עד אתמול בבוקר, הפעם האחרונה שהייתי בחדר כושר הייתה לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי בן שבע עשרה, ואיך ששמתי את הצ׳יפ ונכנסתי פנימה, נזכרתי למה. הריח החמצמץ של הזיעה באוויר, קולות הגניחה של גברים בני ארבעים שעומדים מול המראה ומרימים משקולות, סצנת המגבות על הכתף והאוזניות באוזניים, כולם לוקחים את עצמם ברצינות מקסימלית. כולם היו נראים לי כל כך מקומיים, יודעים בדיוק מה לעשות, מתי לשתות, מתי לנוח, כמה להרים. לכל אחד היה את הלוקר שלו ואת המגבת שלו והייתה ביניהם שפת סימנים שהם הצליחו לתקשר בה מעבר לאוזניות ולדעת כמה זמן נשאר לכל אחד על כל מתקן. בעיקרון רציתי לקום וללכת. אבל כבר שילמתי על המנוי וקניתי נעלי ספורט חדשות כדי לחייב את עצמי עוד קצת למהלך. כאילו עצם זה שקניתי נעליים במיוחד בשביל זה לא ישאיר לי ברירה אלא ללכת ולהצדיק את זה.

האמת היא שהורדתי והעליתי עשרים קילו לא פעם ולא פעמיים בחיי. זה נשמע המון, אני יודע, אבל אני מטר תשעים אז אין לי תמונות מפעירות פה כאלה שתופסות אותך לא מוכן ולא מאמין שמה שאתה רואה עכשיו היה פעם ממש אחרת, ותמיד כשאני מרזה אומרים לי: ״מה, אבל לא נראית כזה...״ אני יודע.

במשך שנים, כשהסתכלתי במראה, הייתי מתוסכל. אבל לא רק מתוסכל מאיך שאני נראה, אלא מתוסכל מהידיעה שזה לא ישתנה. שאני אפס ושזה לא מספיק מעניין אותי, וזה גנים, וחדר כושר זה הקונפסט הכי גרוע בעולם, ועזבו אותי בכלל מזה. הייתי יושב בים עם חברים ומסתכל מסביב ומקנא. מקנא בכולם.

וניסיתי הכל. באמת. ניסיתי לארגן כדורגל עם החברים פעמיים בשבוע, ניסיתי לצאת לריצות, או לצעידות, או להליכות, ניסיתי להתחיל לשחות, ניסיתי להוריד בפחמימות, במתוקים אבל כל פעם מחדש הייתי משחרר, מוותר. כאילו, לא הייתה לי בעיה לאכזב את עצמי. ואז הבנתי שלאכזב את עצמך זה הכי קל, ושאני חייב לתפוס מאמן אישי. חייב למצוא מישהו שלא יהיה לי נעים לאכזב אותו. מישהו להתחייב אליו.

• מארגנים חתונה? הנה הדברים שכדאי שלא תשכחו
• מזמינים אטרקציות לחתונה מבלי לקרוע את הכיס
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אז ישבנו בבית קפה בשכונה ודיברנו קצת על מטרות ועל איך זה הולך להיראות. הכל היה נשמע לי אחלה, חוץ מהעניין הקטן הזה שאני אשכרה צריך להיות הבן אדם שעושה את הכל.

האימון הראשון כנראה יישאר לי בראש לעוד הרבה שנים. נפגשנו בפארק, בחוץ הייתה רוח חמה של אמצע הקיץ, אני בחולצת כדורגל מימים רזים יותר, עומד להתפוצץ ממנה ונעלי מסיבות צהובות והאל היווני הזה עומד לידי ואומר לי לעשות שכיבות שמיכה ולקפוץ בחבל. אחרי שלושים ושמונה דקות הנשימה שלי הסתרבלה והרגשתי שאני עומד להקיא, קולות צפצוף יצאו לי מהגרון ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. לאימון הבא לא התעוררתי.

אבל הוא לא זרם איתי. הוא חייג אליי שעה לפני כל אימון לבדוק שאני ער ודאג להזכיר לי לאכול תמרים ולהביא מים ואני דאגתי לשלוח לו תמונה של כל דבר שאני אוכל ויותר מזה, כל דבר שאני לא אוכל. חשבתי על זה שתמיד אומרים על מישהו חזק שיש לו ״כח רצון״, אבל זה בדיוק ההפך! זה כח כנגד הרצון! זה כח נגד הפיצה! זה כח נגד הקולה! זה כח נגד הבמבה! עשינו שלושה אימונים בשבוע והייתי יוצא לעוד ריצות. נכנסתי לזה ברמות.

• "לשלם מס של 2% או לחלק דיבידנד?"
• בנק ONE ZERO מציג: מסחר בניירות ערך ללא עמלות, לכל החיים ולכל הגילאים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• משקיעים בחאקי: כך הפכו החיילים את הבסיסים לחממת השקעות לוהטת

ההורדה הראשונית הייתה מהירה וגדולה. עשרה קילו בחודש. היינו בטירוף. הוא הבין את הגוף שלי, הוא הבין את האישיות שלי והוא הבין את אורח החיים שלי.

באותה תקופה גרתי אצל אמא שלי ולא היו לי הוצאות מיוחדות אז לא הייתה לי שום בעיה לשלם לו מאה שמונים שקל לשיעור וכמעט שמונה חודשים אחרי שהתחלנו והורדתי שלושים ושלושה קילו והפסקתי לאכול פחמימות לגמרי, הרגשתי שאני יכול להמשיך מכאן לבד. חזרתי לתל אביב, מבסוט על החיים, ופשוט המשכתי עם התזונה ועם ההליכות. אבל עכשיו, ארבע שנים אחרי, פתאום הרגשתי שהעסק מתחיל קצת להתרופף. ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות, כאילו, עכשיו כשאני גר לבד ומשלם על הכל בעצמי, זה לא נראה לי אפשרי כל כך לחזור אליו.

כי אם אני רוצה להיכנס לזה עכשיו באמת וברצינות, זה יעלה לי בערך אלף חמש מאות - אלפיים שקל בחודש. שממש אין לי. ידעתי שאין לי את הכסף לזה מצד אחד אבל מצד שני ידעתי שאין מצב שאני לא עושה כלום. אז התחלתי לברר מה האפשרויות שלי. חוגים לא עניינו אותי, ספינינג ויוגה ונינג׳ה, כלום. כנראה שהקטע הזה שהאייפון מקשיב לנו הוא אמיתי, כי פתאום התחילו לצוץ לי פרסומות לחדרי כושר ולמאמנים אישיים ודיאטות מובנות ומיליון דברים כאלה.

לצערי, האופציה הזולה ביותר הייתה חדר כושר. תשעים ותשע שקל לחודש. שזה סכום שהוא כל כך נמוך שפחדתי שזה יבוא לרעתי. כאילו, אם זה סך הכל תשעים ותשע שקל לחודש, אז גם לא כזה יהיה אכפת לי לא ללכת. אבל לא. כי מסתבר שלהתבגר זה לא רק להיות תלוי בעצמך, זה גם להתחיל לדאוג לעצמך. ולהתחיל לדאוג לעצמך אומר שאין מצב שאתה מאכזב את עצמך. איזה סיוט הולך להיות.