חזקת הכשירות. ואולם בעדותו הוא הבהיר כי אינו יכול לקבוע בוודאות שהיתה כשירה, וכי מעולם לא בוצעה הערכת כשירות ייעודית למועד חתימת הצוואה. השופטת ציינה כי חוות דעת מסוג זה היא בהכרח "ניתוח לאחר המוות", והדגישה כי יש להיעזר גם בעדויות בני המשפחה שהעידו על בלבול, ירידה בזיכרון ותלות גוברת של האם בבת.

• ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אלא שבסופו של דבר, סוגיית הכשירות לא היתה הגורם שהכריע את הכף. מה שנהפך למרכז הדיון היא עדותו של עו"ד סני חורי, אחד משני העדים לצוואה, שאישר כי התובעת היתה הגורם שיזם את עריכת הצוואה, מסרה לו את הוראותיה ואף תיאמה את הביקור בבית האם לצורך חתימתה. בעדותו הוא אמר במפורש כי, "צוואת המנוחה נעשתה לבקשת התובעת", וכי ההוראות לנוסח הצוואה ניתנו על ידה ולא היו כל מגעים עם המנוחה לפני החתימה. כשנשאל על הנימוק שנתנה האם להוריש הכל לבת, סיפר עו"ד חורי כי האם אמרה לו שהיא סומכת על הבת "שתדאג לכל המשפחה" - משפט שנהפך לאחד מצירי ההכרעה.

השופטת העניקה משקל רב לעדות הזו, והדגישה כי לעו"ד חורי - עורך דין ותיק - לא היה כל אינטרס לומר דברים שאינם נכונים. היא כתבה כי "עו"ד חורי הותיר רושם מהימן", וכי אין כל סיבה שיסכן את מעמדו וימסור עדות שקר. עדותה של התובעת, שסתרה את דבריו וטענה שלא ידעה כלל על הצוואה עד שהופיעה בתיק, לא התקבלה כמהימנה.

בנקודה הזו פנה פסק הדין אל סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שהיה מעורב בעריכתה, בטלה. הפסיקה מכנה זאת "מעורבות הפוסלת", והבהירה לאורך השנים כי במקרה כזה אין צורך להוכיח שההשפעה היתה בפועל בלתי הוגנת. די בעצם המעורבות כדי לשלול את תוקף ההורשה לטובת אותו אדם. במקרה הזה אימצה השופטת את הוראות הסעיף במלואן, וקבעה כי התובעת "הורתה לעוה"ד מה לכתוב בצוואה... ותיאמה את הביקור בבית בו התגוררה המנוחה, ביקור שנועד להחתמת המנוחה על הצוואה". בכך הוגדרה התובעת כמי שלקחה חלק בעריכת הצוואה באופן הפוסל אותה.

• טלפון של חשוד יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
• ליקויים התגלו בדירה בת 50 - הקבלן והמשווק יפצו
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

פגמים צורניים בצוואה

בנוסף למעורבות, עלו גם פגמים צורניים בצוואה - מספר תעודת זהות שגוי וכתובת שגויה. אף שפגמים כאלה ניתנים לעתים לתיקון, ציינה השופטת כי בהקשר הזה הם מחזקים את התמונה הכללית, שלפיה הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה. לדבריה, "בהינתן כי התרשמתי שהתובעת היתה מעורבת בעריכת הצוואה... יש בכך כדי לחזק המסקנה כי הצוואה אינה מהווה רצונה הכנה של המצווה". אל המארג הזה הצטרפו גם העדויות של בני משפחה שתיארו כיצד החל מ-2009 הם הבחינו בירידה בזיכרון, בלבול ואמירות שמנותקות מהמציאות. המסמכים הרפואיים תמכו בתיאור זה וציינו כי האם סבלה מירידה קוגניטיבית, ושב-2012 נזקקה למטפלת. אמנם העדויות האלה אינן שוללות כשירות באופן חד־משמעי, אך הן שימשו חלק מן התמונה הכוללת שהובילה להלכת "החוטים השזורים": מצבים שבהם כמה עילות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה על גבול הסף, מצטרפות יחד לכדי הוכחה מספקת להשפעה בלתי הוגנת.

