חתימת חוזה
צילום: pexels

חברה תבעה: העובדת עברה ישירות לאחד הלקוחות

עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. לטענת החברה, המעבר גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. לטענת העובדתהסכם

העבודה כלל תנאים לא חוקיים, והיא לא הפרה בפועל סודות מסחריים


עוזי גרסטמן |

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק באחרונה כי עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט דורון יפת, מהווה אבן דרך חשובה בהגנה על סודות מסחריים וזכויות מעסיקים בתחום ההיי-טק והשיווק הדיגיטלי.

 

התביעה הוגשה על ידי חברה העוסקת בקידום אתרים (SEO) ושיווק דיגיטלי, שטענה כי אחת מעובדותיה לשעבר, שעבדה אצלה בתפקיד של מקדמת אתרים, עזבה את החברה והחלה לעבוד ישירות עבור לקוח מרכזי של החברה. לדברי החברה, הצעד הזה נעשה תוך הפרה בוטה של תנאי ההעסקה והחובות החוזיות שנחתמו בין הצדדים. במרכז המחלוקת ניצב סעיף בהסכם העבודה של העובדת לשעבר, שבמסגרתו היא התחייבה לשמור על סודיות ולא להתחרות בחברה או לעבור לעבוד עם לקוחותיה, למשך תקופה של 24 חודשים מתום מועד ההעסקה.

 


החברה התובעת טענה כי המעבר של העובדת לעבודה ישירה עם הלקוח גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. עוד לטענת החברה, במהלך תקופת העסקתה נחשפה העובדת לסודות מסחריים, טכניקות עבודה ייחודיות ותובנות אסטרטגיות שפיתחה החברה במשך שנים. במסגרת פסק הדין קבע השופט כי, "העובדת קיבלה במהלך עבודתה הכשרה ייחודית שכללה שיטות בניית אסטרטגיה אפקטיבית לקידום אתרים. ידע זה, שהינו תוצאה של ניסיון מקצועי ממושך, מהווה סוד מסחרי שיש להגן עליו".

 

העובדת טענה שלא הפרה את תנאי ההסכם


העובדת טענה להגנתה כי לא הפרה את תנאי ההסכם, וכי המעבר לעבודה עם הלקוח נעשה מתוך מטרה מקצועית לגיטימית. לדבריה, הסכם העבודה כלל תנאים שאינם חוקיים וכי היא לא הפרה בפועל סודות מסחריים. עוד נטען כי הלקוח לא היה תלוי בחברה התובעת באותה מידה כפי שטענה התובעת, אלא הפעיל מחלקת SEO עצמאית משלו לאורך רוב השנים.

 

בית הדין פסק לטובת החברה, תוך שהוא מדגיש את חובת האמון הנדרשת ביחסי עבודה - בייחוד כשמדובר בעובדים החשופים לסודות מסחריים: "חובת הנאמנות כוללת בתוכה את הדרישה להימנע מפעולות העלולות לפגוע במעסיק, גם לאחר סיום יחסי העבודה", קבע השופט בפסק הדין שפרסם. פסק הדין גם הדגיש כי יש להבדיל בין עובד שעזב את מקום עבודתו באופן לגיטימי, לבין מקרה שבו העובד משתמש בידע שהוענק לו במהלך תקופת עבודתו, באופן שעלול לפגוע במעסיק הקודם שלו.

 

נדחתה הבקשה לבטל את תניית אי-התחרות


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופט קבע כי על העובדת לשלם פיצויים בגין הפרת חובות האמון והסודיות בסכום של 20,970 שקל, כפי שנקבע בסעיף הפיצויים המוסכמים שבהסכם העבודה. בנוסף, נדחתה בקשתה של העובדת לבטל את תניית אי-התחרות. לא נקבע החזר הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים.

 

פסק הדין מבהיר את החשיבות שבהגנה על סודות מסחריים ועמידה בתנאי העסקה. השופט יפת הדגיש בו כי, "מערכת יחסי העבודה נשענת במידה רבה על אמון הדדי. כאשר אמון זה מופר, נגרם נזק רחב למעסיק ולעובד כאחד".

קיראו עוד ב"משפט"

 


במקרה אחר, פסק הדין שניתן בנובמבר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הכריע בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כלל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות. העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו

 


במהלך הדיון נחשפו דפוסים בעייתיים של תקשורת בין המנהל לעובדת. כך, על פי בית המשפט, השניים נהגו להחליף ביניהם מסרים הכוללים בדיחות ותכנים גסים. "ממכלול הראיות התרשמנו שבין העובדת למנהל שררה אווירה פתוחה וחברית, במסגרתה הירבו שני הצדדים לעשות שימוש בביטויים לא הולמים וגסים", נכתב בפסק הדין שפורסם - דבר שעורר את השאלה אם התנהגות זו היתה חלק מההסכמה או כפויה מצד העובדת​.

 

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.

עוזי גרסטמן |

בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.

הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.

למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".

