חברה תבעה: העובדת עברה ישירות לאחד הלקוחות
עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. לטענת החברה, המעבר גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. לטענת העובדת, הסכם
העבודה כלל תנאים לא חוקיים, והיא לא הפרה בפועל סודות מסחריים
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק באחרונה כי עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט דורון יפת, מהווה אבן דרך חשובה בהגנה על סודות מסחריים וזכויות מעסיקים בתחום ההיי-טק והשיווק הדיגיטלי.
התביעה הוגשה על ידי חברה העוסקת בקידום אתרים (SEO) ושיווק דיגיטלי, שטענה כי אחת מעובדותיה לשעבר, שעבדה אצלה בתפקיד של מקדמת אתרים, עזבה את החברה והחלה לעבוד ישירות עבור לקוח מרכזי של החברה. לדברי החברה, הצעד הזה נעשה תוך הפרה בוטה של תנאי ההעסקה והחובות החוזיות שנחתמו בין הצדדים. במרכז המחלוקת ניצב סעיף בהסכם העבודה של העובדת לשעבר, שבמסגרתו היא התחייבה לשמור על סודיות ולא להתחרות בחברה או לעבור לעבוד עם לקוחותיה, למשך תקופה של 24 חודשים מתום מועד ההעסקה.
החברה התובעת טענה כי המעבר של העובדת לעבודה ישירה עם הלקוח גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. עוד לטענת החברה, במהלך תקופת העסקתה נחשפה העובדת לסודות מסחריים, טכניקות עבודה ייחודיות ותובנות אסטרטגיות שפיתחה החברה במשך שנים. במסגרת פסק הדין קבע השופט כי, "העובדת קיבלה במהלך עבודתה הכשרה ייחודית שכללה שיטות בניית אסטרטגיה אפקטיבית לקידום אתרים. ידע זה, שהינו תוצאה של ניסיון מקצועי ממושך, מהווה סוד מסחרי שיש להגן עליו".
העובדת טענה שלא הפרה את תנאי ההסכם
העובדת טענה להגנתה כי לא הפרה את תנאי ההסכם, וכי המעבר לעבודה עם הלקוח נעשה מתוך מטרה מקצועית לגיטימית. לדבריה, הסכם העבודה כלל תנאים שאינם חוקיים וכי היא לא הפרה בפועל סודות מסחריים. עוד נטען כי הלקוח לא היה תלוי בחברה התובעת באותה מידה כפי שטענה התובעת, אלא הפעיל מחלקת SEO עצמאית משלו לאורך רוב השנים.
בית הדין פסק לטובת החברה, תוך שהוא מדגיש את חובת האמון הנדרשת ביחסי עבודה - בייחוד כשמדובר בעובדים החשופים לסודות מסחריים: "חובת הנאמנות כוללת בתוכה את הדרישה להימנע מפעולות העלולות לפגוע במעסיק, גם לאחר סיום יחסי העבודה", קבע השופט בפסק הדין שפרסם. פסק הדין גם הדגיש כי יש להבדיל בין עובד שעזב את מקום עבודתו באופן לגיטימי, לבין מקרה שבו העובד משתמש בידע שהוענק לו במהלך תקופת עבודתו, באופן שעלול לפגוע במעסיק הקודם שלו.
נדחתה הבקשה לבטל את תניית אי-התחרות
השופט קבע כי על העובדת לשלם פיצויים בגין הפרת חובות האמון והסודיות בסכום של 20,970 שקל, כפי שנקבע בסעיף הפיצויים המוסכמים שבהסכם העבודה. בנוסף, נדחתה בקשתה של העובדת לבטל את תניית אי-התחרות. לא נקבע החזר הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים.
פסק הדין מבהיר את החשיבות שבהגנה על סודות מסחריים ועמידה בתנאי העסקה. השופט יפת הדגיש בו כי, "מערכת יחסי העבודה נשענת במידה רבה על אמון הדדי. כאשר אמון זה מופר, נגרם נזק רחב למעסיק ולעובד כאחד".
- עו"ד אלדד כורש פורש ממשרד פישר - ויוצא לדרך עצמאית עם צוות עורכי דין
- רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
במקרה אחר, פסק הדין שניתן בנובמבר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הכריע בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כלל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות. העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו.
במהלך הדיון נחשפו דפוסים בעייתיים של תקשורת בין המנהל לעובדת. כך, על פי בית המשפט, השניים נהגו להחליף ביניהם מסרים הכוללים בדיחות ותכנים גסים. "ממכלול הראיות התרשמנו שבין העובדת למנהל שררה אווירה פתוחה וחברית, במסגרתה הירבו שני הצדדים לעשות שימוש בביטויים לא הולמים וגסים", נכתב בפסק הדין שפורסם - דבר שעורר את השאלה אם התנהגות זו היתה חלק מההסכמה או כפויה מצד העובדת.
רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
רשם ההוצאה לפועל בחיפה, ניר שפר, קבע בהחלטה תקדימית כי רכב יוקרה מסוג ב.מ.וו שנמצא בחזקתו של חייב מזונות יעוקל, אף שהוא רשום על שם של אדם אחר. הרשם קבע כי החייב עשה שימוש ברכב “כמנהג בעלים”, וכי הבעלים הרשום לא הצליח להוכיח שהרכב אינו של החייב. הבעלים
חויב גם בהוצאות משפט, והרכב יימסר למימוש חוב המזונות
הפרשה הבאה החלה כשהזוכה בתיק מזונות, אשה שבעלה לשעבר צבר חוב של כ-83 אלף שקל, ביקשה לעקל רכב מסוג ב.מ.וו שנמצא ברשותו של החייב. אף שהרכב היה רשום על שם אדם אחר, היא טענה כי החייב הוא המשתמש היחיד ברכב, וכי למעשה הוא עושה בו שימוש "כמנהג בעלים". הרשם ניר שפר מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה נדרש להכריע אם הרכב שייך באמת לבעלים הרשום, או שמדובר בניסיון להסתיר רכוש מפני הנושים.
בתחילת ההליך טען הבעלים הרשום, אדם המנהל עסק משפחתי בתחום הביטחוני, כי הרכב הועבר לחייב רק לצורך מכירה. לדבריו, הוא ביקש מהחייב - חבר קרוב שלו ושל לאביו - "למצוא לי קונה, ותו לא". הוא סיפר כי החייב עוסק בתיווך כלי רכב, כי הרכב חונה ליד ביתו של החייב רק כדי שיוכל להציגו לקונים פוטנציאליים, וכי אין לו כל שימוש אחר בו. אלא שבמהלך הדיון התברר כי הגרסה הזו רחוקה מלהיות משכנעת. הרשם ציין בהחלטתו כי החייב עצמו הודה שהוא מקבל תשלום עבור "חלטורות" שונות, ובין היתר בעבור מציאת קונים לכלי רכב. החייב הוסיף כי הוא גם זה שמבצע עבור הבעלים מבחני רישוי (טסטים) לכל כלי הרכב שברשותו, ובמקרה הזה אף ערך את הטסט לרכב הב.מ.וו. “אני האיש של הטסטים”, אמר בחקירתו, “אני לוקח 100 שקלים עלות טסט, משלם והם מחזירים לי במזומן”.
בהחלטתו ציין הרשם כי לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהם בחזקתו של החייב נחשבים רכושו, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר כשנכס נמצא בידי חייב, הנטל להוכיח שהוא לא שייך לו מוטל על מי שטוען לבעלות. “מקום בו הרכב עוקל נוכח הטענה כי החייב עושה בו שימוש כמנהג בעלים, אין ברישום כשלעצמו בכדי לקבוע כי מדובר ברכבו של צד ג'”, כתב הרשם בהחלטתו, “וככל וייקבע כי הרכב נמצא בחזקתו או בחצריו של החייב, יהיה על צד ג' ו/או החייב להוכיח מהות הזכות ברכב להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל”.
סתירות בגרסאות של הבעלים הרשום
דו"ח חקירה כלכלית שהוגש לתיק אישש את טענות הזוכה: החוקר הפרטי גילה כי הרכב חונה בקביעות ליד ביתו של החייב וכי הוא זה שנוהג בו. גם בחקירות שנערכו לשני הצדדים, עלו סתירות בגרסאותיהם. הבעלים הרשום, שטען בתחילה כי לרכב אין טסט בתוקף, ונאלץ להודות בהמשך כי דווקא יש לו טסט תקף עד סוף נובמבר 2025. הרשם העיר על כך כי, “מצופה היה שאדם במעמדו, המעסיק 220 עובדים ומחזיק בצי רכבים, יבדוק היטב את העובדות טרם מתן תצהיר”.
- קנה חלק מדירה כדי לעזור לבעלת הדירה שנקלעה לחובות - וקיבל תביעה
- הלוואה של מכר כמעט הובילה לעיקול הבית של זוג
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד קבע הרשם כי טענותיו של הבעלים הרשום, שלפיהן הרכב נמסר רק לצורך מכירה, אינן מתיישבות עם התנהלותו. לדבריו, אדם כזה היה אמור לשמור תיעוד או אסמכתאות על העסקות שבוצעו ועל הכספים ששולמו, אך היא לא הוצגה ולו ראיה אחת לכך. “מעבר לכך שכאיש עסקים במעמדו ניתן היה לצפות כי צד ג' יהיה מסודר יותר ויידע לתמוך טענותיו באסמכתאות, טענת צד ג' לפיה לפעמים הוא משלם לחייב עבור הדלק מלמדת, לכל הפחות, כי צד ג' מודע לשימוש בו עושה החייב ברכב וסבור כי אינו נדרש לשאת בהוצאות”, נכתב בהחלטה.