בסיום פסק הדין, לאחר בחינה ארוכה של העובדות והעדויות, קבעה השופטת כי הצוואה בטלה וכי אין לקיימה. בכך נדחתה בקשת התובעת למתן צו קיום צוואה, והתקבלה ההתנגדות של האחים. צו הירושה השוויוני, שניתן בתחילה על סמך ההנחה כי לא קיימת צוואה, יישאר על כנו. התובעת חויבה גם לשלם הוצאות בסכום כולל של 40 אלף שקל בתוספת מע"מ. פסק הדין חושף את המתח המובנה במקרים שבהם יורש פוטנציאלי מעורב בצורה משמעותית בעריכת צוואת המצווה. המשפט הישראלי מציב גבול ברור בין סיוע טכני וליווי טבעי של בן משפחה לבין התערבות מהותית בניסוח רצון המצווה. במקרה הזה, העובדה שהתובעת לא רק כתבה את תוכן הצוואה אלא גם יזמה את עריכתה ותיאמה את נסיבות החתימה, הובילה לתוצאה אחת בלבד: בטלות הוראת ההורשה לטובתה.

למה בכלל אכפת לבית המשפט מי יזם את הצוואה, אם המצווה חתמה עליה?

מכיוון שבדיני ירושה יש כלל ברור: אם מי שנהנה מהצוואה היה מעורב באופן משמעותי בעריכתה, החוק רואה בזה מעורבות פסולה. הרעיון פשוט: אדם עלול לנסות להשפיע על המצווה בזמן שהוא חלש או תלוי, ולכן כל פעולה מהותית של הנהנה בתהליך הכתיבה, הניסוח או הארגון של החתימה - מעוררת חשש שהצוואה משקפת את רצון הנהנה ולא את רצון המצווה. לכן גם אם המצווה חתם בפועל, עצם המעורבות של הנהנה מספיקה כדי לפסול את ההורשה לטובתו.

מה נחשב מעורבות אסורה בעריכת צוואה?

מעורבות אסורה יכולה להיות כל פעולה מהותית שמתקשרת לצוואה. כך למשל, ניסוח תוכן הצוואה, מתן הוראות לעורך הדין איך לכתוב אותה, קביעת מועד הפגישה לחתימה, או אפילו שהמצווה יוצר קשר עם עורך הדין רק דרך הנהנה. זה לא חייב להיות לחץ או כפייה. מספיק שהנהנה לקח חלק בכתיבה או בארגון כדי שסעיף 35 יחול. זה בדיוק מה שקרה כאן, כשהבת תיאמה את הביקור ונתנה לעורכי הדין את נוסח הצוואה.

אז אם בן משפחה רק עוזר למצווה להגיע לעורך הדין, זה גם פסול?

לא. החוק מבחין בין עזרה טכנית לבין לקיחת חלק בעריכת הצוואה. אם הבן רק מסיע את ההורה לעורך הדין או עוזר לו למצוא טלפון, זה בדרך כלל בסדר. אבל אם הוא זה שמסביר לעורך הדין מה לכתוב, מכתיב את השינויים, דואג להכנת הטיוטה או מסדר את נסיבות החתימה, זה כבר נכנס לקטגוריה של מעורבות פוסלת. לכן המבחן הוא לא הנוכחות הפיזית אלא מידת השליטה בתהליך.

למה בית המשפט לא הכריע בצורה חד־משמעית לגבי הכשירות של האם?

