חברה תבעה: העובדת עברה ישירות לאחד הלקוחות
עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. לטענת החברה, המעבר גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. לטענת העובדת, הסכם
העבודה כלל תנאים לא חוקיים, והיא לא הפרה בפועל סודות מסחריים
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק באחרונה כי עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט דורון יפת, מהווה אבן דרך חשובה בהגנה על סודות מסחריים וזכויות מעסיקים בתחום ההיי-טק והשיווק הדיגיטלי.
התביעה הוגשה על ידי חברה העוסקת בקידום אתרים (SEO) ושיווק דיגיטלי, שטענה כי אחת מעובדותיה לשעבר, שעבדה אצלה בתפקיד של מקדמת אתרים, עזבה את החברה והחלה לעבוד ישירות עבור לקוח מרכזי של החברה. לדברי החברה, הצעד הזה נעשה תוך הפרה בוטה של תנאי ההעסקה והחובות החוזיות שנחתמו בין הצדדים. במרכז המחלוקת ניצב סעיף בהסכם העבודה של העובדת לשעבר, שבמסגרתו היא התחייבה לשמור על סודיות ולא להתחרות בחברה או לעבור לעבוד עם לקוחותיה, למשך תקופה של 24 חודשים מתום מועד ההעסקה.
החברה התובעת טענה כי המעבר של העובדת לעבודה ישירה עם הלקוח גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. עוד לטענת החברה, במהלך תקופת העסקתה נחשפה העובדת לסודות מסחריים, טכניקות עבודה ייחודיות ותובנות אסטרטגיות שפיתחה החברה במשך שנים. במסגרת פסק הדין קבע השופט כי, "העובדת קיבלה במהלך עבודתה הכשרה ייחודית שכללה שיטות בניית אסטרטגיה אפקטיבית לקידום אתרים. ידע זה, שהינו תוצאה של ניסיון מקצועי ממושך, מהווה סוד מסחרי שיש להגן עליו".
העובדת טענה שלא הפרה את תנאי ההסכם
העובדת טענה להגנתה כי לא הפרה את תנאי ההסכם, וכי המעבר לעבודה עם הלקוח נעשה מתוך מטרה מקצועית לגיטימית. לדבריה, הסכם העבודה כלל תנאים שאינם חוקיים וכי היא לא הפרה בפועל סודות מסחריים. עוד נטען כי הלקוח לא היה תלוי בחברה התובעת באותה מידה כפי שטענה התובעת, אלא הפעיל מחלקת SEO עצמאית משלו לאורך רוב השנים.
בית הדין פסק לטובת החברה, תוך שהוא מדגיש את חובת האמון הנדרשת ביחסי עבודה - בייחוד כשמדובר בעובדים החשופים לסודות מסחריים: "חובת הנאמנות כוללת בתוכה את הדרישה להימנע מפעולות העלולות לפגוע במעסיק, גם לאחר סיום יחסי העבודה", קבע השופט בפסק הדין שפרסם. פסק הדין גם הדגיש כי יש להבדיל בין עובד שעזב את מקום עבודתו באופן לגיטימי, לבין מקרה שבו העובד משתמש בידע שהוענק לו במהלך תקופת עבודתו, באופן שעלול לפגוע במעסיק הקודם שלו.
נדחתה הבקשה לבטל את תניית אי-התחרות
השופט קבע כי על העובדת לשלם פיצויים בגין הפרת חובות האמון והסודיות בסכום של 20,970 שקל, כפי שנקבע בסעיף הפיצויים המוסכמים שבהסכם העבודה. בנוסף, נדחתה בקשתה של העובדת לבטל את תניית אי-התחרות. לא נקבע החזר הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים.
פסק הדין מבהיר את החשיבות שבהגנה על סודות מסחריים ועמידה בתנאי העסקה. השופט יפת הדגיש בו כי, "מערכת יחסי העבודה נשענת במידה רבה על אמון הדדי. כאשר אמון זה מופר, נגרם נזק רחב למעסיק ולעובד כאחד".
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
במקרה אחר, פסק הדין שניתן בנובמבר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הכריע בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כלל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות. העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו.
במהלך הדיון נחשפו דפוסים בעייתיים של תקשורת בין המנהל לעובדת. כך, על פי בית המשפט, השניים נהגו להחליף ביניהם מסרים הכוללים בדיחות ותכנים גסים. "ממכלול הראיות התרשמנו שבין העובדת למנהל שררה אווירה פתוחה וחברית, במסגרתה הירבו שני הצדדים לעשות שימוש בביטויים לא הולמים וגסים", נכתב בפסק הדין שפורסם - דבר שעורר את השאלה אם התנהגות זו היתה חלק מההסכמה או כפויה מצד העובדת.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בעימות הממושך בין יזמי הנדל"ן איציק תשובה וחיים (ז’אן־מרק) ולנסי. לאחר שנים של שותפות, שתי עסקות היפרדות ושורה ארוכה של הליכים, קבע השופט גלעד הס כי תשובה לא חייב לשלם ריבית של מיליונים, אך מחויב להשלים לולנסי פער של
שטחים בנכס שנמסר לו. הפער הקטן נהפך למכריע: כ-40 מ״ר שהובילו לפיצוי של 375,725 שקל
בסופו של יום, בין השותפות ארוכת השנים לבין התהומות של הסכסוך שהעמיקו יותר ויותר, ניצבו שני אנשי נדל"ן מנוסים - חיים (ז’אן־מרק) ולנסי ואיציק תשובה - כשהם מציגים באופן עקבי גרסאות הפוכות כמעט בכל נקודת מחלוקת. הם החלו כשותפים, הניעו יחד פרויקטים, קידמו עסקות, ובמשך תקופה ארוכה ניהלו שורה של חברות משותפות. אלא שהדרך העסקית המשותפת התפצלה, ובית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שהתעוררו לאחר ההיפרדות. פסק הדין שניתן על ידי השופט גלעד הס חושף מערכת יחסים שהידרדרה באטיות אך בעקביות, עד שנהפכה למערכת משפטית ענפה, כזו שנפרשת על פני שלושה תיקים שאוחדו לתיק אחד. השופט עצמו כתב כי מדובר ב"מחלוקות נקודתיות יחסית שהתגלעו בין הצדדים", אך כל אחת מהן צמחה מתוך אותו סדק שנפער בעסקים המשותפים.
ולנסי ותשובה הגיעו בעבר לשני הסכמי היפרדות - האחד ב-2018 והשני, המקיף יותר, באפריל 2019. הרעיון היה לסיים את כל העסקים ביניהם ולהפריד את החברות. תשובה התחייב לשלם לולנסי סכומים גבוהים או לחלופין להעביר נכסים בערך של התשלום. ואולם גם הסכמים אלה לא סתמו את הגולל, אלא נהפכו לנקודת מוצא למחלוקות חדשות.
אחת הטענות המרכזיות שהעלה ולנסי היתה כי תשובה ביצע "איחור עצום" במתן ערבות חוק מכר לנכסים שנמסרו כחליף לכסף, ולכן הוא זכאי לריבית של 9% לשנה, ריבית שלטענתו הגיעה לסכומים מצטברים של יותר מ-10 מיליון שקל. תשובה מצדו טען שאין בסיס לדרישה, וכי כל התשלומים, בין אם בכסף ובין אם בנכס, בוצעו במועדים המדויקים שנקבעו בהסכמי המכר.
השופט: ההסכם ברור - אין ריבית בלי איחור
הכרעתו של השופט הס בנושא הזה היתה חדה. הוא קבע שלפי ההסכם, ריבית בשיעור של 9% תחול רק על תשלום שלא בוצע במועד שנקבע בהסכמי המכר, ולא בכל מקרה שבו עדיין לא הוענקה ערבות חוק מכר. השופט כתב בהחלטתו כי, "לשונו של סעיף 34 ברורה… סעיף זה עוסק במקרה של תשלום שלא שולם במועדו… וקובע סנקציה בדמות ריבית של 9% על אי תשלום במועדים אלו". השופט גם הדגיש כי אין כל חובה חוזית או חוקית להמציא ערבות חוק מכר לפני שהגיע מועד התשלום בהסכם המכר, וכי הפירוש של ולנסי "אינו מתיישב עם לשון ההסכם ואף לא עם תכליתו".
- יוזמות נדל"ן רוכשת שליטה בפרויקטים של איציק תשובה בנתניה
- העסקים יוצאים מתל אביב -כל היתרונות של משרד יוקרתי מחוץ לבועה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ולנסי ניסה לטעון כי חתם על הסכמי המכר "תחת מחאה", אך השופט הסביר כי לא ניתן לטעון לכפייה בדיעבד, ובכל מקרה, אם ולנסי היה סבור שההסכמים נכפו עליו, היה עליו לבטל אותם ולא להמשיך לפעול על פיהם. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי, "ולנסי חתם על ההסכם לאחר משא ומתן… ומכאן חתימתו מחייבת אותו". בסופו של דבר, דרישתו של ולנסי לריבית נדחתה במלואה.