הנאמנת: חוסר תום לב של החייב

ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.

בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.

רשות המסים
צילום: רשות המסים

רשות המסים תפצה אדם שקיבל שלוש דרישות תשלום שגויות

תושב ירושלים שנקנס בעשרות אלפי שקלים לאחר שנתפס עם שעוני יוקרה בנתב"ג, שילם את הקנס המנהלי במלואו אך המשיך לקבל מכתבי דרישת תשלום - שלוש פעמים ברציפות, ואף שהוא יצר קשר כל פעם כדי לוודא שאין חוב. לדבריו, הדבר גרם לו לחשש תמידי מהרשויות ולעוגמת נפש משמעותית. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי יש לפצותו בסכום כולל של 900 שקל בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו, והוסיף הוצאות משפט בסכום של 1,000 שקל

עוזי גרסטמן |

זה התחיל באירוע לא שגרתי בקיץ שעבר, כששניאור זלמן גליס נכנס לישראל דרך נתב"ג ובמטען שלו נמצאו שעוני יד בשווי שעולה בהרבה על הסכום הפטור מהצהרה. כפי שקורה במקרים כאלה, העניין הועבר לטיפול של אגף המכס והמע"מ, וב-28 ביוני 2023 קבע הממונה על התפיסות כי גליס יחויב בקנס מינהלי בסכום כולל של 27,429 שקל. לאחר דין ודברים עם הרשות, הופחת הקנס ל-25,215 שקל. גליס לא ערער על עצם החיוב, שילם את הקנס ואף קיבל אישור במייל שלפיו התשלום נקלט. אלא שמכאן התחילה מסכת מתישה ומתסכלת מבחינתו - קבלת דרישות תשלום חוזרות ונשנות, עלאף שהתשלום כבר בוצע.

הפרשה לא התנהלה בצורה חלקה כבר משלב התשלום עצמו. גליס שילם את סכום הקנס באמצעות העברה בנקאית בינלאומית (SWIFT) ב-5 באוקטובר 2023, אך זמן קצר לאחר מכן קיבל הודעה מרשות המסים שלפיה ההעברה בוטלה. הוא נדרש לשלוח מחדש את האסמכתא, ורק ב-26 באוקטובר הוא קיבל אישור סופי במייל לפיו שהקנס שולם. בכתב ההגנה העלתה הרשות את האפשרות שהתקלה הראשונית גרמה לשיבושים המאוחרים יותר. מנגד, גליס טען כי לא בוצע שום ביטול בפועל, וכי האישור שהעביר נותר אותו מסמך לכל אורך הדרך.

אלא שגם לאחר שהנושא נסגר לשביעות רצונה של הרשות, גליס קיבל שלוש דרישות תשלום נוספות. הראשונה נשלחה ב-17 בינואר 2024 וכללה דרישה לשלם לא פחות מ-37,623 שקל - הסכום המקורי בתוספת פיגורים. גליס פנה מיד לרשות במייל ושאל: "קיבלתי מכם מכתב בדואר כאילו אני לא שילמתי את הקנס?". למחרת הוא קיבל תשובה כי מדובר בתקלה מערכתית, ואף הופנה לסעיף במכתב שבו נאמר במפורש: "אם שילמת הקנס, ראה הודעה זו כמבוטלת". גליס הודה על ההבהרה.

אחרי המכתב השלישי - הוא פנה לתביעות קטנות

ואולם בכך לא תמה הסאגה. מכתב שני הודפס ב-4 בפברואר 2024 ובו שוב נדרשה ממנו יתרת הקנס כאילו היא לא שולמה כבר, ובתוספת של אותה תוספת פיגורים. גם הפעם פנה גליס במייל וביקש הבהרה, ואף התלונן על חוסר הסנכרון במערכות - ואיים בהגשת תביעה. הרשות השיבה למחרת כי, "אני מטפלת מול הנהלת לביטול. כמו כן ראה סעיף 4 למכתב", אך למרות ההבטחות קיבל גליס גם מכתב שלישי - הפעם ב-2 במרץ - שבו צוין סכום שונה: 13,869 שקל בלבד, לאחר שהריבית שנוספה במכתבים הקודמים נהפכה לקרן ועליה חושבה ריבית נוספת. לאחר המכתב השלישי, החליט גליס לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות.

בתביעתו טען גליס כי עצם קבלת מכתבי הדרישה החוזרים גרמה לו נזקים נפשיים של ממש. "חוסר ודאות, חוסר מנוחה, טרחה מיותרת, והשפעה מתמשכת על איכות החיים ושלוותו של התובע", כתב בכתב התביעה. הוא אף ציין כי עד היום לא קיבל קבלה פורמלית על התשלום, אלא רק הודעת מייל - דבר שהגביר את תחושת חוסר הביטחון. לדבריו, הוא חשש כי ייעצר אם ינסה להיכנס שוב לישראל. עוד טען לרשלנות מנהלית, להפרת חובת ההגינות של רשות ציבורית ולעוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין.