בפסק דין מקיף קבע בית המשפט העליון עיקרון חשוב ביחסי ממון בין בני זוג: כאשר אישה מקבלת קרקע במתנה לפני הנישואין, אך בני הזוג מפתחים אותה יחד לפרויקט נדל"ן במהלך הנישואין, האיש זכאי למחצית מהדירות שנבנו, כולל שווי הקרקע המקורית, ולא רק את ההשבחה שנוצרה.

המקרה עסק בזוג שנישא ב-1996 ונפרד ב-2019 לאחר 23 שנות נישואין. מספר שבועות לפני הנישואין, קיבלה האישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה. בשנת 2002, לאחר שינוי ייעוד של אחת החלקות למגורים, חתמה האישה על עסקת קומבינציה עם קבלן שבמסגרתה קיבלה שבע דירות, כאשר חמש מהן נותרו בבעלותה.

בית המשפט לענייני משפחה, ואחריו בית המשפט המחוזי, קבעו כי האיש היה מעורב באופן אקטיבי בפרויקט מתחילתו ועד סופו. בין היתר נקבע כי האיש "הצליח להוכיח מעורבות פעילה, כמעט בלעדית, בטיפול בדירות לאורך הבניה וכן לאחר שנבנו". האיש היה זה שניהל את המשא ומתן מול הקבלנים, טיפל בענייני המיסים, ניהל את השכרת הדירות, ודמי השכירות הועברו לחשבון המשותף של בני הזוג.

עם זאת, הערכאות הקודמות קבעו כי יש להפריד בין הבעלות בדירות לבין שווי הקרקע החקלאית המקורית שהתקבלה במתנה, וקבעו כי על האיש לשלם לאישה את שווי הקרקע במצבה כקרקע חקלאית לפני שינוי הייעוד.

• הילדים ישובו לגליל לאחר הפינוי - חרף התנגדות האם
• העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

פסק הדין של העליון: הפרדה מלאכותית

השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין פה אחד יחד עם השופטים דוד מינץ וגילה כנפי שטיינץ, דחתה את הגישה הזו וקבעה כי לא ניתן להפריד בין הבעלות בדירות לבין שווי הקרקע המקורית.

"אני סבורה כי הקביעות בענייננו, שבמסגרתן הוחרגה הקרקע כאמור מגדרי השיתוף בדירות, אינן עולות בקנה אחד עם מהותה של הלכת השיתוף הספציפי", כתבה השופטת וילנר. היא הדגישה כי ההחרגה של הקרקע "אינה נלמדת מכוונת הצדדים דנן, שעליה מבוססת הלכת השיתוף הספציפי".

פסק הדין מקדיש פרק נרחב להסבר "הלכת השיתוף הספציפי", שהתפתחה בפסיקה לאחר חקיקת חוק יחסי ממון ב-1973. השופטת וילנר הבהירה כי הלכה זו "חלה על בני זוג אשר כפופים לחוק יחסי ממון, וקובעת כי ניתן להכיר בשיתוף זכויות ביניהם בנוגע לנכס מסוים, וזאת מכוח הדין הכללי".

• מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
• המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

ההלכה מבוססת על קונסטרוקציה הסכמית: "נבחנת בעיקר השאלה, אם התנהגות בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה, שלפיה הזכויות בנכס משותפות לשניהם", הסבירה השופטת. היא הדגישה כי בהינתן שמדובר בהסכם המוסק מהתנהגות, "קשה לייחס להם הסכמה 'מתוחכמת', אשר כוללת, למשל, חלוקה לא שוויונית של הזכויות בנכס".

השופטת וילנר הוסיפה נימוק מבוסס על הוראות החוק: הפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע סותרת את סעיפים 12-13 לחוק המקרקעין, הקובעים כי הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי עליה, וכי "אין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין".

"הוראות חקיקה אלו אינן מאפשרות את הפרדת הבעלות בקרקע מהבעלות במבנה הבנוי עליה", קבעה השופטת, והוסיפה כי "קושי זה מוסיף ומתבלט בענייננו, באשר כלל לא ברור מהי המשמעות של הפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע שעליה בנויות הדירות".

להמחשת הדברים השתמשה השופטת בדוגמה פשוטה: "אדם מקבל במתנה שתיל, ומחליט לטפחו יחד עם בן זוגו. השניים מטפחים יחד את השתיל, עד שזה הופך לעץ מניב פרי. בהנחה שנקבע כי התנהגות בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף בעץ, הרי שעצם העובדה כי השתיל ניתן במתנה לאחד מהם, אינה מלמדת כי בשונה מהעץ, השתיל – הוא העץ בעברו – הוחרג מכוונת השיתוף".

תשובה לטענות האישה

האישה טענה כי יש להבחין בין "שבח אקטיבי", המיוחס למאמץ בני הזוג, לבין "שבח פאסיבי", המיוחס לנסיבות חיצוניות כמו עליית מחירים. לטענתה, יש לאזן רק את השבח האקטיבי במסגרת חוק יחסי ממון, ולהשאיר את הדירות בבעלותה הבלעדית.

השופטת וילנר דחתה טענה זו והבהירה כי מדובר בשני מסלולים נפרדים: "קביעת שבח של 'נכס חיצוני' כנכס בר-איזון לפי החוק, וקביעת הנכס כמשותף לפי הלכת השיתוף הספציפי, הם שני מסלולים נפרדים, אשר לכל אחד מהם רציונל שונה, יישום שונה והשלכות שונות".

כמו כן, האישה טענה כי הלכת השיתוף הספציפי צריכה לחול רק על דירת המגורים המשפחתית, ושלנכסים אחרים נדרשת התחייבות בכתב. גם טענה זו נדחתה: "קביעת שיתוף בנכס מסוים מכוח הדין הכללי, לרבות מכוח הסכמת הצדדים, אינה מוגבלת לדירת המגורים המשפחתית", כתבה השופטת.

פסק הדין קובע שהאיש זכאי למחצית מהזכויות בחמש הדירות בנס ציונה, כולל שווי הקרקע שעליה הן בנויות, ללא כל ניכוי. השופטת וילנר הדגישה כי "בהינתן קביעותיהן של הערכאות הקודמות, שלפיהן לנוכח מכלול ההתנהגויות של בני הזוג לאורך השנים, הוכחה באופן מובהק כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות בנס ציונה, הרי שלא נמצא בסיס להחריג מגדר שיתוף זה את הקרקע שעליה בנויות הדירות".

פסק הדין מהווה הבהרה חשובה של הלכת השיתוף הספציפי, ומדגיש כי כאשר בני זוג פיתחו יחד נכס שהתקבל במתנה, והתנהגותם מלמדת על כוונת שיתוף, לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין רכיבי הנכס השונים. כדברי השופטת: "כאשר הקונסטרוקציה המשפטית שעליה מבוסס השיתוף היא הסכם אשר נלמד מהתנהגות בני הזוג לאורך השנים, קיים קושי אינהרנטי להסיק כי התגבשה ביניהם הסכמה לחלוקת הנכס באופן 'מתוחכם'".

בית המשפט העליון חייב את האישה לשאת בהוצאות האיש בסך 5,000 שקל.