יום שני האחרון, באזור עשר בבוקר, כשאני כבר יושב מול המחשב בעבודה וכותב את התפריט לאותו היום וברקע, דרך האוזנייה, אני שומע את הנאום של ארנון בר דוד על השביתה הכללית של המשק ומבין שככל הנראה היחידים שיראו את התפריט שאני כותב עכשיו הם המלצרים והברמנים של משמרת הבוקר. ואז מתקבלת הודעה בקבוצת הוואטספ של העבודה שמבקשת מכל מי שיכול להגיע בשעה 16:30 למסעדה. להנהלה יש הודעה חשובה. באופן אינטואיטיבי המחשבות הלכו לזה שההנהלה החליטה לקחת חלק במה שקורה ולהצטרף לגל השביתות הגדול, כאילו, מה עוד זה יכול להיות?

האמת שהמשמרת התחילה כרגיל. זה היה די מפתיע, אבל בשעה 12:00 המסעדה כבר היתה די מלאה. לא כל כך הבנו, כי ידענו שרוב קהל הלקוחות שלנו בצהריים עובד במשרדים שמסביב, ובמשרדים לרוב יושבות חברות היי טק שסביר שהצטרפו לשביתה, מה גם שהתחילה להתארגן לה עוד הפגנה, מעבר לזו בירושלים, בקפלן, ושהדרכים לתוך תל אביב די חסומות. בכל מקרה, בשעה אחת בצהריים המסעדה התרוקנה לגמרי, ושם הבנו שכל מי שהגיע, הגיע לאכול משהו קטן לפני שהמשיך להפגנה.

הזמן די זחל, ככה זה כשאין עבודה, ולקראת ארבע וחצי התחיל כל הצוות להגיע. התיישבנו כולם, מחכים לבשורה שחשבנו שאנחנו יודעים מה היא, ואז הגיעה מנהלת המסעדה והודיעה לנו, בקול רועד, שסוגרים אותנו. שזהו. שכמעט שלושים שנה של עבודה ואירוח ואוכל ויין וסרוויסים ומיליון אנשי צוות ומיליון לקוחות ואלפי מנות וקוקטיילים והזמנת מקומות ובריפים וקורונה ומה לא, מגיעות לסיומן. כלומר, לא בדיוק סוגרים אותנו, אלא מעבירים אותנו למקום אחר, חדש, ושהצוות והכל יישאר כמו שהוא.

על פניו הייתי אמור להתרגש ולשמוח על התחלה חדשה, על מקום חדש, על אנרגיות חדשות, אבל כשישבתי שם והקשבתי למה שהיא אמרה הדבר היחיד שחשבתי עליו זה שאולי זו הזדמנות בשבילי. הזדמנות, סימן, משהו. הבנתי שיש פה רגע. אני הרי גם ככה מתנדנד כבר שנתיים בין התשוקה האמיתית שלי לכתיבה לבין הצורך האמיתי שלי להכניס כסף בטוח במסעדה. ידעתי שבעיקרון שום דבר לא השתנה, שפשוט בעוד שלושה או ארבעה חודשים נעבור למקום אחר והכל ימשיך כרגיל ואוכל להמשיך לפתח את עצמי בכתיבה במקביל, אבל אז עלה לי לראש המשפט של צ׳רלס בוקובסקי שאמר - ״כל החיים חיכיתי שמשהו יוצא דופן יקרה, אבל ככל שעברו הימים הבנתי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אגרום לכך.״

• הזכיין שילם ביוקר על חוסר תום לב של בעל הזיכיון
• בן 29, האח הקטן שלי נהיה גדול בפיננסים - מסתבר שיש לי אפילו פנסיה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אז אולי הגיע הזמן שאתחיל לפעול? שאתחיל לזוז? שלא רק אחכה שהספר הבא ייצא ומי יודע, אולי יהיה רב מכר?

שכבתי על הספה בסלון וגלשתי באינטרנט. מאיפה מתחילים? מה אני רוצה? מה אני יכול לעשות? ידעתי שאם אני משנה כיוון, זה רק לכיוון הכתיבה. אבל מה? איפה? לחפש עוד מקומות לכתוב בהם? לנסות לשלוח מיילים לעורכים ראשיים בעיתונים ולנסות את מזלי? ידעתי גם שבשביל לשמור פחות או יותר על ההכנסה הנוכחית שלי, אני צריך לכתוב בלפחות שלוש – ארבע מקומות, לפחות פעם בשבוע. אז אוקי. בסדר. אין מה לעשות. בתור התחלה ארוויח פחות ואחיה בהתאם. אין לי שום בעיה עם זה. אבל איך מגיעים לכתוב במקומות?

אז עשיתי את מה שכל החברים המליצו ופתחתי פרופיל ב׳לינקאדין׳. העליתי תמונה רצינית שלי לפרופיל וכתבתי בקצרה על הדברים שעשיתי בחיי, בכל מה שקשור ליצירה. האפליקציה שאלה אותי כל מיני שאלות ואני עניתי בתמימות של ילד שהדבר שאני מחפש הוא כתיבה, וכעבור חצי שעה התחלתי לקבל למייל מקומות ומשרות שיכולים להיות רלוונטיים. ביניהם היו כותב טכני של קבצים וכותב מיילים לחברת היי טק. לא שאני מזלזל חלילה בשום דבר, באמת, אבל וואו, כמה שזה רחוק ממה שאני מחפש.

יום שבת היום ועדיין לא מצאתי שום דבר, כן שלחתי מיילים לכל העורכים הראשיים של כל מיני אתרים ועיתונים שאני מעריך, או לפחות מכיר, ויש מצב שיקרה משהו. אבל עד אז אני מזכיר לעצמי שאין מה לעשות, זה העולם כרגע ואין סופר אחד שמתפרנס אך ורק מלשבת בבית ולכתוב, ואולי זה דווקא לא כזה גרוע, אולי זה מותח את הגבולות, אולי זה מוציא מאזור הנוחות, ואולי, למרות מה שבוקובסקי אמר, משהו יוצא מן הכלל יקרה, דווקא בגלל שאני אעשה הכל כדי שהוא יקרה.

• אמריקן איירליינס חוזרת לטוס לישראל - התחרות תעלה, המחירים ירדו?
• בואו לשחק - הטריוויה השבועית של ביזפורטל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• ביטוח לאומי: מאות אלפי זכאים יקבלו עד 1,200 ש"ח בחשבון