חברה תבעה: העובדת עברה ישירות לאחד הלקוחות
עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. לטענת החברה, המעבר גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. לטענת העובדת, הסכם
העבודה כלל תנאים לא חוקיים, והיא לא הפרה בפועל סודות מסחריים
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק באחרונה כי עובדת לשעבר של חברה לקידום אתרים פעלה בניגוד לחובות האמון והסודיות שנדרשו ממנה בהסכם ההעסקה שלה, לאחר הצטרפה לאחת מלקוחותיה המרכזיים של החברה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט דורון יפת, מהווה אבן דרך חשובה בהגנה על סודות מסחריים וזכויות מעסיקים בתחום ההיי-טק והשיווק הדיגיטלי.
התביעה הוגשה על ידי חברה העוסקת בקידום אתרים (SEO) ושיווק דיגיטלי, שטענה כי אחת מעובדותיה לשעבר, שעבדה אצלה בתפקיד של מקדמת אתרים, עזבה את החברה והחלה לעבוד ישירות עבור לקוח מרכזי של החברה. לדברי החברה, הצעד הזה נעשה תוך הפרה בוטה של תנאי ההעסקה והחובות החוזיות שנחתמו בין הצדדים. במרכז המחלוקת ניצב סעיף בהסכם העבודה של העובדת לשעבר, שבמסגרתו היא התחייבה לשמור על סודיות ולא להתחרות בחברה או לעבור לעבוד עם לקוחותיה, למשך תקופה של 24 חודשים מתום מועד ההעסקה.
החברה התובעת טענה כי המעבר של העובדת לעבודה ישירה עם הלקוח גרם לה לנזק תדמיתי וכלכלי משמעותי. עוד לטענת החברה, במהלך תקופת העסקתה נחשפה העובדת לסודות מסחריים, טכניקות עבודה ייחודיות ותובנות אסטרטגיות שפיתחה החברה במשך שנים. במסגרת פסק הדין קבע השופט כי, "העובדת קיבלה במהלך עבודתה הכשרה ייחודית שכללה שיטות בניית אסטרטגיה אפקטיבית לקידום אתרים. ידע זה, שהינו תוצאה של ניסיון מקצועי ממושך, מהווה סוד מסחרי שיש להגן עליו".
העובדת טענה שלא הפרה את תנאי ההסכם
העובדת טענה להגנתה כי לא הפרה את תנאי ההסכם, וכי המעבר לעבודה עם הלקוח נעשה מתוך מטרה מקצועית לגיטימית. לדבריה, הסכם העבודה כלל תנאים שאינם חוקיים וכי היא לא הפרה בפועל סודות מסחריים. עוד נטען כי הלקוח לא היה תלוי בחברה התובעת באותה מידה כפי שטענה התובעת, אלא הפעיל מחלקת SEO עצמאית משלו לאורך רוב השנים.
בית הדין פסק לטובת החברה, תוך שהוא מדגיש את חובת האמון הנדרשת ביחסי עבודה - בייחוד כשמדובר בעובדים החשופים לסודות מסחריים: "חובת הנאמנות כוללת בתוכה את הדרישה להימנע מפעולות העלולות לפגוע במעסיק, גם לאחר סיום יחסי העבודה", קבע השופט בפסק הדין שפרסם. פסק הדין גם הדגיש כי יש להבדיל בין עובד שעזב את מקום עבודתו באופן לגיטימי, לבין מקרה שבו העובד משתמש בידע שהוענק לו במהלך תקופת עבודתו, באופן שעלול לפגוע במעסיק הקודם שלו.
נדחתה הבקשה לבטל את תניית אי-התחרות
השופט קבע כי על העובדת לשלם פיצויים בגין הפרת חובות האמון והסודיות בסכום של 20,970 שקל, כפי שנקבע בסעיף הפיצויים המוסכמים שבהסכם העבודה. בנוסף, נדחתה בקשתה של העובדת לבטל את תניית אי-התחרות. לא נקבע החזר הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים.
פסק הדין מבהיר את החשיבות שבהגנה על סודות מסחריים ועמידה בתנאי העסקה. השופט יפת הדגיש בו כי, "מערכת יחסי העבודה נשענת במידה רבה על אמון הדדי. כאשר אמון זה מופר, נגרם נזק רחב למעסיק ולעובד כאחד".
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- מכירת מניות בבניין מושכר לא מזכה בהטבות מס לפי החוק
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
במקרה אחר, פסק הדין שניתן בנובמבר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הכריע בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כלל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות. העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו.
במהלך הדיון נחשפו דפוסים בעייתיים של תקשורת בין המנהל לעובדת. כך, על פי בית המשפט, השניים נהגו להחליף ביניהם מסרים הכוללים בדיחות ותכנים גסים. "ממכלול הראיות התרשמנו שבין העובדת למנהל שררה אווירה פתוחה וחברית, במסגרתה הירבו שני הצדדים לעשות שימוש בביטויים לא הולמים וגסים", נכתב בפסק הדין שפורסם - דבר שעורר את השאלה אם התנהגות זו היתה חלק מההסכמה או כפויה מצד העובדת.