כלל סירבה - נהג משאית יקבל בכל זאת 190 אלף שקל
הנהג, שנפצע בעת ירידה מהרכב, ניהל מאבק משפטי ממושך מול חברת הביטוח, שטענה כי אינו זכאי לפיצוי וכי המקרה כלל אינו תאונת דרכים. בית משפט השלום ברמלה חשב אחרת, קבע כי גרסת הנהג אמינה ומגובה בראיות, והעניק לו נכות רפואית תפקודית של 10%. פסק הדין מותח ביקורת
חריפה על התנהלות כלל ומדגיש שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהפציעה נגרמה לאיש עקב שימוש רגיל במשאית
בשעות אחר הצהריים של אחד הימים בתחילת ספטמבר 2020, לאחר יום עבודה ארוך, עצר נהג משאית את הרכב סמוך לביתו. הוא כבר הכיר היטב את שגרת סיום הנהיגה, את כיבוי המנוע, את פתיחת הדלת ואת הירידה במדרגות הגבוהות של תא הנהג. ואולם הפעם, בתוך שבריר שנייה, מעידה פשוטה נהפכה לפציעה לא קלה ולמאבק משפטי של שנים. כפי שתיאר זאת האיש בעדותו, "תוך כדי ירידתי מהמדרגות של המשאית מעדתי על המדרגות ונפלתי על הרצפה" - גרסה שחזרה שוב ושוב בכל אחד מהמסמכים, עוד לפני שהוא חשב לפנות לערכאות.
התוצאה היתה שבר בקרסול שמאל, אשפוז וניתוח שכללו קיבוע באמצעות פלטות וברגים, חודשים ארוכים של שיקום, כאבים, צליעה ומגבלות שהפכו את עבודתו הפיזית מאתגרת בהרבה. אלא שבעוד שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו גמלאות ונכות זמנית וקבועה, חברת הביטוח כלל, שביטחה את המשאית בביטוח חובה, סירבה לראות במקרה תאונת דרכים, וטענה כי הנהג הוא לא זכאי לפיצוי כלל. המאבק הגיע לפתחו של בית משפט השלום ברמלה בפני השופטת קרן אביסרור, שפסק דינה הקיף ועבר ביסודיות על כל שלב ושלב בתיק. כבר בתחילת פסק הדין היא הבהירה כי המחלוקת בין הצדדים מקיפה הן את שאלת האחריות והן את שיעור הנזק, אך בסופו של דבר היא דחתה לחלוטין את עמדת חברת הביטוח.
הנתבעת טענה כי מדובר ב"עדות יחידה של בעל דין" וכי התובע לא זימן עדים נוספים, אף שהיו אנשים שהגיעו למקום לאחר הנפילה. אלא שבית המשפט קבע כי התובע כלל לא טען שהיו עדים לנפילה עצמה, וכי העובדה שאנשים הוזעקו בדיעבד אינה רלוונטית לשאלת עצם התרחשות התאונה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי גרסתו של התובע נמסרה באופן עקבי - במסמכי בית החולים ביום התאונה ("אובחן שבר... בקרסול שמאל שנגרם כשנפל ממשאית"), במסמכי הביטוח הלאומי ("תוך כדי ירידה ממדרגות המשאית עמדתי על המדרגות ונפלתי") ובעדותו בבית המשפט. חוות דעת המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, אף היא סייעה בהכרעה, שכן טיב הפגיעה - שבר בימלאולרי בקרסול, תואם לחלוטין נפילה ממשאית. השופטת כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "גרסה זו של התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה הוכחה ולא נסתרה", ומוסיפה כי גם סרטוני המעקב שהציגה חברת הביטוח כשנתיים לאחר האירוע אינם סותרים את גרסתו.
בית המשפט לא הותיר מקום לספק
במוקד המחלוקת עמדה השאלה המשפטית: האם נפילה בעת ירידה ממשאית נעוצה "בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כנדרש בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). כאן בית המשפט לא השאיר מקום לספק. בהתאם להגדרה הרחבה של החוק, הכוללת במפורש "כניסה לרכב או ירידה ממנו", קבעה השופטת בהכרעתה כי תנאי החוק מתקיימים, וכי "הוכח שהשימוש במשאית הוא 'שימוש ברכב מנועי', שהמאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף הוא עקב השימוש ברכב המנועי, ושהשימוש ברכב מנועי היה למטרות תחבורה". מדובר בקביעה מהותית, מכיוון שאם התאונה מוכרת כתאונת דרכים, חובת הפיצוי חלה על מבטחת החובה, ללא צורך בהוכחת רשלנות.
- פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
- המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, קבע לתובע 10% נכות צמיתה בקרסול שמאל, לצד נכויות זמניות משמעותיות: 100% בשלושת החודשים הראשונים ו-50% בשלושת החודשים הבאים. חוות דעתו כללה ממצאים ברורים בצילום הרנטגן, ובהם "אי סדירות של הסחוס המפרקי בקרסול... ופתיחה קלה של המורטיס", תוצאה של הניתוח וקיבוע השבר. המומחה הסביר כי גם אם בבדיקה הפיזיקלית הגבלת התנועה נראתה "קלה", הרי שממצאי הדימות מעידים על פגיעה עמוקה יותר. הוא ציין כי, "חוסר סדירות של המפרק מתבטא גם בכאב ולא רק בתנועה... בכאב, בהתעייפות של המפרק ושינויים שיכולים לחול עם השנים".