מכיוון ששני המומחים הרפואיים נתנו תמונה שונה, ולא היתה הערכת כשירות ספציפית שנעשתה בזמן אמת. כשאין בדיקה ברורה ממועד עריכת הצוואה, בית המשפט נוטה שלא להכריע חד־משמעית רק לפי מסמכים רפואיים. במקרים כאלה הוא בוחן גם את העדויות המשפחתיות, התפקוד הכללי ואת ההקשר הרחב. כאן ההכרעה הסופית בכלל לא נשענה על שאלת הכשירות, אלא על המעורבות של הבת.

אם כך, ייתכן שהצוואה כן שיקפה את רצון האם?

ייתכן. ואף השופטת עצמה ציינה שהאם אולי סמכה על הבת שתחלק את הרכוש לכל האחים. אבל החוק לא מאפשר להשאיר צוואה שאולי משקפת את הרצון, אם התהליך עצמו היה פגום. בדיני צוואות מסתכלים לא רק על התוצאה אלא בעיקר על הדרך. וזה מפני שאדם המבקש לערוך צוואה צריך לעשות זאת בחופש מוחלט, בלי שאחרים ידריכו אותו בניסוח.

למה הפגמים הטכניים במספר ת"ז או בכתובת בכלל חשובים?

בדרך כלל טעויות כאלה לא מפילות צוואה. אבל כאן הן חיזקו אצל בית המשפט את התחושה שהצוואה לא נערכה בצורה מסודרת ושיטתית מול המצווה עצמה. כשכבר קיימת מעורבות פסולה, ופגמים כאלה מצטרפים לתמונה, הם משמשים עוד חוט בתוך מארג של נסיבות שמרמזות על כך שהמסמך לא משקף רצון אמיתי ומגובש של האם.

מהי בעצם הלכת החוטים השזורים שבית המשפט הזכיר?

זו הלכה הקובעת שגם אם אין ראיה אחת חזקה שמוכיחה השפעה בלתי הוגנת, מספיקות כמה נסיבות חלשות שמצטרפות יחד. כך למשל, ירידה קוגניטיבית, תלות במטפל, מעורבות של הנהנה, פגמים במסמך, יחסי אמון מוחלטים - כל אלה בנפרד אולי אינם מספיקים, אבל ביחד הם יוצרים תמונה כוללת שמובילה למסקנה של השפעה בלתי הוגנת.

למה בעצם הבת טענה שלא ידעה על הצוואה אם היא עצמה עזרה לכתוב אותה?

בית המשפט לא קבע מה בדיוק הסיבה לכך, ואף הדגיש שאינו יכול להסתמך על השערות. אבל הסתירה בין עדותה לבין עדות עורך הדין פגעה קשות באמינות גרסתה. זה אחד המקרים שבהם עדות בעל־עניין לא מצליחה לגבור על עדות מקצועית, נייטרלית וחד־משמעית של עורך דין שעומד מאחורי הדברים שאמר.

האם זה נפוץ שבית משפט מבטל צוואה בגלל מעורבות של בן משפחה?

זה לא נדיר. סעיף 35 הוא מהכללים הכי נוקשים בדיני הירושה. דווקא כדי למנוע מצבים שבהם אחד הילדים שולט בהורה התלוי בו ומכוון את הירושה לטובתו, בתי המשפט מקפידים מאוד. מספיק להראות שהנהנה היה מעורב באופן מהותי , גם בלי להראות מניפולציה או לחץ, כדי לפסול את ההורשה לאותו אדם.

מה קורה עכשיו עם המקרקעין והנכסים שהאם התכוונה להעביר לבת?

מכיוון שהצוואה נפסלה, אין לה כל תוקף משפטי, וצו הירושה המקורי - זה שחילק את הרכוש שווה בשווה בין כל הילדים - נשאר בתוקף. המשמעות היא שכל נכסי המנוחה ימשיכו להיות בבעלות כל ארבעת האחים באופן שווה. בנוסף, הצדדים צריכים להודיע לבית המשפט כיצד ינהלו את ההליך הנוסף שמתנהל בעניינם.

במקרה אחר, בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שניתן באחרונה. החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה". המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.