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף שקל
בכיר שנפרד מתפקידו לאחר יותר מעשור טען שצבר 134 ימי חופשה - הרבה מעבר למותר בהסכם. החברה טענה שהצבירה מנוגדת להסכם ושלא מגיע תשלום, אך בית הדין קבע כי בפועל ההנהלה אישרה את ההתנהלות במשך שנים, גם במסגרת דו"חות כספיים ורבעוניים. השופטת: “התובע הצליח
להוכיח כי הנתבעת אפשרה לו לצבור חופשה שנתית ללא קשר למפורט בהסכם ההעסקה”
ברגעים שבהם עובדים נפרדים ממקום העבודה אחרי שנים ארוכות, מתגלה לא פעם שהתחשבנות היציאה מניחה על השולחן מחלוקות שלא הועלו במשך שנים. כך בדיוק אירע גם למרדכי וילנר, ששימש במשך יותר מעשור סמנכ"ל הכספים של אקוויז, חברה העוסקת בטיפול בשפכים בטכנולוגיות מתקדמות. כשסיים את עבודתו בפברואר 2022, לאחר כמעט 12 שנות תפקיד, הוא דרש לקבל פדיון של עשרות ימי חופשה שנצברו לטענתו כדין. לדבריו, העומס הרב, הדו"חות הכספיים והמועדים הצפופים לא איפשרו לו לנצל את ימי החופשה. כשהחברה סירבה לשלם, החלה מחלוקת שנגררה לבית הדין האזורי לעבודה בנוף הגליל - מחלוקת שהסתיימה בפסק דין חריג בהיקפו, הן העובדתי והן העקרוני.
בית הדין, בהרכב השופטת לובנא תלחמי סוידאן ונציג הציבור אלי אבוטבול, קבע כי וילנר זכאי לפדיון של 234,475 שקל - סכום שנובע מ-134.37 ימי חופשה שעמדו לזכותו בתלוש האחרון. זאת אף שבהסכם ההעסקה שלו נקבע במפורש כי הוא רשאי לצבור לכל היותר שתי מכסות שנתיות, כלומר 26 ימי חופשה בלבד. ההכרעה התבססה על מסכת ראיות נרחבת ועל ניתוח התנהלות החברה לאורך שנים, שכללה דו"חות נוכחות, עדויות של מנכ"לים, חשבי שכר ומנהלות חשבונות, וכן טבלאות חופשה שהוצגו למשקיעים במסגרת בדיקות נאותות.
כבר בפתיחת פסק הדין הציב בית הדין את השאלה המרכזית שעל הפרק: האם התובע זכאי לפדיון 134.37 ימי חופשה שנתית שנצברו בתלוש שכרו האחרון? לשאלה הזו, כך יתברר בהמשך, מצא בית הדין תשובה חד־משמעית.
"כולם ידעו על ימי החופשה"
הצדדים הציגו בפני בית הדין תמונה הפוכה כמעט לחלוטין. וילנר טען כי לאורך כל שנות עבודתו נבצר ממנו לצאת לחופשה של ממש: עומסי עבודה כבדים, עבודה בסופי שבוע, אחריות לדו"חות כספיים של החברה האם הציבורית ושל החברות הבנות, והצורך לעמוד בלוחות זמנים צמודים. כל אלה, לטענתו, מנעו ממנו לנצל את ימי החופשה. הוא טען כי המנכ"ל ישב עמו על הדו"חות אחת לרבעון, וכי כל הנתונים היו גלויים וידועים, כולל הצבירה הגדלה והולכת של ימי החופש, כפי שעלתה מהדו"חות הכספיים. וילנר העיד כי, “הם ידעו בדיוק… בעלי המניות ידעו בדיוק מה המצב. זה היה גם בדו"חות הכספיים… כולם ידעו על ימי החופשה אונליין כמעט”.
- טסים לחגים? המדינות שכדאי לכם להמנע מהן
- כל מה שצריך לדעת על ימי חופשה: מדריך מלא לעובדים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, החברה טענה כי וילנר ניצל את מעמדו כדי להוסיף לעצמו ימי חופשה שלא כדין, בעיקר באמצעות רישומי “ניצול שלילי” בתלושים, ולכל היותר היה זכאי לנצל ימים שנצברו מעבר לתקרה, אך לא לפדותם. היא הוסיפה כי כל שינוי בתנאי העסקתו היה חייב אישור מהדירקטוריון, שלא ניתן בעניינו. לטענתה, תוספת ימי חופשה בגין עבודה בסופי שבוע אינה מעוגנת בנוהל מחייב אלא הומצאה בדיעבד.
